ביקורת: השם שלך.

סרט כל כך יפהפה שקשה שלא להתאהב בו ממבט ראשון.

אני יודעת שזה לא ראוי לשפוט אחרים רק לפי המראה החיצוני ואני באמת מנסה, אבל מדי פעם זו מתגלה כמשימה בלתי אפשרית. "השם שלך." הוא סרט שנראה כל כך טוב שקשה להפסיק לדבר על זה. הוא מהמם במלוא מובן המילה ולא רק במשמעות הסופרלטיבית הריקה שלה. אבל רגע לפני שתחשבו שאני שטחית ולא עניינית, אני אוכיח לכם שאני לא כזאת ואדבר על הסרט מעבר ליופי עוצר הנשימה שלו.

“השם שלך." הוא סרט אנימה מז'אנר החלפת הגוף שעוסק בשני בני נוער יפניים. מיצוהה חיה בעיירה קטנה עם סבתא שלה ואחותה, במשפחה מסורתית שממונה על שמירת המקדש המקומי וביצוע הטקסים שלו. טאקי גר בטוקיו הגדולה עם אבא שלו וממלצר במסעדה איטלקית. מדי פעם הם מתעוררים זה בגוף של זו ומבלים יום שלם בתור מישהו שונה לחלוטין. למחרת כל אחד מהם מתעורר שוב בגופו שלו כשאירועי היום הקודם נראים לו כמו חלום ותו לא. עוד דברים שהסרט מורכב מהם: מטאור מסתורי, רומן ספק קווירי, אב מנוכר וטוויסט על הקונספט המד"בי. איך כל זה משתלב? יותר טוב משאי פעם הייתי מסוגלת לדמיין.

למען הגילוי הנאות חשוב לי לציין שאנימה זה ממש לא תחום ההתמחות שלי. אני מאוד אוהבת סרטי אנימציה, אבל מאלו היפניים ראיתי רק כמה ספורים. עם זאת, "השם שלך." הוא סרט שחוצה את גבולות הז'אנר שלו בקלות ואי אפשר שלא להתפעל ממנו גם בהשוואה לכל סרט הוליוודי שתרצו. מבחינת מורכבות העלילה הוא עשוי להזכיר לכם את כריסטופר נולאן, מבחינת האווירה יש בו משהו מ"שמש נצחית בראש צלול", והסיפור כולו הוא משהו ייחודי ומהפנט. זה סיפור מדהים על מערכת יחסים לא מוגדרת, לא הגיונית, לא אפשרית, אולי אפילו לא קיימת – אבל גדולה מהחיים. אני לא מאמינה בגורל או בנפשות תאומות, אבל "השם שלך." הוא מהסיפורים הבודדים שמצליחים כמעט להעביר אותי צד בנושא הזה. הסרט מספר סיפור כל כך סוחף ונוגע ללב שהוא גורם לי לרצות לחשוב שחיבורים קוסמיים וקסומים בין אנשים באמת קיימים.

הדמויות הראשיות, מיצוהה וטאקי, מקסימות בפשטותן. אנחנו נמצאים איתם בעיקר בלימודים, בעבודה ובבילויים עם חברים, ולומדים לאהוב אותם מספיק כדי שיהיה אכפת לנו מהקשר שלהם גם בלי שהם יחלקו את המסך ויתקשרו ישירות. לכאורה, הסרט הוא סיפור על שתי דמויות ראשיות אבל למעשה, הוא שם דגש קל על מיצוהה על פני טאקי. הרקע שלה מפורט יותר, המשפחה שלה יותר נוכחת, החברים שלה מקבלים יותר אופי ואנחנו מבלים יותר זמן מסך איתה (בין אם בגוף שלה ובין אם בגוף של טאקי). על פניו זו נראית כמו בעיה של חוסר איזון, אבל בסופו של דבר מתברר שזה הכרחי כדי שסצנות השיא של הסרט יעבדו. והן בהחלט עובדות, למרות שהן ארוכות, מורכבות ומבלבלות – בשלב הזה הסרט כבר מצליח לגייס כל כך הרבה סימפתיה מהצופה שכבר אין סיכוי שמישהו יוריד ממנו את העיניים.

עכשיו אחרי שדיברתי על התוכן של הסרט, אני מרשה לעצמי לחזור לאיך שהוא נראה. כי וואו, זה כנראה הסרט הכי יפה שראיתי בחיים. לא האנימציה הכי יפה, לא אחד הגדולים. פשוט הסרט הכי מדהים ויזואלית בלי סייגים. זו הצהרה גדולה ואני לא מתחייבת שאעמוד מאחוריה לנצח, אבל אני לא יודעת איך עוד להסביר כמה הסרט הזה נראה טוב. הרקעים נראים כמו ציורי הטבע הכי יפים שראיתם ומצוירים בדיוק באיזון הנכון בין ריאליזם לפרשנות אמנותית מרהיבה. השימוש באור בסרט הזה מבריק שוב ושוב, בין אם מדובר בדרך שבה האור נופל על עצמים או בהשתקפות שלו בעדשת המצלמה שלא קיימת כמובן.

ואם באיזשהו שלב תרגישו שהעיניים שלכם לא מסוגלות לעמוד בכל היופי הזה אתם תמיד יכולים לעצום את העיניים ולהקשיב לפסקול המופלא. אני לא טיפוס מוזיקלי אז לעיתים נדירות פסקולים תופסים את תשומת ליבי, אבל במקרה הזה שמתי לב כבר בצפייה הראשונה שמדובר במשהו מיוחד. אין לי את אוצר המילים להסביר למה הפסקול הזה כישף אותי כל כך, אז אסתפק בלספר לכם שאני פשוט חוזרת ומאזינה לו שוב ושוב, לא רק כדי להיזכר בסרט אלא בעיקר כדי לחוות שוב את האווירה הקסומה שלו.

התחושה הכי טובה שאני מכירה היא התאהבות ממבט ראשון. לא באנשים כמובן אלא ביצירות אמנות. זה לא קורה לעיתים קרובות אבל בשבילי לשמוע שיר חדש או להביט בציור שלא ראיתי קודם ולהרגיש אליהם חיבור עמוק ומיידי, עוד לפני שאני מסוגלת לשים את האצבע על האיכויות בהם שגורמות לזה, זה היי שאני רודפת אחריו כל החיים. "השם שלך." הוא אחד מהסרטים הבודדים שבהם התאהבתי ככה, רק שבמקרה שלו היה קל לראות מה גרם לתגובה הראשונית שלי אליו להיות כל כך קיצונית. אז אתם יכולים לשפוט אותי ולהגיד לי שאני מחפיצה ולקרוא לי שטחית, אבל נראה אתכם לא מתאהבים בסרט היפיפה הזה מעל הראש.