את "פיג" אולי מכרו לכם כ"ג'ון וויק, אבל עם ניקולס קייג' וחזירה". למקרה שמכרו לכם ככה אותו – עבדו עליכם. זה לא רק ש"פיג" אינו "ג'ון אוינק אוינק", אלא שהוא ההפך המוחלט של סרט שכזה – מעין סרט אנטי-נקמה, ובטח אנטי-נקמה-אלימה. ניקולס קייג' הוא לא "איש עם סט יכולות מיוחדות" (כלומר, הוא כן, אבל הן לא אלימות במיוחד), והנקמה שלו כוללת פחות מכות ויותר "שלום, אפשר את החזירה שלי?".
עכשיו, אחרי שתיאמנו ציפיות, אפשר להתרכז במנה שלפנינו – ואיזו מנה משובחת. מייקל סרנוסקי מגיש בסרטו (שאותו הוא ביים לבדו וכתב עם ונסה בלוק) מעשיה על אובדן, על אומנות, על חזרה לעבר, על משפחה ועל אוכל. במרכז המעשייה עומד רובּ, ספק הומלס ספק נזיר שחי ביער והדבר היחיד שהוא עושה זה למצוא פטריות כמהין עבור אמיר (אלכס וולף) ביחד עם החזירה שלו (חזירה לא מאולפת שנשכה את קייג' כמה פעמים בזמן הצילומים). הכול טוב ויפה, אלא שיום אחד רוב מותקף בבקתה שלו, מרביצים לו מכות והכי גרוע – חוטפים את החזירה. מכאן, קייג' יוצא למסע למצוא את החזירה שלו: חלק מהאנשים עוזרים לו יותר, חלק פחות, ולאט לאט אנחנו מגלים שרוב לא נולד הומלס ביער, אלא שיש לו סיפור לא קטן מאחוריו.
למי שאומר לעצמו "טוב, בסדר, אין מכות אבל לפחות יש קייג' מטורף בוכה "החזירה שלי!!! החזירה שלי!!!!!!" – מצטער לאכזב, אבל גם זה לא המצב: קייג' מגלם את רוב באופן רציני, מאופק ונוגע ללב. הוא לא בחור מאוד דברן, אבל גם לא איזה ריאן גוסלינג מ"דרייב". הוא בחור שמדבר כשצריך לדבר, ורוב מה שהוא אומר זה "אני רוצה לדעת איפה החזירה שלי". זאת לא ההופעה הטובה ביותר של קייג' בשנים האחרונות (אני יותר אוהב אותו ב"צבע מחוץ לחלל"), אבל זאת בהחלט הופעה שמזכירה שקייג' הוא יותר מכוכב סרטי ז'אנר מטורללים, ושהוא יכול לעשות הופעה ללא גימיקים, צעקות, ושאר ירקות. לצידו, אלכס וולף סימפטי להחריד, גם ברגעים הכי מעצבנים של הדמות שלו, אבל לא ממש תגלית בפני עצמו. שאר השחקנים נמצאים מעט מדי זמן מכדי להשאיר חותם משמעותי.
אבל התגלית המשמעותית של הסרט היא לא בגזרת המשחק, אלא בגזרת התסריט – התסריטאים מצליחים ליצור תסריט שהולך צעד אחר צעד באופן בטוח בעצמו, בעלילה קטנה (וקצרה – הסרט באורך תשעים דקות) ובכל זאת מלאת תפניות מפתיעות, או לרגעים תפניות צפויות להחריד שעדיין פוגעות ישירות בלב. ובעצם, למרות שהסרט לכאורה ריק מאלימות או רגעי קריעת תחת שלאחריהן קייג' מעשן סיגריה ופולט משפט מצחיק, הוא לחלוטין מצליח להיות בלי ולהרגיש עם – קייג' מפרק אנשים לא עם מכות, אלא עם תפיסת החיים שלו, והוא כמו סטירה מצלצלת לכל מי שנקרה בדרכו ומונע ממנו להיפגש שוב עם החזירה שלו. כי מכות ואקדחים אולי ישברו עצמות, אבל מילים ירסקו להם את הלב.
הסרט הוא גם אחלה דאבל פיצ'ר ל"רוכבי הצדק", עוד סרט שעושה מעין אנטי-ג'ון וויק בנוגע לכל הרעיון של "ללכת להרוג את כולם כי איבדת מישהו קרוב לליבך", אבל בעוד שב"רוכבי הצדק" יש איזשהו דיון בשאלה שנותן לה איזשהו תוקף, "פיג" עושה מהלך יותר נועז, ומראש מכריז על כל הרעיון כטיפשי. הוא אפילו לא עולה במוחו של אף אחד מהמעורבים, כי הרי איזה טוב יצא מזה? ובמקום שהסרט יוכל להראות את הגיבור מרסק את כולם מכות רק כדי ללמוד את הלקח הדי ברור מאליו הזה, הרי שפה הסרט פשוט יוצא מנקודת המוצא שזה מטומטם, ומבין איך אפשר בכל זאת לעשות משהו לגבי מצבי ביש שכאלה.
בקיצור, "פיג" מתגלה כאחד מהסרטים הטובים של השנה, וכיף שהוא בא לבקר גם במסך הגדול ולא רק על מסכי ה-VPN הקרובים לביתנו. קצת מוזר העניין עם השם שלו (יש משהו רע עם "חזירה"? כלומר, אוקיי, אולי יש, בסדר, הבנתי, ובכל זאת), אבל נחמד לדעת שבסך הכול המפיצים ממשיכים לסמוך על הטעם של הקהל שיבוא לראות גם סרטים יותר קטנים ויפים ובסגנון קצת אחר. או שהם בונים על זה שכולם יראו את זה במחשבה שזה "ג'ון וויק אבל עם חזיר", ואז לא משנה, אני לוקח את המחמאה הזאת בחזרה.
באמת מהיותר חזקים של השנה.
יש כאן קייג' הרבה יותר מאופק ועדין מרוב הטרללת שהוא עשה וזה נהדר (לאחרונה צפיתי גם באסירי ארץ הרפאים, וזה היה קייג' מודרני לפי הספר). הקונספט של הסרט נשמע מוזר בהתחלה אבל הסרט לגמרי מוכר אותו. צפייה חובה לאוהבי קולנוע.
איזה כיף שעדיין מייצרים סרטים באורך נורמאלי
לא יודע למה ואיך שעתיים הפך להיות האורך המינימאלי של סרטי קולנוע בימינו אבל הדבר יותר פוגע בסרטים שנמרחים לא לצורך ולא מרגישים מהודקים מספיק. ב-'פיג', מנגד, אין רגע מיותר אחד שהייתי רוצה לראות אותו יורד ושום סצינה שהייתי מקצר. למרות היותו איטי מאוד הוא סוחף ועובר ממש מהר (בלי קשר לאורך שלו).
מסכים עם הרבה ממה שנאמר בביקורת. הסרט מתעסק באווירה שלו יותר מבכל דבר אחר והאווירה הזאת הולכת יד ביד עם מה שעובר על הדמות הראשית של הסרט ולכן זה עוזר מאוד להזדהות איתה מבלי שניקולס קייג' יצטרך לדקלם מונולוגים מרגשים או למרר בבכי דרמתי. אהבתי את הדמות המאופקת אך שמחתי שהם לא הלכו עם זה רחוק מדי כמו שסרטי ארט-האוס אוהבים לעשות. הדמות שלו כן מדברת כשצריך וממעיטה במילים איפה שלא צריך. ניקולס קייג' עושה עבודה טובה אך לא באופן יוצא דופן במיוחד. לטעמי הופעה יעילה מאוד אך לא הרבה מעבר. יותר התלהבתי מהופעתו הקצרה מאוד של דייויד ניל בתפקיד השף.
היעלמות החזירה מתברר כסיפור מסגרת שבא לאפשר את חשיפת עברן של הדמויות הראשיות באופן אלגנטי ומרשים לאורך הסרט. כל סצינה זורקת איזושהי פיסת מידע נוספת שעוזרת להרכיב את פאזל עברה של הדמות הראשית והפאזל הקטן הזה היה יותר מעניין למעקב מהמרדף אחר החזירה.
דבר אחד שהשפיע על החוויה האישית שלי הוא שרק לקראת סוף הסרט עצרתי אותו בשביל לבדוק מה משמעות המילה 'truffle' ('כמהין'). לאורך הסרט חשבתי שזה רק זן מסוים של חזירים. לכן, לא הבנתי מה ניקולס קייג' עשה עם החזירה ולמה היא הייתה חשובה כל כך (אם כי באמת הפריזו עם החשיבות שלה בסוף) וחשבתי שזה עוד חלק מהתעלומה שילך ויתבהר ככל שהסרט יתקדם. כשדיברו על 'העסקים' של האבא והבן הנחתי שמדובר באיזשהו עסק סמים לא חוקי שבטח נבין יותר טוב בהמשך ורק בשלב מאוחר מדי הבנתי שמדובר במסעדנות. עדיין, זה לא פגם יותר מדי בחוויה. אולי אפילו הוסיף באופן מסוים (וכשהבנתי בסוף את הטעות זה הרגיש לי כמו טוויסט מגניב במיוחד).