חופשת קיץ

תסריט ובימוי: דוד וולך
שחקנים: אסי דיין, אילן גריף, שרון הכהן בר

סרט קשה, 'חופשת קיץ'. קשה לצפייה, קשה לניתוח, קשה להגדרה. נדמה, בהתחלה, שמרגע שהסרט נגמר האגוז פו?צח, וניתן לקבוע עליו דעה, לכאן או לכאן. אלא שהאגוז נתפס בגרון, לא לבלוע ולא להקיא, ואפשר רק לכחכח ולנסות להבין את טיבו:

אברהם אידלמן הוא רב, ידוע למדי ומכובד למדי ורציני בהחלט. חייו סובבים סביב הדת, הטקסים ובעיקר הטקסטים שלה. הוא גם אב לבנו יחידו מנחם, ילד חולמני שנדמה, לעתים, כננטש בצידי הדרך של מסעו של אברהם אל האמונה, הידע והדבקות בהשם. אברהם אידלמן הוא גם בעל לאסתר, אותה הוא אוהב והאוהבת אותו, וחייה מוקדשים לו ולמנחם.

'חופשת קיץ' עוקב אחר שגרת יומה של משפחת אידלמן, המתגוררת באחת השכונות החרדיות שבלבה של ירושלים. באיטיות אנחנו לומדים על החדר בו לומד מנחם, בעברית כמו גם ביידיש, על עקדת יצחק; על הדרשות המרובות שנושא אברהם בפני תלמידיו, ואינו שוכח לחייך ברוך לבנו אהובו המשתעמם בספסל אחורי; על ארוחות הערב הצנועות שחולקים אסתר ומנחם מבלי שימתינו לאברהם שיאחר, כרגיל, להגיע – ואז ישקע שוב בלימוד אל תוך הלילה; ועל עונת הקיץ המגיעה, ויחד עימה החופשה לה מייחל מנחם, והמסע השנתי אל ים המלח. השנה מנחם, שלראשונה גדול מכדי לשהות בחוף המעורב, זוכה לבלות יום שלם עם אביו. אך חריגה משגרה אינה רק מבורכת – היא גם טומנת בחובה סכנה של אובדן שיווי משקל, ועד סוף אותו יום משפחת אידלמן לא תהיה כשהייתה.

במהלך הסרט לא קורה הרבה, במובן הקולנועי הנפוץ של "קורה": התרחשות אינה רודפת אירוע, מגוון דמויות משעשעות אינו חוצה את המסך, החיים אינם מתנפצים למיליון רסיסים בכל חמש דקות. יש כאלו שיחושו שזה משעמם, אבל אני חשבתי שזה מרתק – תיאור נאמן, מאופק ומלא אמפטיה של שגרת קיומה של משפחה אחת, לא יותר ולא פחות מיוחדת מכל משפחה אחרת. זה עובד בעיקר כי דוד וולך, שזהו סרטו הראשון, הוא אשף באומנות העדינה של גילוי וכיסוי – וסיפק לי את כל המידע לו נזקקתי, מבלי שאחת הדמויות תפנה למצלמה ותסביר אותו בצורה מפורשת. כאשר מצוות שילוח הקן הפכה משמעותית בעלילה, יכולתי להבין מהי אותה המצווה ולמה היא משמעותית במיוחד למשפחה חרדית שבה פחות (הרבה פחות) ילדים מהמקובל – וזאת באמצעות התנהגות המלמד של מנחם, הדחיפות בה מבצע אברהם את המצווה, והסבר קצר וטבעי שהוא מעניק לבנו מייד אחר-כך.

אותה המיומנות של וולך היא גם הסיבה לכך שזהו הסרט המתאר בצורה המדויקת ביותר שראיתי מעולם את חיי הליטאים החרדים. וולך, חוזר בשאלה, מכיר את העולם הזה מלפני ומלפנים – ונמנע מהצגתו בצורה אקזוטית ומסתורית, ובעיקר, מלהתמקד בהיבטים החברתיים שלו. כמעט כל הסרטים שנעשו בארץ ושבהם מופיעים חרדים – החל ב-'קדוש' הגס והמוקצן וכלה ב-'אושפיזין' המצוין – התמקדו בשוני החרדי, בהיותם חברה זרה ומוזרה לעיניים חילוניות. וולך לא מעוניין בכך: מנחם אוכל שלווה, כי זה מה שילדים חרדים אוכלים, והכיבוד בבית הכנסת אחרי הדרשה מדויק עד המלפפון החמוץ האחרון – אבל כל זה ברקע. מה שכן מעניין את וולך הוא שלוש הדמויות שלו, וסוגיית האמונה באל ומחירה. בכך טמונה העוצמה והחולשה של הסרט.

העוצמה, כיוון שהיחסים בין אברהם, אסתר ומנחם מוצגים בעדינות ודיוק, להם מסייע הצילום החם והנהדר של בועז יעקוב. כמו בשיחות בין אנשים שמכירים אחד את השני הרבה זמן, הרוב נשאר מתחת לפני השטח, ובא לידי ביטוי בעיקר בהבעות פנים, שפת גוף ומסרים מילוליים קצרים שאין להם תמיד התחלה וסוף ברורים. מול אסי דיין, שכבר קשה להגדיר הופעה מושלמת שלו כיוצאת מגדר הרגיל, נותנת שרון הכהן בר הופעה משובחת, שכמעט ואין בה נפילות. אילן גריף, בתפקיד מנחם, מקסים וחולמני – אבל קצת פחות משכנע כאשר הוא צריך לדבר. וולך אוהב את הדמויות שלו, ומציג אותן במלוא מורכבותן. הביקורת על הזמן המועט שאברהם מעניק למנחם, למשל, נשארה בעיקר בראש שלי כצופה – כי מבחינת האב והבן עצמם, ברור ששני אלו אוהבים האחד את השני מאוד.

אך באותם גורמים טמונה גם חולשת הסרט, כי העדינות והאיפוק המאפיינים את העלילה והדמויות מתחלפים בבוטות הגובלת בחוסר כבוד לצופה כשמדובר במסר, ובעיקר באמצעים הסמליים להעברתו. המלמד של מנחם דש, שוב ושוב, ואז שוב, באותו הנושא; הדמויות מתבוננות, שוב ושוב, ואז שוב, לכיוון השמים ברגעים קריטיים – והבמאי מבהיר לחלוטין את עמדתו לגבי מה באמת נמצא באותם השמיים. לדוד וולך יש משהו נחרץ מאוד להגיד בנושא אלוהים, בנושא האמונה בו, ובעיקר בנושא המחיר שמשלמים בני האדם שסביב המאמין, והוא לא מתכוון לאפשר אפילו לצופה אחד לפספס את הנקודה שלו.

'חופשת קיץ' נשאר, לגבי, חידה. מצד אחד, צילום, פסקול, תסריט, בימוי ומשחק יוצאי דופן באיכותם. מצד שני, מסר תיאולוגי פשוט וישיר מדי, וקצת פחות מדי עלילה. מצד שלישי, סרט שעוסק, בצורה כמעט חסרת תקדים בכל מדיום בישראל, בהיבטים עמוקים ומרתקים של אמונה ולא רק בהיבטים החיצוניים של הדת (כמו לבוש, הרגלי אישות וכדומה). מצד רביעי, במאי שסוגר חשבונות עם החברה ממנה יצא בצורה ברורה, כמעט גסה. מצד חמישי, הצגה עדינה, אולי אפילו אוהבת, של אותה החברה. מצד שישי, ניגון יידי כבד שמקשה להבין את אסי דיין, וניגון קישלובסקי כבד לקצב ולאווירה. אולי פשוט יש ל'חופשת קיץ' הרבה צדדים, חלקם חלקים וחלקם מחוספסים, כמו יהלום שלא לוטש עד הסוף.