במקרה שאתם בדיוק לא זוכרים מה זה לאוס ומה עושים עם זה: לאוס היא הרצועה שדחוסה בדרום-מזרח אסיה, בין תאילנד לוייטנאם, ומלאה בג'ונגלים טרופיים יפהפיים, צוקים נישאים, אנשים עניים מאוד ותרמילאים ישראליים שקפצו לכמה רגעים באמצע הטיול לתאילנד. לאוס היא עולם אפילו יותר שלישי משכנותיה, ואין בה אפילו דברים בסיסיים כמו מסילות רכבת, מקדונלדס או תעשיית קולנוע. "להאיר את השמים" הוא אחד הסרטים הראשונים שצולמו בלאוס אי פעם, ובוודאי הראשון שהופץ בארץ. הסרט, אם כן, הוא הזדמנות להכיר לראשונה בקולנוע מקום לא נודע, עם מבני אמונה, אמנות ותרבות שונים לחלוטין מכל מה שראינו עד כה.
הא! נראה לכם? הרי אם הסרט היה שונה או מוזר מדי הוא לא היה מוקרן בקולנוע לב לרווחת הקהל הקשיש. לא, התכוונתי לומר ש"להאיר את השמים" הוא סרט על פי נוסחה הוליוודית ותיקה ומוכרת. ובכל זאת, יש פה דבר או שניים מתחת לפני השטח.
גיבור הסרט, אהלו, הוא ילד בן עשר שחי עם משפחתו בכפר זעיר בלב הג'ונגל. בתחילת הסרט, אהלו ומשפחתו מקבלים הודעה מהשלטונות: אנחנו עומדים לבנות סכר חדש, וכל הכפר שלכם יוצף. לכן, במחילה מכבודכם, זוזו. כפיצוי על כך אתם תקבלו, כמובן, אדמה חדשה וגם בתים חדשים, הכוללים אפילו מותרות כמו מים זורמים וחשמל – ברגע שנגמור לבנות אותם, מתישהו במהלך המאה הקרובה כנראה. המעבר הוא טראגי במיוחד עבור משפחתו הקטנה של אהלו, שנאלצת לגור בשכונה זמנית של מחסות שהכינוי "אוהל" יחמיא להם. הוא מתיידד עם ילדה מהאזור ומכיר את דודה, שתיין תמהוני המעריץ משום מה את ג'יימס בראון – על אף שהוא היחיד באזור שבכלל מודע לקיומה של התרבות המערבית. בסופו של דבר, הילד גם מצטרף לתחרות הספורט המסורתי של האזור – בניית והפרחת רקטות.
במקומות אחרים בעולם הילד-העני-החמוד-מבית-הרוס היה משתתף בתחרות שירה, או איגרוף, או מחול, או מכוניות צעצוע – אבל הנוסחה, בעיקרון, היתה זהה. כי הנוסחה עובדת. וגם "להאיר את השמים" עובד. הסיפור הוא חמוד ומעלה מצב-רוח בדיוק כפי שהוא אמור להיות. הצילומים נהדרים: הג'ונגלים וההרים שמסביב יפהפיים, והסכר שחותך את הנוף מפעים בענקיותו. השחקנים – שעבור רובם זו הפעם הראשונה וכנראה גם האחרונה מול מצלמה – מפתיעים באותנטיות שלהם, בעיקר שני הילדים, אהלו (סיתיפון דיסמואי) והחברה שלו, קיה (לונגנאם קאוסאינאם). זה סרט פיל-גוד חמוד מאוד ולא מאתגר, בדיוק כמו שתיירי-הקולנוע אוהבים.
אבל משהו בחמידות היתר של הסרט קצת מרתיע. האם באמת מה שיש ללאוס להציע לעולם זה את אותו סיפור ילדים ששמענו כבר בכל כך הרבה גירסאות אחרות? לא בטוח ,כי זה אפילו לא באמת סרט לאי: הבמאי והתסריטאי, קים מורדאונט, מגיע בכלל מאוסטרליה, המרוחקת מלאוס כמעט כמו ישראל. כך גם הצלם, העורך והמפיקים. זה לא סרט שנעשה בלאוס עבור תושבי לאוס, זה סרט שנעשה על ידי תיירים, עבור תיירים, שבו העוני המחפיר מצטלם ממש טוב על רקע הנוף. אותנטי, כזה.
הייתי מוכן להאשים את מורדאונט בציניות, בניצול של תושבי מדינה במצב איום לצרכי כסף ואוסקרים. אבל אחרי שקראתי כמה דברים שהוא אמר על הסרט, אני רואה שאין טעם. הסרט הזה נעשה בציניות, כן, אבל ציניות מודעת ועם אג'נדה. מתחת למתיקות מוחבאות פצצות. לא מטאפוריות. לאוס, מתברר, היא המקום המופצץ ביותר בעולם. המדינה מלאה בשיירי פצצות שהומטרו שם בנדיבות על ידי האמריקאים בתקופת מלחמת וייטנאם. יש שם כל כך הרבה פצצות שהן הפכו לאחד מאוצרות הטבע החשובים של המדינה: אנשים מתפרנסים מאיסוף ומכירת שיירי המתכת האלה, בסכנה מאוד מוחשית שהם יתפוצצו להם בפרצוף. וכך ב"להאיר את השמים", לעתים קרובות מאוד -קרובות הרבה יותר מדי – אפשר לראות, באופן בלתי מוסבר, איזו פצצה ברקע, תקועה באדמה או מיטלטלת בעגלה למכירה. אף אחד לא מתייחס לזה כאל משהו מיוחד, אלא מקסימום כאל סוג של פטריה אקזוטית. אולי זה לא מקרי שהספורט הלאומי של תושבי לאוס כולל שיגור ופיצוץ של דברים.
מורדאונט, מתברר, צילם בלאוס סרט תעודי על ילדים שמחפשים פצצות לפרנסתם. לסרט קוראים "Bomb Harvest" ואתם מעולם לא שמעתם עליו, כי יש הרבה סרטים על אנשים מסכנים במדינות עניות. מורדאונט, שיודע היטב איך העולם מתנהל, החליט למכור את המסר לעולם המערבי בדרך אחרת: כסרט פיל-גוד מתוק, קל לעיכול ונעים, ארוז בעטיפה צבעונית ויפה. כזה שיכול בכיף להיכנס לרשימת המועמדים לאוסקר הסרט הזר. פצצה מצופה בשוקולד. הסרט המתוק והנוסחתי הזה נעשה בכוונה ברורה להעלות את המודעות ללאוס ולבעיותיה. ומה לעשות, עם כל הציניות, זה עבד. עובדה, הרגע קראתם כתבה שלמה שעוסקת במצב בלאוס.
פורסם במקור בוואלה
צפיתי בסרט סולו
עם עוד צופים הורים-סבים כאלה, שהרבו לצקצק מסביב בכל פעם שנראתה פצצה על המסך.
סרט נוסחתי חמוד שלדעתי לא מספק את הסאב-טקסט במידה מספקת.
פישלייק. באמת נשמע מעניין,
במיוחד כשיודעים מה עומד מאחורי הסרט.
בתחילת הטריילר זה הרגיש משהו בסגנון "חיות הדרום הפראי" (הפוסטר כנ"ל), ככל שהטריילר התקדם הסתבר שזה בכיוון שונה, אבל גם הרגיש שהוא מגלה את כל העלילה.
חבל ,כי בלאוס יש הרבה יותר...
בין אם זה מישור הכדים או המערות הענקיות שבהם התחבאו בין עשרים אלף לשלושים אלף אנשי וייטקונג, ללאוס יש הרבה יותר סיפורים שיהיו מעניינים כסרטי קולנוע מאשר סרט פיל-גוד כמו זה. אבל מה לעשות, זו מדינה קומוניסטית שחייה בעיקר על תמיכת הקהילייה הבינלאומית וניתוק מן העולם המערבי, ככה שלייצא סרטי אוסקר להוליווד זה לא בדיוק מה שמעניין אותה. מה שכן, מדובר באנשים נחמדים למדי,אני הייתי שם בסילבסטר שבו כל משפחה הזמינה תיירים לחגוג עימה את השנה החדשה.
סיפור יפה. הצליח לנצל את המערכת לטובתו. מעניין אם יהיה לזה אפקט כלשהו במציאות
הוקרן בארץ סרט שעסק ישירות בנושא איסוף הפצצות (לא בלאוס)
– דווקא באזורים הכורדיים של איראן. לא אתיימר לטעון שהוא היה שובר קופות, אבל הוא הוקרן בארץ בקולנוע (ומניחה שגם במקומות נוספים ברחבי העולם), עורר באז מסויים וזכה בכמה פרסים (ואפילו קיבל את פרס דג הזהב לשם הסרט המשעשע של השנה בשנת 2005, מסתבר). שם הסרט הוא "צבים יכולים לעוף". גם שם הסיפור הוא על ילדים עניים בסוף העולם שמאלה. זה סרט זכיר ושונה מאד, וכצפוי, גם עצוב מאד. אני ממליצה.
בקיצור, מה שניסיתי לומר הוא שניתן גם לדבר (או ליצור סרט) ישירות על הפיל שנמצא בחדר, ולא חייבים ללכת בזהירות מסביבו. גם לזה יש קהל (אותו קהל של קולנוע לב, ככל הנראה). לתשומת לב היוצר האוסטרלי החביב.
האמת, אני לא זוכר מספיק את "צבים יכולים לעוף"
ואני לא זוכר עד כמה דומיננטי בו עניין איסוף הפצצות, אבל לגמרי יש דמיון בין שני הסרטים – חוץ מזה ש"צבים" היה קשה ומזעזע הרבה הרבה יותר, ו"להאיר את השמים" רק מלטף את הקהל. אני לא מצדיק את היוצר של הסרט, אני לא יודע איזו דרך "נכונה" יותר.