ביקורת: טלה

אל הבקעה מן הגלעד/ טלה לבן ורך ירד/ כבשה פועה בוכה בדיר/ זה בנה הקט אשר אבד

אי שם באיסלנד ישנו עמק יפה, שמאוכלס על ידי זוג יפה: מריה (נומי רפאס) ואינגבר (הילמיר גודנסון). הזוג היפה בעמק היפה עוסקים בטיפול בעדר בעלי חיים בדממה הפוטוגנית שמאפשרים חיים הרחוקים מכל רמז של המולה עירונית. העבודה קשה אך מספקת, ולמרות שמדובר בתא משפחתי קטן נראה שבני הזוג מאושרים עם הקפה של הבוקר והאלכוהול של הערב. אפשר כמעט לטעות ולחשוב שזאת דרמה קאמרית על היופי שבטבע (או פרק של המומינים), עד ששומעים את המוזיקה המאיימת נבנית ברקע, או ששמים לב שהשוטים נמשכים טיפה יותר מידי, כאילו בשביל שתתחילו לדמיין מה יצוץ מאחורי הרקע ויהרוג את כולם.

יום אחד, אחרי שהם עוזרים לכמה כבשים להמליט, בני הזוג עוזרים להמליט עוד טליה אחת נוספת שנראה שיש משהו בה מיוחד. בשל כך, ומסיבות השמורות עמם, הם קוראים לטלי ה"אדה", מאמצים אותה ומתייחסים אליה כאילו הייתה יותר מסתם טלה: הם מגדלים אותה בבית, מטפלים בה ודואגים לה כאילו הייתה בשר מבשרם. רמת האושר בעמק עולה פלאים, וגם רמות החרדה של הצופים שמחכים שכל המוזיקה המאיימת הזו והשוטים העוד-יותר-מאיימים ישתלמו באיזה מרחץ דמים. רק שהם לא. כל מה שקורה זה שאחיו של אינגבר, בחור בטלן אך סימפטי בשם פיוטר (ביורן הראלדסון) מגיע לבקר. הוא חושב שכל האושר הזה די מוגזם, ומה בדיוק הקטע עם לדאוג ככה לאיזו כבשה כאילו היא בת אדם? נו, אולי עכשיו יהיה פה איזה מרחץ דמים, או לפחות כמות הגונה של דרמה אנושית שתוציא את החום מכל הסקנדינבים הקפואים האלו? תמשיכו לחכות.

"טלה" הוא סרט קצר טוב במסווה של סרט די משעמם באורך רגיל. כאשר הכתוביות מתחילות להתגלגל על המסך והאורות נדלקים לא נותר אלא למלמל "זה הכל?" הנראטיב שלו צנום אפילו יותר מרפאס עצמה, ולכן את מרבית זמננו נמלא בבהייה ברקעים היפים ובצפייה בדמויות יפות ממלאות את שגרת יומן (היפה) במשחק ועבודה. ואי אפשר להכחיש שהסרט אכן נראה טוב, ובתור פרסומת טיולים לאיסלנד הוא עושה עבודה מצוינת. הדרך בה הסרט שומר את הקלפים קרוב לחזה רק כדי לחשוף אותם באופן כמעט אגבי אפקטיבית. גם השימוש באפקטים מיוחדים ראוי לציון, לא רק משום שהתוצאה מרשימה ביחס לתקציב נמוך יחסית, אלא בשל השימוש של היוצרים במה שמכנים עמק המוזרות (Uncanny Valley) לא בהכרח כדי לאיים, אלא כדי להוציא אותנו משלוותנו. 

גם השחקנים עושים את עבודתם נאמנה, תחילה במכירת האשליה של שלווה, כזו שמכסה על מתח שנבנה לאיטו במשך שנים, ואחר כך במה שנראה כמו הדבר האמיתי. קל היה לדמיין את פיוטר כסטריאוטיפ, האח הפרוע והמוגזם מול אינגבר האחראי, אבל הראלדסון עושה עבודה טובה בלהציג אדם אמיתי, כזה שקשה להכחיש את השמוקיות הטבעית שלו, שנקלע לסיטואציה די מוזרה ומנסה להתמודד אתה. מכירים את זה שאתם נפגשים אחרי כמה שנים עם אנשים שהכרתם ומגלים שהם אימצו תחביב חדש שהשתלט על כל החיים שלהם, כמו רקמה או איסוף כלפי מג'יק או סגידה לבהמות'? אתם עדיין חברים ואתם עדיין מרגישים סימפטיה, אבל זה כאילו מדובר באדם אחר.

אבל כל ההישגים הטכניים והצורניים האלו לא עוזרים לסרט. גם לא התימות על אובדן, יחס האדם לטבע והתפרקות התא המשפחתי, בהן אפשר לדון בוודאי שעות על גבי שעות. הן בהחלט שם, אבל לא מוצגות באופן חדשני או מעניין במיוחד. בסופו של דבר "טלה" עדיין מרגיש כמו סרט של רבע שעה שנופח באמצעים מלאכותיים. אפילו בתור פרק של "אזור הדמדומים" הוא היה מרגיש טיפה ארוך מידי, ומאה ומשהו הדקות שלו מורגשות בעיקר כאשר מגיעים לסוף ומבינים שהסרט היה יכול להסתיים כמעט בכל סצנה בחציו השני. כל מה שקורה בחצי הראשון הוא הרמה להנחתה – וזו אחלה הנחתה, אבל היא יכלה להגיע בכל רגע במערכה השלישית או אפילו השנייה.

אם לא שום דבר אחר, "טלה" גרם לי להעריך מחדש את "האביר הירוק", עוד סרט בהפצת חברת A24 שנע על הקו שבין פנטזיה לאימה. גם ל"אביר הירוק" יש שוטים ארוכים ורבי משמעות של דמויות שבוהות בחלל האוויר על רקע נופים יפיפיים. גם "האביר הירוק" מתיימר לדבר על דברים שברומו של עולם. גם "האביר הירוק" מבין שיש דרך טובה להשתמש ב – CGI בלי לנסות לגרום להכול להראות ריאליסטי (אלא דווקא להדגיש את האלמנט הפנטסטי). אבל "האביר הירוק" ממלא את הזמן שלו בצורה טובה יותר, משנה לא רק את הנופים אלא גם את מצב הרוח, ומתעמת עם הרעיונות שלו באופן הרבה יותר ישיר. לא מספיק סתם להפריח בלונים של תימות באוויר – צריך גם לתת להם כיוון.

זה לא שיש לי בעיה עם סרטים שהם דלים בעלילה אבל גדולים באווירה (מה שהילדים בימינו קוראים לו "וייבז"), אבל בסופו של דבר ל"טלה" אפילו אין מספיק מאותה אווירה שהוא מתיימר להעביר. יש גבול לכמה פעמים אפשר לראות את אותם הסטים מוארים באותה צורה, או את אותן הדמויות בווריאציות על אותן השיחות. או את אדה. היא טליה יפה, אבל באמת שיש גבול. 

ואם אתם מרגישים שהביקורת הזו מתארכת יותר מידי, שהיא נהיית רפטטיבית למרות שבמונחים אבסולוטיים היא די קצרה, מזל טוב! אתם חולקים בדיוק את ההרגשה שהייתה לי בזמן צפייה ב"טלה". אני מבין שבלה טאר הוא אחד המפיקים של הסרט ושיש לאיש אלרגיה קשה למילה "קאט", אבל אם היוצרים לא יחתכו אז הקהל יחתוך – החוצה מאולם הקולנוע.