ביקורת: אינו-הו

לא לעתים קרובות יוצא לי לשבת מול קרדיטים בדממה מוחלטת בניסיון להפנים שהסרט שראיתי עכשיו לא נראה או מתנהג כמו שום דבר שנעשה לפניו. לרוב זה בגלל אחת משתי סיבות קוטביות: או שהסרט קטסטרופה של פעם בדור (הו, היי מארק!) או שהוא יצירת מופת עילאית. "אינו-הו" של מסאקי יואסה משתייך לקבוצה השנייה.

מסאקי יואסה ("לו מעבר לחומה", "דבילמן: בכיין"), אם טרם התוודעתם לפועלו, הוא אחד מבמאי האנימציה הססגוניים, המקוריים והמרהיבים בתבל, וכל פרויקט חדש שלו הוא כמו ביצת קינדר אם קרטל סמים מקסיקני היה מכין ביצי קינדר. ואם כבר ראיתם סדרה או סרט שיואסה חתום עליהם, יש לכם מושג קלוש לְמה אתם נכנסים: סיפור שמתחיל ב-200%, מגביר ומסתיים במקבילה הקולנועית של מופע זיקוקים שיצא משליטה. יואסה הודיע לאחרונה שהוא לוקח פסק זמן מעשייה קולנועית (מגיע לך יואסה. לך תנוח), אבל נראה שהוא עשה זאת בבאנג, כי האיש הביא למסך את מה שאני יכול להגדיר כמגנום אופוס שלו: הסרט המופרע ביותר של מי שגם ככה נחשב לאחד החוליגנים הגדולים בתעשייה.

עלילת "אינו-הו" מביאה אותנו אל יפן של המאה ה-14, תקופה שבה השוגונים שולטים באי ביד רמה ומפקחים על סוג המוזיקה שיכולים להשמיע נזירי ביווה (נזירים עיוורים נודדים ששרים ומנגנים על לאוטה יפנית מסורתית). ועל מה בדיוק קבוצת נזירים בחסות מוסד השוגונות יכולה כבר לשיר? על ההיסטוריה של השוגונים, כמובן, ובמקרה הזה אפוס יפני שמתאר את היריבות המפורסמת בין שני שבטים שחיו מאות שנים קודם לכן.

ובתוך כך, לאחר מספר רב של סצנות שפותחות את הסרט ומג'נגלות בין דמויות ואירועים לא מעטים (וחלקם די מבלבלים) מתקבעת העלילה על נגן ביווה צעיר ושמו טומונה. טומונה שלנו מואס במוסכמות. הוא רוצה לנגן איך שהוא רוצה ועל מה שהוא רוצה, למורת רוחם של חבריו הנזירים. אלא שמפגש אקראי עם אינו-הו (מילולית: "מלך כלב") – בחור צעיר שמכוסה מכף רגל ועד ראש כי הוא נולד מעוות, מוביל את השניים לשתף פעולה: טומונה מנגן ואינו-הו רוקד.

וזו גולת הכותרת של הסרט: המוזיקה. דקות מסך ארוכות, ארוכות מאוד, מוקדשות למופעים הראוותניים של טומונה ואינו-הו, מופעים שלקחו השראה, בין היתר, מלהקת קווין, מייקל ג'קסון, אלביס ואחרים. כן, אנחנו עדיין במאה ה-14, אך יואסה לא נתן לטירוף של עצמו פטור: אם לא תמצמצו תוכלו לראות שאת המופעים של אינו-הו וטומונה מקרקע יואסה באמצעים הטכנולוגיים שהיו אפשריים באותם הימים, כך שלכל זרקור ואפקט אור-קולי נלווה הסבר. לא שזה הופך את הסרט שבו מופיעות, בין היתר, רוחות רפאים, להגיוני – אבל מוכרחים להעריך את הדקדקנות.

אתם עשויים, בשלב מסוים, להילחם ברצון להציץ בשעון ולתהות את מה שתהיתי בגיל 6 כשראיתי סרטי אנימציה של דיסני: מתי כל המוזיקה הזו תעצור ונשמע אנשים מדברים? והנה העצה שלי – אל. פשוט אל. אמצו את המוזיקה אל חיקכם וקבלו את העובדה שזהו, בעיקרון זה רוב הסרט: מופע ואחריו עוד מופע ועוד מופע וכן הלאה. אבל המופעים האלה אינם חסרי משמעות – הם מקדמים, בדרכם הייחודית, את המאבק של אינו-הו וטומונה במוסכמות, ובמקביל את מאבק השלטונות נגד המאבק של אינו-הו וטומונה.

ועכשיו אתם עשויים לומר, בצדק, שכבר קיים ז'אנר של סיפורים שמקדמים את העלילה באמצעות שירים. זה נקרא מחזמר. חשוב להדגיש ש"אינו-הו" הוא לא מחזמר – אבל הוא כן אחד הסרטים המוזיקליים היותר מוצלחים מהעת האחרונה, והמופעים של טומונה ואינו-הו (שצוברים עד מהרה פופולריות בקרב הקהל היפני) מרכיבים יחדיו כמה מהרגעים הקולנועיים המהנים ביותר שחוויתי השנה – ואם לא מצאתם את עצמכם בשלב מסוים מזמזמים "לווייתן ענק" כנראה שבאתם לסרט בגישה לא נכונה.

וגם ברגעים (הבודדים) שבהם העלילה לא עוסקת במופרעים שמשתוללים על במה, "אינו-הו" הוא יופי של סרט, לא רק ויזואלית. עולה בו השאלה (הרלוונטית גם לימינו) אודות טיב הקשר בין שלטון לאמנות והיכן חופש הביטוי נכנס בכל הסיפור. שימור מורשת והיסטוריה זה בהחלט חשוב, אבל היכן עובר הקו שבין תיעוד לפרשנות?

עם זאת, ייתכן שצופים מערביים ימצאו פה את נקודת החולשה של "אינו-הו", משום שכל הדמויות אובססיביות לסדרת אירועים שהתרחשו מאות קודם לכן, והשפיעו על השלטון ביפן לאורך מאות שנים לאחר מכן. אלה אירועים מסובכים פוליטית שכמעט כל יפני מכיר משיעורי היסטוריה, ושמתוארים בדקדקנות באפוס שקרוי "סיפורי הייקה". למעשה, בתזמון לא מקרי, אולפן האנימציה של יואסה הפיק לפני כשנה סדרת אנימה עתירת תקציב שמבוססת על אותו אפוס בדיוק (הדבר הכי קרוב שיש לנו חובבי האנימה למשחקי הכס) כדי, כנראה, לגשר על פערי הידע. עכשיו, אני לא אומר חלילה שכדי ליהנות מ"אינו-הו" אתם צריכים ללכת ולראות סדרה אחרת בת 11 פרקים (כלומר, זה לא יזיק…) אבל לכל הפחות, כדי לא להרגיש שאתם מחוץ למסיבה, רפרפו בויקיפדיה.

לא שזה משנה כי עם ידע מקדים ובלעדיו, "אינו-הו" הוא אחד הסרטים המופרעים והנהדרים שראיתי (ושמעתי) מעודי. מדובר בחגיגה מתמשכת לעיניים ולאוזניים, ומוטלת עליכם החובה לראות אותו על המסך הגדול ביותר שאתם יכולים למצוא כי לסרט שכזה מגיע לא פחות מהטוב ביותר.

ואיזה יופי, כי יש לכם אפשרות שכזו: הסרט יוקרן השבוע בפסטיבל אנימיקס ביום חמישי וביום שבת.