ביקורת: Mass

סרט שמרסק לך את הנשמה, במובן הכי טוב שרק אפשר.
שם בתרגום חופשי
המון
שם לועזי
Mass

את "Mass" מוכרים כ"4 אנשים בחדר", ולכן יש משהו מפתיע בפתיחה שלו: כמעט רבע שעה שכולה בלי אותם 4 אנשים, ולא מתרחשת בחדר. במקום זה, עובדת בכנסייה האפיסקופלית מתכוננת לאותו מפגש מדובר, נעזרת בעובד זוטר אחר, ומוודאת עם נציגה כלשהי שהחדר מוכן כמו שצריך – שהטישו בולט (אבל לא מדי), שיש מספיק אוכל (אבל לא יותר מדי) שהמיקום של השולחן והכיסאות נכון: כי הכל צריך להיות נכון.

רק אחרי יותר מעשר דקות מגיעים הזוגות: קודם ג'יי (ג'ייסון אייזקס) וגייל (מרתה פלימפטון), שיושבים באוטו ולא בטוחים שהם יכולים לעשות את זה – ולאחר מכן ריצ'ארד (ריד בירני) ולינדה (אן דאוד), שנראים יותר להוטים למפגש הזה. אף אחד, גם אז, לא אומר בדיוק למה כולם נפגשים. יש פיל בחדר שלא מדברים עליו, ובעוד שהזוגות מתעניינים בילדים אחד של השני, ומחליפים תמונות, זה רק כאשר אחת הדמויות אומרת במפורש "אכפת לי לדעת למה אתה מתכוון במה שאמרת כי הבן שלך הרג את הבן שלי" שמערכת היחסים, הדינמיקה, ולב הסרט נחשפים לפנייך.

"Mass" (שיכול להיות מתורגם כ"מיסה" – מה שמתקשר עם הכנסייה בה הסרט מתרחש או כ"המוני" – מה שמתרחש עם אירועי הירי שביצע אחד הילדים או כ"מסה"), בעצם, מהנקודה הזאת, הופך ל"4 אנשים בחדר" – וזה הרבה יותר ממספיק. סרטו הראשון של פרן קרנץ כתסריטאי ובמאי לא עושה טריקים קולנועיים יוצאי דופן, כי הוא יודע שהוא לא צריך: עם הנושא הזה, ועם הכתיבה הזאת, ועם המשחק הזה – אף אחד לא צריך וואן שוטים יוצאי דופן או כל דבר בסגנון הזה. מספיק רק לא להפריע.

וגם הכתיבה, יש להגיד, לא שאפתנית מדי: הסרט לא מנסה להיות מונולוג כואב על מקרי ירי המוניים בבית ספר. הפוליטיקה בהחלט נמצאת בקצוות וגם מוזכרת באופן ישיר במהלך הסרט, אבל אז הסרט מזכיר לעצמו שזה לא העניין כרגע: שאנחנו לא מדברים על רגולציה על נשק או על מערכת בריאות הנפש בארה"ב או על השפעת הרשת על בני נוער אלא על האנשים האלה, כאן בחדר, ומה שעובר עליהם.

וזה מפרק אותך מבפנים. כי זה נורא לאבד ילד, וזה בלתי ניתן לתיאור לאבד ילד לא רק במובן הפיזי המיידי – אלא גם במובן שאותו דימוי של ילד אהוב נלקח ממך, ומה שיש לך עכשיו זה רוצח שלקח את חייהם של ילדים אחרים. ולפני שאפילו יש לך זמן להתמודד עם זה, או להתמודד עם האשמה הפנימית – אתה צריך להתמודד עם ההאשמות החיצוניות: אלה ששואלים למה לא עשית משהו. למה לא ראית. למה לא עצרת את זה בזמן. אתה הרי ההורה שלו – לא ראית שמשהו לא כשורה?

אז ארבעת הדמויות הללו מדברות. על האובדן. על ההווה. על הפוליטיקה. על השאלות. על חוסר היכולת להבין מה הלאה. על חוסר היכולת להבין מה היה. קשה להגיד שיש "נראטיב" מובהק אחד, ובכל זאת אי אפשר להוריד את העיניים ממה שמתרחש: 4 אנשים חושפים את הנפש בפנייך בארבעת מתצוגות המשחק הכי כנות ופגיעות וחזקות ומרגשות שהיו על המסך זה זמן מה.

אן דאוד מקבלת, במובן מסוים, את התפקיד הקל. הדיבורים על המועמדות לאוסקר שלה באים הן בגלל שהיא שחקנית אהובה שחיכתה לתפקיד כמו זה, והן בגלל שאי אפשר להישאר אדיש למונולוג הסיום שלה. אבל צריך להגיד שאני לא בטוח שהיא באמת מצטיינת הקאסט. קחו למשל את ריד בירני, שמקבל את התפקיד המעפן: הבחור המרובע שמתנהל בתוך ד' אמות "מה שיגידו השכנים" שכזה. כזה שהיה שמח לעזור ולהיפתח אבל כבול בתוך עצמו. יש לו את השורות הכי נחנחיות, את המונולוג הכי פחות מרגש ובכלליות את התפקיד שהכי פחות "סוחט דמעות", אבל הוא מבצע אותו מושלם. בא לך לרגעים להעיף לו כאפה לאלף אלפי עזאזל, ונו – זה בדיוק מה שאתה אמור לחשוב על הדמות.

מהצד השני, מרתה פלימפטון וג'ייסון אייזאקס פשוט מרסקים לך את הנשמה. ובניגוד לדאוד, הם עושים את זה בשורות וברגעים לאו דווקא גדולים. בשורות פשוטות, ששחקן אחר היה יכול לפספס איתן – אבל פלימפטון ואייזאקס מודעים לעוצמה שיש מאחורי המילים האלה והם חובטים בכל הכוח.

כאמור, אין לסרט ממש מהלך עלילתי: לקראת הסוף הסרט מקפיץ רעיון כלשהו, אבל עיקר הסרט הוא התבוססות באבל הבלתי נגמר, ובתחושות האשמה והחרטה והחרא שנלוות אליו. ברצון העז לשנות משהו, כל דבר שהוא, בעבר והידיעה שאי אפשר. ברצון לנשום, ולרגע אחד כבר להרגיש טוב – והידיעה שאולי זה לא יקרה.

את מלוא ההערכה שלי, אגב, הוא הוציא ממני בסוף: כשחשבתי לעצמי שהסרט הולך ללכת למקום אחד ואז הוא לפתע נשאר (בחוכמה) באותו מקום – ובכך קיבע את מעמדו כיצירה לא פשוטה, לא חד מימדית, וכזאת שמוכנה להתמודד עם המציאות. אני אבין מי שלא חושב שהוא ישרוד דבר כזה. זה לא סרט "קל" בשום מובן. אבל זה סרט מעורר יראה, ומרסק את הנשמה במובן הכי טוב שרק אפשר. ואם אתם באים מחושלים מספיק (או לכל הפחות – מצוידים בקופסת טישו), תוכלו לראות קולנוע מהמעלה הראשונה.