מיליונר מי שגומר ראשון

במקור: Rat Race
במאי: ג'רי צוקר
תסריט: אנדרו ברקמן
שחקנים: ג'ון קליז, רואן
אטקינסון, וופי גולדברג,

קובה גודינג ג'וניור, סת'
גרין, ג'ון לוביץ, איימי

סמארט

יש סרטים שאסור ללכת אליהם לבד.
בתחילה, המניע שלי היה אסטרטגי בלבד: כמו בסרט ההוא עם השוטרת, לא הייתי מוכנה להיות זו שתאלץ לבטא את שמו של הסרט בפני הקופאית. אבל אחר כך, כשכבר היינו מאובנים מאימה בכיסאותינו, הודיתי ביני לבין עצמי שטוב שיש מישהו שאם אצטרך, יהיה שם כדי להחזיק לי את היד.

מדהים. מדהים כמה שסרט יכול להיות מביך.

למספר רגעים נדמה היה לי שצפיתי בתכנית ארוכה במיוחד של דודו טופז. אך לא. העדר החצוצרות משיר הסיום המקרקש בעוצמה החזירני למציאות: 'מיליונר מי שגומר ראשון'. וכמו אצל דודו טופז, גם פה הנחת היסוד זהה: אנשים יעשו הכל בשביל כסף.

ג'ון קליז הוא דונלד סינקלייר – בעליו הגאים של קזינו כלשהו בלאס וגאס (להלן: נקודה א'). החיים הראוותניים בקזינו משעממים את סינקלייר ואת המהמרים הכבדים שלו, עד כדי כך שאת זמנם (וכספם) הם בוחרים להשקיע בהימורים מופרעים במיוחד.
הפרוייקט הנוכחי של סינקלייר הוא מרוץ סוסים אנושי: הוא אוסף חבורת אנשים אקראית, ומספר להם כי בנקודה ב' – תחנת הרכבת בסילבר סיטי, ניו מקסיקו (המרוחקת אי-אלו קילומטרים מהקזינו) מחכה תיק ובו 2 מיליון דולר במזומן (לא נמסר כל מידע אם השטרות מסומנים או לא). את הכסף יקבל הראשון שיגיע לתיק.

שלא כמו במירוץ סוסים רגיל, המתחרים של סינקלייר חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם: לתחמן, לרמות, לעבור על החוק – כל מה שעשוי לקרב אותם אל הכסף. מונעים על ידי הרצון להגיע ראשונים, בוחרים המתחרים להתמקד באסטרטגיה של "איך אני אגיע הכי מהר", מבלי להקדיש טיפת יצירתיות ל"איך אמנע מאחרים להגיע לכסף". לא שזה כל כך משנה. למעט הברקות מקריות, שתי האסטרטגיות מובילות לסצינות מדכדכות כדוגמת "אוי! זרקו אותי במדבר חבול ומוכה ולקחו לי את הנעליים <פרצוף כלבלבי מופתע, ידיים נזרקות בחוסר אונים>, אבוי! אני רוצה ללכת אבל שורף לי ברגליים <הקפצת רגליים באוויר להמחשת הרעיון>, אללי! אני צריך להוריד את החולצה כדי לאלתר נעליים <ייפחה להגברת הרושם>". תסלחו לי, אבל עלי זה לא עובד.

התחרות עצמה, הזכירה לי יותר מכל את משחק השחמט מ'עליסה בארץ המראה', בו כל הרצים קדימה נשארים במקומם. אם נקודה ב' אמורה היתה להיות מרוחקת קילומטרים רבים מנקודה א', הרי שהסרט לא תרם להבנת סוגיית המרחק. נראה היה כי סילבר-סיטי ולאס וגאס הן שתי נקודות המופרדות אחת מן השניה על ידי ריבוע מדברי כלשהו, לא גדול במיוחד, והדבר היחידי המונע מהמשתתפים להגיע אל נקודה ב' הכה נחשקת, היא השלומיאליות (הכפויה מכורח התסריט) של כל אחד ואחד מהם.

מביך, מביך כמה שסרט יכול להיות רע.

לתפקידי המתחרים נבחרו שלל קומיקאים שדעך כוכבם (אני אף אסתכן ואומר: רובם שחקנים סוג ב'). כמעט כולם נותנים הופעה שמהווה טיעון מוחץ בעד הצורך בבתי ספר למשחק. כל אחד מהשחקנים דואג להביא עימו את השטיק הפרטי שלו, לנוחות הצופים שאינם מכירים באופציית "גילום דמויות מגוונות".

ג'ון קליז עושה תפקיד ג'ון קליזי טיפוסי – זה אולי לא רע במיוחד, אבל זה גם לא תורם לסרט ובטח שלא מציל אותו; וופי גולדברג מפרכסת באבריה וחושפת שיניה בחיוך מפואר כל אימת שמזדמן לה; קובה גודינג ג'וניור מסתמך על שלל פרצופים מופתעים ועיניים שלוקות באופן מפתיע (אומרים שזו האופנה האחרונה), ורואן אטקינסון – נו, הוא הורס את הסרט. פשוט כך.
עוד ב"מיסטר בין" הבנו שהוא מתלהב ממימיקות, ושההומור שלו מתמקד בעיקר בלעשות פרצופים מוזרים. פה הוא מקצין את כל מה שאי פעם הציג, ומעביר את חלקו בסרט במבטא מלעלע (איטלקי, הוא קורא לזה), פרצופים מתעוותים, ושפת גוף עקמומית וגרוטסקית. לא שציפיתי למשהו מתוחכם או אלגנטי, אבל גם לא ציפיתי לכזה מופע אימים.

עד שאנו זוכים לראות דמות סבירה אחת, בא הסרט ובהינף 20 דקות הופך אותה לתלושה לא פחות. זה כבר לא נקרא "הזוי", או "סהרורי". זה נקרא "מטומטם". אתם יודעים מה – גם "מטומטם" היא מילה טובה מידי. 'אחי, איפה האוטו שלי?' היה סרט מטומטם, מה שלא הפחית כהוא זה מהיותו כיפי ומהנה – ולו רק משום שהוא היה עשוי טוב. 'מיליונר', לטעמי, היה עשוי ברישול: מיש-מש של סצינות מוקצנות ובדיחות שניתן לנחש שעות מראש.
אולי זה לא רע בהכרח (זה לא?), ויש כאלה שאוהבים את זה. למעשה, חלקים מסוימים במוחי אפילו מסוגלים להבין שיש מי שיהנה מהסרט (אם כי כשניסיתי לנתח סוגיה זו, גיליתי שאני לא יכולה לשים את האצבע על "מה כל כך הצחיק את אלה שישבו מאחורי"). אבל מן הסתם, מה שאותי זעזע – שעשע אחרים.

ל'מיליונר מי שגומר ראשון' – למרות השחקנים הכושלים – היו נתוני פתיחה טובים: הרבה דמויות, לכל אחת מהן סיפור משלה, היסטוריה, ומניעים שהוצגו לנו. אבל במקום לעשות עם זה משהו, במקום ליצור סיפור, בחר הסרט – מרגע שהחל המרוץ – לשכוח את ייחודה של כל דמות ודמות, והותיר אותנו עם מספר כפילי רואן אטקינסונים באריזות שונות, כולן מצווחות בהיסטריה כדי להדגיש את הטירוף שבמירוץ.

רע, רע עד שזה מדהים.