טיימקוד

במקור: TimeCode
במוי ותסריט: מייק פיגיס
שחקנים: הולי האנטר, סלמה
הייק, זאנדר ברקלי, ריצ'ארד

אדסון, קייל מק'לחלן

'טיים קוד' – ארבעה סרטים בני תשעים דקות, המוקרנים בו זמנית בארבע פינות המסך – הוא מין קומדיה שחורה וטרגית על עולם הסרטים ההוליוודי: שחקנית לסבית (סלמה הייק) בוגדת בחברה שלה (ג'יין טריפלהורן במשחק מעולה) עם מפיק סרטים הוליוודי. החברה הנבגדת מחביאה מיקרופון בתיק של השחקנית, ויכולה לשמוע כל מה שמתרחש. כל זה – בזמן שאשתו של המפיק מודיעה לו שהיא עוזבת אותו.

בינתיים מסתובבים במקום מעסה נורדי שמתעקש לעשות לכולם מסאז', ואיש ביטחון שמוכר סמים לכול מי שעובר באזור. הכל מתבלגן והולך לעזאזל בזמן שאת העיר תוקפת סידרה של רעידות אדמה. וכולם, אבל באמת כ-ו-ל-ם, מסניפים קוקאין. לכאורה, סיפור הסרט הוא לא מדהים מה גם שיש המון הפסקות בעלילה. אבל…
…אבל 'טיים קוד' (בבימויו של מייק פיגיס) הוא הסרט הכי חשוב שאתם יכולים לראות השנה. וזאת כמובן בתנאי שיש לכם DVD.

כל אחד מארבעת הסרטים הוא וואן-שוט (כלומר: צילום רציף, ללא עריכה וללא קאטים), והסרטים מוקרנים בו זמנית, כאשר הדמויות עוברות לפעמים ממצלמה למצלמה, או מצולמות על ידי מספר מצלמות במקביל. אתם, הצופים, בוחרים באיזה רבע מסך לצפות בכל רגע נתון.
"יופי" אתם בטח אומרים, "רעיון מגניב, אבל למה זה הופך את הסרט לחשוב?".

כדי שאני אוכל לענות על זה, אני אצטרך לתת סקירה קצרה של התהפוכות בתחום הקולנוע במאה הקודמת. לא להיבהל. רק תחזיקו חזק לרגע ומיד נעבור את זה.

בחלוקה גסה, ניתן לחלק את הסרטים שנוצרו בעולם לאורך השנים לשתי קבוצות: הקבוצה הראשונה היא הסרטים הקלאסיים ("הוליוודיים", "מיינסטרימיים" ושמות גנאי נוספים בסגנון זה). בקבוצה השניה נמצאים כמובן כל שאר הסרטים.

בעוד שבהוליווד עושים ויעשו תמיד סרטים על פי מבנה קבוע מסוים, עם טכניקות צילום ועריכה שמרניות, הרי שבקבוצה השניה נעשים ניסויים מניסויים שונים. קחו למשל את אפקט ה"ג'אמפ קאט": הבמאי המהולל גודאר, שרק עצם הזכרת שמו גורמת למורי קולנוע ולמבקרים לאורגזמה, היה הראשון שהשתמש באפקט בכוונה, בסרטו 'עד כלות הנשימה' שנוצר כחלק מהגל החדש הצרפתי (מומלץ לזכור את המשפט האחרון בעל פה, ולהשתמש בו במפגשים חברתיים, וכך לזכות בתהילה ובהערצת ההמונים. מילות מפתח: "גודאר", 'עד כלות הנשימה', "הגל החדש הצרפתי"). היום כולם משתמשים בג'אמפ-קאט, גם אלה שאין להם מושג מה זה.

וזהו בעצם הרעיון הכללי. סרטים שנוצרים מחוץ למסגרת מביאים איזשהו רעיון חדשני או שימוש חדש בשפה הקולנועית, ואחרי כמה זמן הרעיונות האלו מחלחלים להוליווד ומוצאים את עצמם בסרטי המיינסטרים (במאי: "אין לנו עלילה לסרט החדש, אבל יהיה באמצע הילוך איטי וצעירים אוהבים את זה". מפיק: "קחו כסף").

עכשיו, ברור שכל יוצר רוצה להיות זה שימציא את הקונספט הרעיוני החדש, וזה מביא להיווצרותם של כל מיני סרטים מוזרים, שהם בד"כ גם מעניינים מאוד. ב'ספרות זולה' למשל, טרנטינו ערבב את סדר ההתרחשויות; ג'ון וו משתמש בהילוך איטי כדאי לבטא עוצמה, וגאי ריצ'י סתם לוקח רעיונות מכולם ומערבב.

האפשרות לצלם בוידיאו פתחה אפשרויות חדשות עבור יוצרים. לארנס פון טרייר לדוגמה, יחד עם חבורת דוגמה-95 שלו, משתמשים בוידיאו כדי להעביר עליבות של המציאות, לעומת השלמות המזויפת של סרטי המיינסטריים. ב'טיים קוד' השימוש בוידיאו הוא טכני דווקא – מחירו הזול של חומר הגלם, וחוסר התלות בזמן: תרצה לצלם שוט של ארבע שעות? בבקשה.

ב'טיים קוד' הצליח פיגיס לא רק להראות ארבעה התרחשויות במקביל, אלא לתת לצופים הרגשה שהכל אכן קורה, וקורה בזמן אמת. אבל יותר מזה – פיגיס גם נותן לצופים בחירה, וזה בהחלט דבר חדש. הדבר דומה לזיפזופ בין ערוצים בטלוויזיה, כשכל בחירה שהצופה עושה יוצרת בעצם סרט שונה. תחשבו על זה לרגע: אתם יושבים ביחד כמה חבר'ה, כל אחד מכם צופה בזמן כלשהו ברבע-סרט מסוים ומתרכז בו – כל אחד רואה למעשה סרט אחר! מורים לקולנוע היו מכנים את זה "עריכת סרט בזמן אמת תוך שימוש בעיניים בלבד" (לעזאזל, איך לא חשבתי על זה קודם?).

צריך להודות – לסרט יש עריכה מסוימת: של הסאונד. פיגיס עשה מיקס לסאונד של הסרט, כך שבכל רגע הסאונד של אחד מארבעת רבעי המסך משתלט על הסרט, ובכך הוא מתמרן את הצופים להביט ברבע המסך שמעניין אותו כרגע. היו גם כמה הקרנות בהן עשה פיגיס מיקס חי בזמן ההקרנה. לטענתו, אף אחת מההקרנות לא הייתה דומה לשניה.

פה, אגב, טמון אחד היתרונות של ה-DVD, כי בו ניתנת האפשרות לצופה לבחור לבד לא רק באיזה רבע של המסך הוא רוצה לצפות, אלא גם איזה מהם לשמוע.

ב-DVD תוכלו למצוא עוד משהו מעניין: את הגרסה הראשונה של הסרט. את 'טיים קוד' צילמו חמש עשרה פעמים, כשכל פעם נוצרו שינויים במשחק ובעלילה. זאת משום שפיגיס נתן לשחקנים לביים את עצמם תוך עבודה קבוצתית (טכניקה ששייכת יותר לתיאטרון). הגרסה הרשמית של 'טיים קוד' היא הניסיון החמש עשרה, ומעניין להשוות ב-DVD בין שתי הגרסאות השונות.
אנקדוטה משעשעת: באחת מן הגרסאות, מישהו אמר בתחילת הסרט למסאז'יסט שלא יפריע כרגע. אז המסאז'יסט התיישב בצד, ובמשך שעה וחצי לא עשה כלום.

הסרט הזה, חברים יקרים, הוא כנראה הסמן ראשון בהתפתחות העכשווית בקולנוע: סרטים אינטראקטיביים שאינם כפופים לחוקים של זמן ומקום. עכשיו, שיהיה ברור, אני לא טוען שתוך עשר שנים על כל מסך קולנוע נראה סרטים מחולקים לארבעה חלקים או יותר, אבל אין ספק שרעיונות מהסרט הזה יחלחלו לתוך התעשייה ההוליוודית (כן, בדיוק כמו מצלמות הוידיאו של 'המכשפה מבלייר').

החיים שאחרי הצפייה ב'טיים קוד' הם לא מה שלפני. פיגיס אמר שיהיה לו מאוד קשה לחזור ולעשות סרטים קונבנציונליים. בתור צופה אני יכול להגיד שגם לי יהיה קשה לחזור ולצפות בסרטים כאלה.