ביקורת: מאמי

בחודשים האחרונים יצאו שני עיבודים למחזות זמר משנות השמונים - 'קאטס' ו'מאמי'. 'קאטס' הוא הטוב מבין השניים.

"מאמי" הוא חרא סרט.

"מאמי" הוא חרא סרט בכמה מובנים. הוא כמו גלידת חרא כזאת של טעמים, שכל אחד מהם הוא חרא בסגנון אחר. אפשר, בהתאם לשיח הזהויות של ימינו, לדבר על הגזענות העצומה של הסרט, שמניח שערבים פלסטינים = אנסים אלימים בלי יכולת שליטה עצמית, כאילו העובדה שהם אלימים כלפי נשים זאת איזו גזירת גורל שהם לא יכולים אלא לבצע, כי נו, פלסטינים. אפשר לדבר גם על ה"סאטירה" שיש בסרט, שכאילו נשלפה מהבוידעם בשביל להוכיח בכוח שלמרות ההתקדמות והעדכניות של העשור האחרון, "הקולנוע הישראלי" בעצם עדיין מיושן ומלא באג'נדה פוליטית מייגעת שהקשר בינה ובין המציאות הישראלית מסביב עדיין רופף.

אבל לתקוף אותו על גזענותו או על האג'נדה הפוליטית שלו ידון אותו לכף זכות. יש הרבה סרטים גזעניים ומוטים, גם פה בארץ, שהם קולנוע נהדר למרות הפוליטיקה שלהם. "מאמי", לעומתם, הוא חרא סרט. כמה חרא הוא? יצאו השנה שני עיבודים למחזות זמר משנות השמונים, האחד הוא "קאטס" והשני הוא "מאמי". "קאטס", בלי צל של ספק, עדיף. מה זה עדיף? "קאטס" הוא "שיר אשיר בגשם" לצד הסרט הזה.

בביקורת ל"קאטס", נעמה טענה (ובצדק) שמדובר בסרט משעמם. "מאמי", ליד "קאטס", הוא דום לב מתמשך. סיפור הסרט הוא כזה: מאמי, אישה חסרת מזל מהדרום, מתחתנת עם בחור. הבחור מגויס למלחמה וחוזר כצמח, מה ששולח את מאמי לעיר הגדולה. מפה לשם, אונס, זנות וסאטירה פוליטית.

אם זה נשמע לכם מעניין לרגע, אני רוצה להזכיר את עניין דום הלב. אם זה נשמע לכם כמו מעט מאוד עלילה, זה כי הסרט אמנם אורך שעה וחצי, אבל כל המאורעות יכולים להחזיק סרט של גג חצי שעה. מה הסרט עושה בשאר הזמן? דודו טסה.

זה לא סלנג, למי שתוהה – בכל פעם שהסרט מרגיש שאולי בטעות קרו יותר מדי דברים על המסך, הוא חותך לדודו טסה, שעומד על איזו גבעה עם תזמורת מאחוריו ושר למשך כמה דקות. לא, רגע, אני צריך להרחיב רגע על המושג שר: הוא שררררררררררררררררררררר, הוא שר שר שרררררררררררררררררררררר, הוא שררררררררררררררר, שרר שרר שררררררררררר, שרררררררררר. דודווווווו טסההההההה שרררררררררררררררררררררר. הוא שר. שרררררררררררררררררר. הוא שררררר את מה שראינוווווווווו על המסךךךךךךךךך לפנייייי כמההההה רגעיםםםםםםםם. אבל עכשיוווווווווו. עכשיו הוא שרררררררררררר. בקצבבבבבבבבבבב. של דב נמליםםםםםםםםםםםםםם. דב נמליםםםםםםםם. דבבבבבבב נמליםםםםםםםםםםם. דב נמליםםםםםםםםםם….. שמתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת. 

אני מצטער שהפסקה האחרונה הייתה קצת מייגעת, אבל יש לציין שאם עדיין היינו בימי ה"ביקורות שמשקפות את הסרט בצורה מדויקת" באתר אז ככה הייתה כתובה כל הביקורת, כדי להבהיר בדיוק, אבל בדיוק, כמה מייגע הסרט הזה. ו"שוט סטטי של כמה דקות על זמר ששר באיטיות מחרידה שיר לא מעניין שאת המאורעות שלו ראינו כבר" זה מאוד מאוד מייגע. כי יש רע, ויש כל כך רע שזה טוב, ויש כל כך רע שזה פשוט רע שמישהו יוציא אותי מפה סתום את הפה שלך כבר השם ישמורררררר.

בצאתי מהסרט, כל מיני אנשים אמרו דברים כמו "כן, הסרט זוועה, אבל נטע אלקיים ממש סבבה!" או "זה היה נורא, אבל לפחות [משהו אחר בסרט] היה טוב" ותנו לי להגיד לכם: לא, זה לא. כלומר, יש הרבה דברים בסרט שהם לא גרועים: בניגוד ל"קאטס", נניח, אין בחירות עיצוביות שיגרמו לכם לכסות את העיניים ולהגיד "אבל למה", אבל אין בסרט שום דבר שמתעלה לדרגת "טוב". "שמיש" זאת הדרגה הכי גבוהה שמשהו בסרט הזה מצליח להתעלות אליו, בין אם מדובר בהופעות אורח של שחקנים שמצליחים לא לבזות את עצמם או בעיצוב ובצילום הסבירים, אם קוראים ל"להפעיל את המצלמה ולצאת להפסקת צהריים של שנתיים וחצי בזמן שדודו טסה שר בעודו עומד במקום" צילום.

אז כן, "מאמי" הוא סרט חרא, משעמם, גזעני, מעליב, חסר הצדקה, ורע – אבל אני לא חושב שהוא גרוע. כי "גרוע" זה משהו שעושים ומפשלים בו. אם ניסיתם לאפות עוגת תותים ויצאה פשטידת נעליים, אז זאת עוגה גרועה. אבל אם ניסיתם להכין פשטידת נעליים מסריחה במיוחד, עם ציפוי בוץ ועם קצפת שעשויה מחרא של ציפורים מעל והצלחתם לעשות בדיוק את זה – זה הרבה דברים, אבל זה לא "גרוע". וקרן ידעיה, במאית הסרט, ניסתה לעשות במכוון את כל הדברים שיש בסרט. שום דבר כאן אינו מקרי או נובע מעצלנות או חיפזון – יד אמן כיוונה את הסרט להיות הזוועה שהוא, ואני מלא הערכה כלפי ידעיה שהצליחה להוציא את החזון הטיפשי הזה לפועל. אם היא רק תוכל בפעם הבאה להשקיע את כל היצירתיות והכישרון שיש לה לסרט שראוי למאכל אדם, אני בטוח שהיא תוציא יצירת מופת. באמת. 

אז אל תלכו לראות "מאמי". גם אם אתם מחפשים לראות את הסרט הכי גרוע שיש, גם אם אתם מחפשים תרופה לנדודי השינה שלכם, גם אם אתם חסידי קולנוע ישראלי שתומכים בו ויהי מה – "מאמי" לא שווה את זמנכם, את תאי המוח שלכם שיפעלו כדי לעכל את החוויה, את כספכם, ולא שום דבר אחר מכם. הוא ניסוי קולנועי מפואר שנכשל ועכשיו כולנו צריכים לעשות כמיטב יכולתנו להעמיד פנים שזה לא היה ולא נברא. בקיצור: "מאמי" הוא חרא סרט.