לא יצא לי לכתוב עליו בזמנו, אבל חיבבתי מאוד את "האלווין" גרסת 2018. הוא עשה משהו חדשני למדי בז'אנר הסלאשרים ושאל מה קורה ל"נערה אחרונה" שהופכת להיות אישה מבוגרת. במקרה של לורי סטרוד (ג'יימי לי קרטיס), התשובה היא "היא הופכת לאלכוהוליסטית פרנואידית שמאמנת את הבת שלה בטקטיקות הישרדות עד ששירותי הרווחה מפרידים ביניהן".
הסרט חקר את הטראומה של לורי וההשפעות שלה על בתה קרן (ג'ודי גריר) ונכדתה אליסון (אנדי מטיצ'אק) בזמן שמייקל מאיירס הסתובב בעיירה האדונפילד ורצח אנשים להנאתו אחרי שברח מהמוסד שבו היה מאושפז במשך ארבעים שנה. בסוף הסרט, הנשים למשפחת סטרוד מצליחות ללכוד את מייקל בבית בוער, אבל בורחות משם בלי לוודא שהוא אכן מת. פייר, אני קצת מאוכזב – מילא שהבת או הנכדה יעשו משהו כזה, אבל זה לא הרודיאו הראשון של לורי (למעשה, זה הרודיאו השני שלה, בהתחשב בכך שהסרט התעלם מכל סרטי ההמשך הקודמים של המקורי).
"האלווין 2: הנקמה" – שם גנרי להחריד והרבה פחות מגניב מ"האלווין הורג" – ממשיך בדיוק מהנקודה שבה הקודם הסתיים: אמצע ליל כל הקדושים של 2018. מייקל, כמובן, שורד את השריפה וחוזר למסע ההרג שלו, שמתחיל עם כמה כבאים מסכנים שרק באו לעשות את העבודה שלהם. לורי, שנפצעה בעימות שלה עם מייקל, מגיעה למיטה בבית חולים, שם היא תשאר למשך שארית הסרט. למה? כי הסרט הזה זונח את הטראומה האישית ועובר לטראומה קולקטיבית: מסתבר שחלק מתושבי האדונפילד מהסרט המקורי עדיין גרים שם (רוצח מסוכן הרג כמה נערות ואף משפחה לא חשבה לעבור דירה?) וכשהם מגלים שמייקל מאיירס עושה קאמבק, הם מחליטים להשיב מלחמה ולהפוך את הצייד לניצוד.
מי שלוקח את הסרט הזה על כתפיו במקום קרטיס הוא אנתוני מייקל הול שמגלם את טומי דויל, הילד שלורי שמרה עליו בסרט המקורי. הוא זה שמגייס את תושבי העיירה לרדיפה אחר מייקל ומעלה את המורל באמצעות חזרה על הסלוגן "הרוע מת הלילה". מצד שני, הוא מפצל אותם לקבוצות קטנות, אז אתם יכולים לנחש איך זה יסתיים. נראה שהסרט רוצה להגיד משהו על מנטליות העדר, רק שהוא לא ממש סגור על מה הוא רוצה להגיד והתוצאה הסופית היא "מנטליות העדר רעה, חוץ מכשהיא לא, אולי?" וגם את מה שהוא אומר הוא לא עושה באופן מעודן במיוחד – יש סצנה שבה השריף של העיירה אומר "עכשיו הוא (מייקל) הופך אותנו למפלצות". טוב שהוא לא הוסיף משהו פסאודו-עמוק כמו "האלווין הוא למעשה הזמן בשנה שבו אנחנו מסירים את המסיכות ומראים את הפרצוף האמיתי שלנו".
עוד רעיון מעניין שהסרט מציג אבל אז לא ממש עושה איתו משהו הוא השאלה "מה אם למייקל מאיירס בכלל לא אכפת מלורי סטרוד?" מה אם הוא סתם נהנה להסתובב בעיירה ולדקור כל מי שנקלע לדרכו? מי אמר שללורי יש בכלל משמעות בסיפור הזה? רק שגם עם הרעיון הזה הסרט מגמגם. כאמור, לורי לא ממש עושה משהו בסרט, אבל משוכנעת שהיא זאת שצריכה להרוג את מייקל. בנוסף, אנחנו מקבלים קצת סיפור רקע על השריף של העיירה – דרך פלאשבקים שמראים מה קרה מייד אחרי אירועי הסרט המקורי – שגם לו יש חשבון פתוח עם מייקל. ומייקל? הוא בשלו, לא מקדיש הרבה תשומת לב למישהו מהם. אבל הסרט עדיין רומז באופן די ברור שהקרב הסופי בטרילוגיה עומד להיות לורי סטרוד VS מייקל מאיירס, אז מה הטעם בכל זה?
למרות שהסרט פחות מצליח עם התמות שלו הפעם, אפשר להתנחם בזה שהוא הרבה יותר מדמם וברוטלי מקודמו. מייקל הורג לא מעט אנשים, לפעמים בדרכים כואבות ואכזריות ולפעמים בדרכים שנוטות יותר לכיוון הקאמפ (יש כאן מועמד רציני לפרס המוות הכי מטומטם של השנה). מייקל לא רק הורג ועובר הלאה, הוא משקיע בהצגה של הקורבנות שלו: בין אם זה לתקוע סכינים בגב של אחד מהם כך שיראה כמו מיצג אמנותי מורבידי או לרצוח זוג גברים ואז להניח את הראש של אחד מהם על ברכיו של בן-זוגו (מאושר: מייקל מאיירס בן ברית של קהילת הלהט"ב).
לא הייתה לי בעיה לקבל את הסרט הזה כהמשכון יותר סלאשר-י ופשטני מקודמו, אלמלא היו מכריזים מראש שזאת תהיה טרילוגיית סרטים. כשאני יוצא לטיול מאורגן, אני מניח שהמארגנים תכננו הכול מראש ויש להם מסלול ברור. כאן נראה שלתסריטאים דייוויד גורדון גרין (שגם מביים את כל שלושת הסרטים) ודני מקברייד היה רעיון ברור לסרט הראשון ו(בתקווה) גם לשלישי, אבל הם לא ממש ידעו מה לעשות עם החלק שמחבר ביניהם. כך יוצא ש"האלווין 2" מרגיש יותר כמו פילר מאשר כמו סרט שעומד בפני עצמו: אין שינוי בסטטוס קוו או פיתוח דמויות משמעותי. נקודת הסיום של החלק השני של הטיול מאוד דומה לנקודת הפתיחה שלו, ואולי תגרום לכם לתהות למה אי אפשר היה לוותר עליו ולזרז עניינים.
אני לא חושב ש"האלווין 2" הוא בזבוז זמן – כאמור, הוא מספק כמה רגעי ז'אנר מבדרים – אבל אולי עדיף כבר לחכות שיצא החלק השלישי בשנה הבאה ולצפות בכולם ביחד. רק תזכרו שזה מייקל מאיירס ואל תבחרו בטעות בטרילוגיית "אוסטין פאוורס". האלווין שמח!
ראיתי את כל הסרטים של האלווין, פשוט כי אני אוהב סלאשרים. ממש הופתעתי ממה שהאלווין 2018 עשה, ובעיקר איך שהוא ממש ניסה והצליח להיות המשך להאלווין 1978. מייקל מאוד עדין והורג בערך באותו מנהג, מעדיף להשתמש בסכין מטבח על פני ידיו או כל כלי נשק אחר. גם אז הוא לא אכזר מאוד, נדמה שמספק אותו להרוג וזהו.
ממש שמחתי שהם שמרו על הרעיון הזה בהאלווין 2018, אך התאכזבתי לגלות שמייקל ממש לא בדמותו בסרט החדש, אפילו שהוא המשך ישיר. מאוד נהניתי מהקולבקים לסרט המקורי, טומי ושאר ילדי השכונה שהוטרלו על ידי מייקל. חבל שדיוויד גורדון גרין נתן לזה לקרות, מייקל אף פעם לא גולם כרוצח אכזר ותשוקתי, תמיד היה קר וחד והרג בשביל להרוג. מוזר מאוד, מאוד מוזר.