ביקורת: לשחרר את שולי

מאת
יהונתן צוריה
– פורסם ב 15 באוגוסט 2021Posted in: ביקורות
"מה קשור" מציעים מבט נוקב על הפוליטיקה הישראלית. או סתם סרט צחוקים, אנא ערף.
שם רשמי
לשחרר את שולי
שם לועזי
Free Shuly
בימוי
בן בכר
תסריט
אורי כץ
שחקנים
אסי ישראלוף
דוד שאול
לירון ויסמן
ציון ברוך
שלום מיכאלשויילי
לדף הסרט

סוף סוף הגיע לקולנוע סרט ביקורתי, ארסי, שמפרק את הפוליטיקה הישראלית ומציג את תיאטרון האבסורד שהממשל כופה על אזרחיו. שכחו ממניפסטים רדודים, פטריוטיים ולאומנים שצומחים כאן כמו פטריות וזוכים בפסטיבלים עאלק-שמאלנים ברחבי העולם, ובואו לראות סרט שמציג לאזרחים את המציאות כפי שהיא.

כי אומנם על פני השטח אפשר לפטור את שולי כ"מערכון מורחב של מה קשור" שבו העלילה נעה באקראיות ובמעגליות בעיקר כדי להגיע לפאנצ'ים מאולתרים וסבירים של שלישיית הקומיקאים, ושהסרט מיועד למי שאוהב את סוג ההומור מהמערכונים של השלישייה: אך זה, כאמור – רק על פני השטח. כי מה שהסרט טומן בתוכו הוא האשמה קשה, בוטה, וחד משמעית כלפי הציבור הישראלי.

הסוד, כתמיד, מתחבא בשמות הדמויות: שולי, בנו של אביהו, נחטף בקולומביה לאחר שהוא מתרברב שאביו עשיר. מכיוון שהוא לא סומך על ממשלת ישראל, אביהו מחליט לטוס עם חבריו נתי ובצלאל. שם הוא נתקל בעוזרת של השגריר, קורל שמה – והם הולכים לחלץ את שולי – אבל לא באמת, שכן הנהנתנות וטווח הקשב הצר של השלישייה מובילים אותם ממסיבה למסיבה ולשלל סיטואציות אחרות.

הבנתם? אביהו, הרי הוא האב – וכאן ההברקה האמיתית של הסרט, שבו אביהו הוא גם "אבא", אותה לשון פנייה גנרית, האדם הכל-ישראלי, "אחד העם" שכזה, אך גם אבי הציונות – והסרט עובד במקביל בשני המובנים הללו. ושולי, בנו? עניין שולי – אנחנו, הבנים שהלכו לאיבוד בחזון הציונות, שנחטפו, שהלכנו והתגאינו במולדתנו בפי אחרים וחטפנו על כך – אנחנו בסך הכול פרט לא חשוב. ואומנם אבינו, אביהו הכל-ישראלי, כן מנסה לדאוג, וכן רוצה לחלץ – אך מולך שוב ושוב שולל על ידי שניים: הימין הקיצוני (בצלאל) והימין "המתון" (נתי).

הרי אי אפשר לטעות בנוגע לשמות – בצלאל הוא הוא בצלאל סמוטריץ', והסצנה שבה הוא מתואר כמחרבן, מילולית, על קודש הקודשים הנוצרי, הופכת כל ניסיון לטעון למקריות לאפסי. בצלאל הוא זה שקרוב יותר, במהותו, לאביהו – זה שהאידיאלים שלו מתאימים יותר, זה שמקורב יותר – וזה ששוב ושוב שולח את אביהו להרפתקאות מסכנות חיים שבהן הוא מאבד איברים בשל היהירות והטיפשות של בצלאל, שחושב שהוא עליון לא רק על הגויים, אלא גם על הממלכתיות הישראלית (כפי שאפשר לראות בסירובו לקבל עזרה ממשרד החוץ – זה שהסרט מציג כמשרד ריק ומחורר, ושאפילו שגריר במדינה כמו קולומביה אין בו באמת).

ואכן, לא נראה עוד קולנוען שנכנס חזיתית בפוליטיקאי כמו שבן בכר ומה קשור מציגים כאן – בצלאל מוצג כגרסה ניהיליסטית לחלוטין, מופקרת ערכים, מטרידה מינית, וגם – ופה ההברקה האמיתית – פשוט חירשת. הוא דוחף אנשים למטרותיו וטוען שהוא מנסה לעזור, אבל הוא לא יכול אפילו להכניס מילה אחת לאוזן שלו. וכאן אנו רואים את הימין הקיצוני במלוא לעגו – גם לו רצה לעזור, הוא לא יכול לשמוע.

אבל ביקורת על הימין הקיצוני ראינו רבות בקולנוע. האומץ האמיתי של הסרט הוא המשחק הכפול שהסרט עושה עם דמותו של בנימין נתניהו, שהסרט מקצר ל"נתי", בספק-רמיזה-ספק-עקיצה.

זה מתחיל עוד לפני שדמותו של נתי פוצה את הפה שלה, ומתגלם במראה. כדי להיכנס לדמותו, שחקן האופי שלום מיכאלשווילי הכהה את עורו באופן מלאכותי שמזכיר מעט את מנהג ה"בלאקפייס" האמריקאי. אך בעוד שאצל ארה"ב המנהג נוצל על מנת ללעוג למיעוט השחור בארץ, כאן הסרט משתמש בו באופן סאטירי כדי להראות את "התחפושת" ששם ראש הממשלה לשעבר. לא באמת מזרחי, לא באמת שחום עור – עבודה בעיניים, בולטת במיוחד, שדרכה הוא מנסה להתחבר ל"קהל הפשוט" למרות שהוא אינו אחד מהם בטענות לאיזה "גן מזרחי".

אך הסרט לא משאיר את הביקורת מעודנת – הסרט מתאר את נתי כנהנתן הולל אפילו יותר מבצלאל, שעוד שומר על ערכי היהדות ומקפיד לא לאכול בלתי כשר, בעוד שנתי אוכל כל דבר שמוצע לו ואף בועל כל דבר שבא לו, ואף מואשם בפדופיליה (האם יוצרי הסרט נהנים מהאירוניה שבהטחת האשמות שבנו של נתניהו הטיח בראש ממשלה אחר? לא ניתן לשלול). אומנם היו הרבה סרטים ישראליים נוקבים, ובכל זאת לא היה אחד שבו נרמז שראש הממשלה שלנו ביצע מין עם סוס פוני. וכל זה, כפי שהסרט מבהיר – נעשה על חשבון משלם המיסים. בלי בושה ובלי שמץ של חרטות. גם אם בית המשפט לא ירשיעו – הרי שבסרטם, מה קשור נותנים את כתב האשמה החמור ביותר.

הסיפור של נתי, על פי הסרט, מציג אותו כמי שמייחל להיות אב – עוד ביקורת עוקצנית, ששמה בפה את מה שכולנו חושבים: שנתניהו מתכחש לילדיו, בורח מהם, וחולם על גרסה מוצלחת מהם. הוא לא רוצה להיות אבא, כפי שאומר נתי – הוא רוצה בכלל להיות סבא.

במראה הזאת שהסרט מציב לימין הפוליטי בארץ, הסרט משאיר מעט תקווה. בעוד שהעקשנות של אביהו מצליחה לקדם אותם במעט במסע להציל את עם ישראל (השולי!) מתלאותיו, בכל פינה נתי ובצלאל מסיטים אותו מדרך הישר. ובעוד שהם זוכים במשאת ליבם לאורך הדרך, אביהו שלנו רק מאבד עוד ועוד.

אם יש תקווה כלשהי, על פי הסרט, הרי שהיא מסתתרת במין הנשי – זה ששלושת הגיבורים שלנו מנסים לנשל מזהותו (קורל לא נקראת בשמה אי פעם, אלא כ"קורחל" – בניסיון להפשיט ממנה ולו את הכבוד הבסיסי והמינימאלי ביותר), אך במסר מעצים במיוחד מתגלות כיחידות שיכולות לבצע את התפקיד הגברי, יחד עם הנשי. אך זאת תקוות קצרת מועד – הסרט מעודד אותנו לא לשים את מבטחנו באף "הבטחה פוליטית" שכן גם השמאל הקיצוני והצעיר ילך, תחת הנסיבות המתאימות, יד ביד עם הימין הקיצוני. הסרט מציע אופטימיות אך לרגע, ואז מזכיר לנו את חטאינו שגורמים לבנינו לסבול שוב ושוב, ומובילים אותנו שוב כלואים במעגל אכזרי שהשפעתו רחבה הרבה יותר רק מארצנו הקטנה והבלתי חשובה.

מספרים שהסרט נהפך ללהיט גדול – אך בעיקר בקרב קהל הצעירים. ואין זו הפתעה – שמרנותם של המבוגרים לא מוכנה עדיין לסרט מהפכני ובוטה שכזה, ששם ללעג את כל מה שהם מחשיבים לקדוש, וסוטר להם בפנים. הקהל השמרני צופה בסצנות של נשים בבגדי ים בבריכה ורואה את בדיחות הקיא והאוננות וחושב שמדובר במוצר ילדותי וגס. אך האמת היא שהם אלו שכבולים בתודעה כוזבת, ולו היינו תלויים בהם, היינו מסיימים כמו שולי. אך למזלנו, יש שביב של אופטימיות מעבר למה שמוצג בסרט. כי כאשר הנוער הצעיר גומע בשקיקה תוכן מחתרתי כזה – אולי זאת התקווה שהסרט בכל זאת מציע לנו, והם אולי יצליחו לבוא ולשחרר אותנו. מי ייתן וירבו.

תגיות: