ביקורת: פארק היורה

"פארק היורה", תלת-מימד או לא, הוא אחד מהסרטים המוצלחים של הקיץ, גם אם הקיץ הוא 2013 והסרט הוא בן 20 שנה.
שם רשמי
פארק היורה
שם לועזי
Jurassic Park
סרט מס' 1 בסדרת פארק היורה

יש מפלצות גדולות ממנה. ביחס לתפלצות הענק שממלאות את "פסיפיק רים", למשל, היא זעירה. ‏ביחס להרס הגלובלי בסרטים כמו "איש הפלדה", היא כמעט שלא גורמת נזק. יש לה פחות שיניים ‏מלקראקן של ג'ק ספארו. אבל נראה אתכם עומדים מול הטי-רקס של "פארק היורה", כשהיא נועצת ‏בכם מבט דרך חלון המכונית, הפנים שלה ממלאות את כל השמשה הקידמית, וקוראים לה ‏‏"קטנה". קדימה, נראה אתכם. סצינת הטי-רקס והמכוניות ב"פארק היורה" היתה ונשארה אחת ‏מסצינות המפלצות הטובות, המבריקות, היעילות והמבדרות ביותר אי פעם, ואחד הטיעונים ‏החזקים לכך שסטיבן ספילברג הוא גאון.‏

‏"פארק היורה" יצא במקור לפני עשרים שנה, ב-1993 (אם הרגע הרגשתם גל קור מחלחל במורד ‏עמוד השדרה שלכם, הכל בסדר. זו רק ההכרה בכך שאתם זקנים), והפך במהירות לסרט הגדול ‏ביותר אי פעם, דאז. לא בגלל הקלאסיקה או התסריט המבריק: בגלל הדינוזאורים. המהפכה של ‏‏"פארק היורה" בתחום האפקטים היתה שזה היה סרט הראשון שהציג מפלצות אמינות שעשויות ‏מפיקסלים בלבד, לצד אלה שהם למעשה בובות אנימטרוניות. כבר היו המון מפלצות, דרקונים, ‏דינוזאורים ויצורי אגדה בקולנוע לפני כן, אבל הם מעולם לא נראו כל כך אמיתיים. בכך "פארק ‏היורה" פתח את העידן הקולנועי, שבו פעלולים דיגיטליים מאפשרים להציג על המסך הכל כולל ‏הכל.‏

הרבה מאוד ביטים זרמו במעבדי מחשבי האפקטים מאז, ואנחנו התרגלנו. אז, לראות דינוזאור ‏מהלך על המסך היה נס. היום עדר של חדי-קרן מעופפים, פגסוסים, מנטיקורות, הידרות ‏וקראקנים יכול לעבור על המסך בכל פרסומת שלישית, ואנחנו לא נמצמץ. בתור הסרט שפתח את ‏העידן הזה, מפתיע כמה שהאפקטים ב"פארק היורה" לא התיישנו. מלבד רגעים בודדים, ‏הדינוזאורים נראים מצוין, בעוד האפקטים בסרטים מאוחרים הרבה יותר נראים היום מביכים ולא ‏אמינים ביחס לסטנדרטים המודרניים. אבל אפקטים בני עשרים הם לא סיבה מספיקה לראות ‏סרט. הסיבה לראות אותו היא ש"פארק היורה" עובד.‏

לא משנה כמה מפלצות גדולות יותר כבר ראיתם, המפגש הראשון עם הברכיוסאור עדיין מפעים, ‏הטי-רקס עדיין מפחידה, הולוסירפטורים הם עדיין מפלצות מרושעות מהסיוטים. הסרט מנווט בין ‏האטרקציות השונות כמו מסע בלונה-פארק – ושלא במקרה, העלילה שלו היא באמת מסע בלונה ‏פארק.‏

התירוץ להקרנה המחודשת, כמובן, הוא תלת-מימד. טכנולוגית המרת הסרטים לתלת-מימד ‏השתפרה מאוד מאז ש"התנגשות הטיטאנים" גרם לעיניים ‏בכל ‏רחבי העולם לדמם. ההמרה טובה ‏כל כך שאי אפשר לזהות ש"פארק היורה" לא צולם במקור בתלת-מימד. ישנן סצינות ‏שבהן ‏האפקט ‏התלת-מימדי ניכר ומורגש, והוא עוזר לטשטש עוד יותר את ההבדל בין ‏הדינוזאורים ‏הממוחשבים ‏לבין הפיזיים. אבל כל זה לא הופך את התלת-מימד לנחוץ. כשצפיתי ב"פארק היורה" לפני עשרים שנה לא הציק לי שהדינוזאורים לא קופצים החוצה מהמסך ושהכרטיס זול מדי. הסרט עבד ‏מצוין גם בדו-מימד. ‏המימד הנוסף לא מפריע, אבל גם לא מועיל בהרבה.‏

את ההבדלים בין 1993 ו-2013 מרגישים בקצב של הסרט ובדחיסות שלו. ביחס לבלוקבאסטרים ‏של היום, "פארק היורה" הוא איטי ורגוע מאוד. אפילו כשראיתי אותו בתקופה המקורית שלו, ‏ההמתנה לדינוזאורים היתה ארוכה ומתישה: כמעט שעה עוברת עד שסוף סוף יש איזה דינוזאור ‏לברוח ממנו, ועד אז – אנחנו מקבלים בעיקר טיזינג: מבטיחים לנו דינוזאורים שאנחנו לא רואים, ‏ומדברים הרבה על הפארק, על האדם והטבע ועל תורת הכאוס. אין מצב שתסריט כזה היה עובר ‏אישור היום בלי הערה מפורשת בטוש אדום: "להכניס התקפה של דינוזאורים ב-15 הדקות ‏הראשונות!!!". השעה השניה של הסרט מקיימת את ההבטחות: זה רצף של סצינות אקשן, מתח ‏ובריחה מדינוזאורים קטנים וגדולים, ועדיין, ביחס לסרטי הקיץ העמוסים לעייפה של היום, זה ‏סרט קטן. מה כבר רואים שם? כמה ולוסירפטורים, טי-רקס אחד, כמה דינוזאורים צמחוניים שלא ‏נחשבים, וזהו. אילו הוא היה נעשה היום, היו נכנסים עוד חמישה סוגים של דינוזאורים, ובסוף ‏הסרט הם היו מתאחדים למגה-זאור אחד ענק ונלחמים באופטימוס פריים, ואז היה מתברר ‏שבעצם אחד מהרפטורים בעצם ריגל לטובת הטי-רקס והילדה הקטנה היתה בעצם וויין נייט ‏בתחפושת. כי פחות מזה הרי לא מספיק. ‏

אז זהו, שזה כן. בלי להימשך שלוש שעות ובלי לנסות להיות הכל בשביל כולם, "פארק היורה" הוא ‏עדיין אחלה סרט ‏קיץ שבעולם. ‏אני לא מאלה שרואים בו יצירת מופת של כל הזמנים: ‏הוא כולל סצינות אפקטיביות ומבחינה טכנית הוא כמובן פורץ יותר דרכים מסטגוזאורוס שמאחר לעבודה, אבל אין בו סיפור מבריק או דמויות מדהימות ובלתי נשכחות, לפחות לא כאלה מזן הומו ספיינס. (אני גם ‏לא חושב שסרטי ההמשך המושמצים היו כל כך גרועים כמו שאומרים עליהם: נהניתי מאוד גם ‏מהסרטים השני והשלישי, מאותן סיבות בדיוק). ולמרות כל זה, יצא שסרט בן עשרים שנה הוא אחד מסרטי ‏הפופקורן היותר מוצלחים של קיץ 2013. אם איכשהו לא ראיתם אותו עדיין, שווה לראות – לא ‏בשביל ההשכלה הקולנועית, אלא סתם בשביל הכיף.‏


פורסם במקור בוואלה