ביקורת: הדסון הוק

דבילי להחריד, אבל לגמרי בכוונה.

אדי הוקינס (ברוס וויליס) רוצה לשתות קפוצ'ינו. אבל ממש. זה לא שבכלא אין קפה, אבל קפוצ'ינו זה לא. וחוץ מזה, הוא עם חיי הפשע גמר, כמו שהוא נשבע לקצין המבחן שלו – שלא ממש מת על הרעיון הזה, וממהר לסחוט אותו כדי שיחבור שוב לשותפו הוותיק טומי "5 טון" מסינה (דני איילו) לסדרה של גניבות מתוחכמות של יצירות אמנות. אדי אמנם מת על טומי, אבל לא לגמרי ברור לו בשביל מי הוא עובד בימינו, וחוץ מזה, קפוצ'ינו? אז קצין המבחן מוסיף ללחץ את המאפיונרים האחים מריו, אבל זה בסדר, ה-CIA מגיע בדהרה בדמותו של המפקד קפלן (ג'יימס קובורן) והפקודים המתוקים שלו – ומבקש בנימוס אלים שאדי יעשה כבר את מעשי השוד הנותרים, לעזאזל! הרי דרווין ומינרבה מייפלאור (ריצ'רד גרנט וסנדרה ברנהרד), המילארדרים האקצנטרים, דורשים, ואף אחד לא אומר לא למייפלאורים ולמשרת שלהם בעל ידי הסכינים, אלפרד. לאדי נמאס מכל זה, אבל הוא חייב להודות שהוא די טוב במה שהוא עושה, והקטע הזה שהוא נתקל בכל מקום בסוכנת הריגול הנגדי של הוותיקן, הנזירה הסקסית אנה ברגלי (אנדי מק'דאול) זה בונוס לא צפוי, בעיקר כשהיא עושה קולות של דולפין.

אם הבנתם מה קורה פה, מצבכם טוב ממצבם של הצופים ב"הדסון הוק", שיצא בשנת 1991 לקול קריאות הבוז של המבקרים וההתעלמות הצוננת של הקהל, והיה צונח אל תהום הנשייה אלמלא דבר אחד: זה סרט ממש חמוד. הוא אמנם דבילי להחריד, אבל הוא עושה את זה לגמרי בכוונה, ורוכב כל הדרך הביתה על שלושה גלגלים: ליהוק נהדר, תסריט משעשע, והכריזמה של הכוכב הראשי שלו. 

לרוב הדמויות בסרט אין ממש עומק, אבל הן קלות לאפיון. לכן המראה הפיזי וההתאמה לתפקיד היו קריטיים. מי יכולה להיות גם תמימה, גם מניפולטיבית וגם מפתה כמו אנדי מק'דואל? מי יכול להיות קשוח עד העצם, סדיסט מרושע, וגם מלא קסם אישי ומודאג לגבי הפנסיה שלו כמו ג'יימס קובורן? והרי דני איילו עשה קריירה שלמה של דמויות עממיות אך חכמות, אלימות אך נדיבות, נאמנות אך חלקלקות כמו טומי מסינה. כל ליהוק קולע: ריצ'רד גרנט וסנדרה ברנהרד שלועסים, יורקים, מנשקים ומקיאים את רשעי הבונד הרכרוכיים והמגלומנים והאקצנטריים שנתנו להם; או חבורת הממתקים של קפלן, כשהחביב עלי הוא העוג אנדרו בריניארסקי בתפקיד העוג בטרפינגר, שלא מפסיק לקרוא לבוס שלו "המאמן"; או דונלד ברטון בתפקיד אלפרד בעל ההומור האנגלי היבש והקטלני. כולם שם נהנים מאוד, בשלל המצבים חסרי ההיגיון שבהם הם מוצאים את עצמם.

והמצבים חסרי הגיון, בהחלט, אבל בצורה מכוונת מאוד שמערבת אגודות סתרים, מזימות אלכימיות, מכונות מעופפות ומה שאפשר לקרוא לו סטימפאנק מוזהב. בגדול, אדי וטומי צריכים לבצע מעשי שוד ופריצה (ולא מעט מכות) שמסתמכים על הכישורים והגאונות שלהם, כמו גם על תזמון מדויק ומתואם באמצעות שירה, כדי להרכיב מכונה שתאפשר למייפלאורים לשלוט בעולם. הם עושים את זה בעיקר ברחבי איטליה, בטירות עתיקות ותעלות תת-קרקעיות ומוזיאונים ובתי קפה שמגישים בהם יופי של קפוצ'ינו, שאדי לא מספיק לשתות לפני ששוב מסממים אותו, מכים אותו (בזמן שהפסקול עושה "בוינג!") עד אובדן הכרה או סתם מכריחים אותו להרוג מישהו רק באמצעות המצח.  

אבל אדי לא מתייאש, ואפילו לא מפסיק לחייך את החיוך העקום הזה שלו, כי הוא יודע שאף אחד לא חכם כמוהו, גנב כמוהו, או כואב לו הגב כמוהו. אחרי הכל, הוא ברוס וויליס, והסרט הזה – שלא לומר היקום – סובב סביבו וסביב הכריזמה שלו. כי ב-1991 ברוס וויליס הוא מרכז העולם, והוא לא סתם השתתף בסרט הזה אלא גם היה אחד הכותבים שלו. ואין ספק שלדמות קוראים אדי הוקינס רק כי התסריטאים חשבו שזה יהיה טיפה מוגזם לכתוב בתיאור התסריט "ברוס וויליס משחק את התדמית הציבורית של ברוס וויליס": הוא שנון, הוא חזק, הוא אנושי, ואלוהים כמה שהוא מקסים. לא רק שהוא יכול לגרום לנזירה להפר את נדריה, אני די בטוח שאם הוא היה רוצה גם ג'ורג' קפלן, שכבר הרג סוכן רוסי או שמונה, היה נכנס איתו למיטה. 

זה מרגיש מוזר להגיד שב"הדסון הוק" יש שיווי משקל עדין, כי אין בסרט הזה שום דבר עדין. ובכל זאת, הוא קומי מאוד וגם לוקח את האקשן שלו ברצינות, הדמויות שלו הן קריקטורות ועדיין אכפת לנו מהן, ושום דבר בו לא הגיוני ובכל זאת דבר מוביל לדבר בצורה כמעט נדרשת. טון קופצני כזה לא היה עובד בלי מעבר יעיל בין סצנות אינטימיות לשוטים של טירות מתפוצצות מרחוק, כמו גם שליטה טובה באורך הנכון של סצנות ובמעברים ביניהן ומגיע למייקל להמן, במאי הסרט, קרדיט על כך. ועדיין, באופן ברור, עבור רוב הצופים ב-1991, הסרט נכשל לגמרי בשיווי המשקל הזה ונפל על הפנים. אבל עבורי, גם אז וגם 31 שנים אחר כך, מדובר במופע קרקס מרהיב ומשעשע שמזכיר כמה ברוס וויליס היה – פעם, מזמן – נפלא.