פוניו על הצוק ליד הים

מאת
רז גרינברג
– פורסם ב 2 באוגוסט 2009Posted in: ביקורות
שם רשמי
פוניו על הצוק ליד הים
שם לועזי
Gake no ue no Ponyo
בימוי
הייאו מיאזאקי
תסריט
הייאו מיאזאקי
שחקנים
טומוקו ימאגוצ'י
יוקי אמאמי
קזושיגה נגאשימה
לדף הסרט

במקור: Gake no ue no Ponyo
תסריט ובימוי: הייאו מיאזאקי
קולות: הירוקי דואי, יוריה נארה, טוקומו ימגוצ'י

במבט ראשון, העיר שבה מתרחש 'פוניו על הצוק ליד הים' נראית כמו עיר נמל טיפוסית: יש בה מעגן לספינות, הרבה זבל שנשפך לים, ומזג אוויר מחורבן. אבל מתחת לפני הים, מתברר, קיימת ממלכה שלמה וצבעונית של יצורים ימיים, בהנהגתו של פוג'ימוטו, מכשף דגול ועצבני. מרבית העצבנות שלו נובעת מההתנהגות של הבת הגדולה שלו, ברונהילדה, דגת זהב עם פנים אנושיות. ברונהילדה מתעקשת לצאת מהבית החמים והנוח שלה מתחת לים לטיולים מסוכנים בים הגדול, ומה שגרוע יותר – אצל בני האדם, למרות שאבא שלה מזהיר אותה ששום דבר טוב לא יצא מזה. באחד מטיוליה היא מוצאת את עצמה תקועה בתוך צנצנת שנסחפת אל החוף. למזלה הגדול מוצא אותה שם סוסוקה, ילד סקרן, שמחלץ אותה ונותן לה שם חדש, "פוניו". האהבה פורחת בין השניים (עד כמה שהיא יכולה לפרוח בין ילד בן חמש לדג זהב), אבל במהרה מתברר שאביה של פוניו צדק לפחות במובן אחד: דברים רעים קורים כשיצורים מממלכת הים מגיעים לעולם האנושי.

'פוניו' הוא סרט של הייאו מיאזאקי, אליל האנימציה היפני, והעובדה הזאת ברורה מכל פריים שלו. זה מתחיל מהתיאור המפורט של הווי היום יום בעיר הנמל, מקום שבו הטבע הציורי משתלב עם הבתים המודרניים, התנועה של המכוניות משתלבת עם זו של כלי התחבורה הימיים, ומזג האוויר נוטה להצליף בתושבים בחוסר רחמים. סוסוקה ופוניו, שבשלב מסוים הופכת מדג לילדה קטנה, הם, כצפוי ממיאזאקי, ילדים מקסימים. שניהם ניחנו באותה תמימות סימפטית, אותם מבטים נאיבים שאיתם הם בוחנים את פלאי העולם שמתנשאים כמה מטרים טובים מעליהם (ומתחתם). ובמשך רוב הזמן, הכל מצויר ומונפש להפליא אם כי בהשוואה לסרטים קודמים של מיאזאקי, נדמה שהפעם עיצוב הסרט כולל פחות פרטים, והעולם צבוע בפחות גוונים, מה שנותן לסרט מראה של ספר מאויר. גם הממלכה התת ימית ממנה הגיעה פוניו היא מקום מעניין, גם אם קטן למדי – כמה כוכים דחוסים באוצרות קסומים, שככל הנראה נקנו במכירת החיסול האחרונה בהוגוורטס.

בין יתר הדמויות בולטת לטובה אמא של סוסוקה, שאקלית אמיתית עם מאגרים בלתי נדלים של מרץ ותושיה, וסבלנות ופתיחות לאירועים הכי מוזרים שמתרחשים סביבה (ותאמינו לי: מתרחשים סביבה כמה אירועים מוזרים מאוד). מולה ניצב האבא של פוניו, מכשף הים וקלוץ משעשע – אפשר היה להתייחס אליו בתור הנבל של הסרט, עם כל הנסיונות שלו להפריד בין הבת שלו לסוסוקה, אבל הנסיונות האלה כל כך לא מוצלחים, עד שקשה לקחת אותו ברצינות. בכלל, 'פוניו' הוא הסרט הכי אופטימי של מיאזאקי מזה עשרים שנה. אחרי סיפורי אימה על המשפחה בעולמנו המודרני ('המסע המופלא'), או מלחמות עקובות מדם של האדם והטבע ('הנסיכה מונונוקי'), המסקנה העיקרית של 'פוניו על הצוק ליד הים' היא שהילדים של ימינו הם לא רק חכמים, רגישים ואינטליגנטיים – הם גם יכולים להציל את העולם. אז נכון שבדרך עוברים סופה אימתנית, אבל גם אחרי ההרס והחורבן שהיא משאירה, התחושה הכללית היא שאין באמת ממה לדאוג. זה לא משהו שצריך להפחיד את הילדים שמגיעים לסרט, ולמרות כמה רגעים מבהילים, הסרט מאיים הרבה פחות מסכנות המוות שחיכו לדגים של פיקסאר ב'מוצאים את נמו'.

הבעיה הגדולה של 'פוניו' היא שמיאזאקי כבר עשה סרטים אופטימיים בעבר, ו'פוניו על הצוק ליד הים', למרבה הצער, לא מגיע לרמה של אף אחד מהם. פוניו וסוסוקה, עם כל הסימפטיה שהם מעוררים, לא ממש מתפתחים במהלך הסרט: הם מתחילים אותו כצמד ילדים מקסים, שצודק במקום שבו המבוגרים טועים, ומסיימים אותו בערך באותה נקודה (למעשה, הם מסיימים אותו צודקים עוד יותר). 'פוניו' הוא לא רק סיפור פשוט, הוא גם די פשטני. אני חושד שמבוגרים יהנו ממנו פחות מהילדים.

זה נובע מעוד בעיה של הסרט: הסרט נגמר מהר מדי. יכול להיות שזה נובע ממחסור בתקציב? לכו תדעו. אבל חוסר בתקציב בהחלט יכול להסביר כמה סצינות, מעטות אמנם, שנראות כאילו לא השקיעו בהן מספיק בתחום החזותי. זה בולט במיוחד בדמות של פוניו, שבצורתה האנושית נראית מדהים, בצורתה הדגית פחות מדהים, ובשלב שבין לבין נראית פשוט נורא ואיום.

'פוניו' הוא הסרט העשירי באורך מלא של מיאזאקי, ולמרות שכאמור הוא סרט אופטימי, יפה וחמוד, המסקנה שלו קצת עגומה: אין ספק שמיאזאקי עדיין יכול לעשות סרטים טובים, אבל לא בטוח שיש לו הרבה מה לחדש.

תגיות: