כשהייתי ילד שיחקתי טניס. לא באופן תחרותי או משהו, פשוט הייתי בחוג. בקהאנד, פורהאנד, סרב, היה כיף. היה משהו ממש מרענן בטניס, משהו שלא מצאתי בכדורגל או כדורסל או כדורעף. זה היה פשוט חיבור טבעי, כזה שאי אפשר להפריד. רק אני, הכדור, הכובע המוזר הזה ששמים על הראש שאין לו חלק עליון ועוד בן אדם במידת הצורך. שום דבר לא היה יכול לסיים את הקשר שלי עם טניס, חוץ מלהבין את חוקי המשחק. זה פשוט שסתם להקפיץ את הכדור אחד בין השני זה כיף, אבל לזכור איפה אסור שהכדור יפול או בכמה נקודות אנחנו עכשיו זה סיוט. מה זה חמש עשרה, שלושים, ארבעים וחמש, שישים? זה ניקוד או חידת היגיון בפסיכומטרי?
אז הפסקתי לשחק טניס ועברתי לתחביב אחר – סרטים. יש מזגן, לא צריך לרוץ ואפשר לאכול תוך כדי. מדי פעם מגיעים סרטים על טניס ומזכירים לי נשכחות. אבל ממש מדי פעם, כי כשחיפשתי "סרטים על טניס" בגוגל מצאתי חמישה סרטים, אני חושב שאלו היחידים שהוקרנו בארץ. לא עושים הרבה סרטים על טניס, וזה הגיוני: עד כמה שכיף לשחק במשחק הזה, לצפות בו זה מוות משעמום. זה פשוט שני אנשים רצים וחובטים בכדור, המצלמה תמיד נמצאת באותו המקום ומרחוק כל השחקנים נראים אותו הדבר. והנקודות, אלוהים אדירים! זה ניקוד או שאלת האחוז האחד ב"האחוזון העליון"?
"מתחרים" עושה שני דברים נכון כשהוא ניגש לעשות סרט על טניס. הראשון הוא שהוא מטעין את המשחק בדרמה בין-אישית. הסרט סובב סביב משחק אחד של ארט דונלדסון (מייק פייסט) ופטריק זוואיג (ג'וש אוקונור). זה סרט עם נרטיב לא לינארי, וכל השעתיים וקצת שלו סובבות סביב משחק אחד ויחיד, כשבכל פעם שחוזרים אליו קיבלנו עוד מידע שהופך אותו ליותר מעניין. וזה מדגים בדיוק כמה משחק טניס בלי הקשר רגשי הוא משעמם: בפעם הראשונה, בתחילת הסרט, כשאנחנו רואים את המשחק אנחנו לא מבינים מה רוצים מאיתנו, אבל בסוף כשקיבלו את כל המידע שהיינו צריכים, אנחנו על קצה הכיסא מחכים לראות מי ינצח.
הדבר השני שהסרט עושה נכון במחלקת הטניס, וזה אולי ישמע קצת מוזר, זה… אני אשאל את זה ככה – מכירים את זה ששחקני טניס גונחים כל הזמן? אז זה גם סרט על זה. כלומר, על הסקסיות במשחק, מסביב למשחק ובכלל – סקסיות. זה סרט שהרבה אנשים מגיעים לקולנוע בשבילו אחרי ששמעו שזה סרט חדש שמספר על שלישייה. לא על משולש אהבה (אם כי גם), אלא ממש על שלישייה, במיטה. וזה נכון, אבל יש בו הרבה יותר מזה. זה סרט על סקס, על שליטה ועל הכוח שיש לסקס. וזה גם סרט על אינטימיות. הדמות של זאנדיה, טאשי, אומרת בשלב מסוים בסרט שמשחק טניס זה דבר כל כך אינטימי שבזמן שהוא קורה אתה מרגיש כאילו אתה חווה מערכת יחסים שלמה עם מי שאתה משחק מולו. ואני חושב שזה גם מה שהסרט מנסה לגרום לנו להרגיש עם הנרטיב הא-לינארי שלו. להוביל אותנו דרך מערכת יחסים שלמה במשחק אחד, וזה מה שהופך את התסריט של הסרט לאחד התסריטים החכמים שראיתי.
את הסרט כתב ג'סטין קוריצקס, שזהו התסריט הראשון שכתב והופק. ובשביל תסריט ביכורים, זה בהחלט סרט שפותח דלתות. עזבו את זה שהדמויות מורכבות, שהסיפור סוחף או שהדיאלוגים קולחים – זה כל סרט יכול לעשות – התסריט של "מתחרים" יודע בדיוק באיזה שלב לחשוף כל מידע, מתי להסתיר מאיתנו דברים ומתי לשתף. ג'סטין מראה שליטה מלאה בסיפור המורכב שהוא החליט לספר לנו, וזה פשוט תענוג לצפייה. אמנם יש רגעים שמרגישים קצת צ'יזיים או שורות דיאלוג שנשמעות לא אמינות, אבל איכשהו עד סוף הסרט כמעט כל שורה או רגע כזה מקבל פיי-אוף מספק ולקראת סופו כבר קל להבין שכל דבר שהיה נראה מוזר היה שם בכוונה תחילה, בשביל לייצר לנו חוויה מעגלית שבה להכל יש חשיבות.
את התסריט קיבל לוקה גואדנינו ("קרא לי בשמך", "סוספיריה"), במאי שלא ממש היה על הרדאר שלי. חשבתי ש"בשמך" ו"סוספיריה" היו מוצלחים טכנית אך התסריט שלהם היה חלש יותר. ולכן, דווקא "מתחרים" מוכיח שכשגואדנינו מקבל לידיו תסריט מוצלח יותר, גם ייצא סרט מוצלח. זו משוואה פשוטה: תסריט מוצלח + בימוי מוצלח = סרט פגז. גואדנינו עושה דברים כל כך יפים עם האנשים שמפעילים את המצלמה, תוכנת העריכה ובעיקר עם השחקנים המצויינים. ראיתי אנשים שמבקרים את הצילום או את העריכה על בחירות מסוימות, ואני יכול להבין אנשים שדברים לא עבדו להם, אבל זה סרט שהבימוי בו מורכב אך ורק מבחירות בולטות וקשות. כל בחירה היא סיכון, ולכן כשרוב הדברים עובדים אני חושב שצריך למחוא כפיים לכל העוסקים במלאכה. כשסרט לא לוקח סיכון ועובד, זה כיף. כשסרט לוקח סיכון ועובד – זה שלב אחד מעל.
אחת הבחירות שהיא לחלוטין סיכון הייתה הפסקול. אולי שמעתם עליו, או ששמעתם אותו כשעברתם ליד בית קולנוע בשבועות האחרונים. הוא רועש, הוא חזק והוא מגניב בטירוף. טרנט רזנור ואטיקוס רוס עושים קצת מה שעשו ב"רשת החברתית", אבל במוגזם הרבה יותר. זה פסקול שהוא טכנו, וטכנו מוגזם. המשחק המרכזי מלווה בצלילי בומים אלקטרוניים חזקים, וכשהסרט רוצה להדגיש לנו ששיחות מסוימות מקבילות למשחק טניס הוא חוזר אל הפסקול הזה. זה כמובן לא דבר נורמטיבי שסרט עושה ולכן יש לזה גם הרבה שונאים, אבל אני חושב שזה מכניס לסרט אנרגיה מיוחדת שהופכת אותו לאיקוני. התסריט חכם, הבימוי מושלם אבל מה שאני אזכור מהסרט זה איך הכל מתחבר יחד עם מוזיקת הטכנו הזו, וזה משהו שלא ראיתי קודם. הפסקול הוא הדבק נצנצים הייחודי לסרט הזה שהופך אותו לדבר שלא ראיתי לפני ולא חושב שאראה אחרי.
בסרט מככבים, כפי שכבר הזכרתי, זאנדיה, מייק פייסט וג'וש אוקונור. על זאנדיה אפשר לדבר רבות בנוגע להאם היא באמת כוכבת או שהיא הייתה בסרטים של מארוול בסוג-של-תפקיד-ראשי ועכשיו אנחנו אמורים להאמין שהיא מחזיקה סרטים לבד (זה הסרט הראשון ששיחקה בו שבו היא הכוכבת הראשית בקרדיטים), אבל זה תפקיד שקיים במיוחד בשבילה והיא מוציאה ממנו את המיטב. פייסט ואוקונור גם הם עושים עבודה טובה, אבל הכוכבת האמיתי של הסרט – שחקנית נוספת אם תרצו – היא הכימיה בין שלושת השחקנים. דברים כאלו לא ראיתי. משהו מופלא קורה בסרט כששתי דמויות או יותר מבין השלישייה נמצאות ביחד על המסך, וזה פשוט מתפרץ החוצה בצורה שקשה לא להתלהב.
"מתחרים" הוא חוויה שאפשר להשיג רק ב"מתחרים". הוא לא סרט שמנסה להיות סרט אחר, הוא מנסה להיות פשוט עצמו. אני חושב שזה אחד הדברים הכי טובים שסרטים יכולים להיות, פשוט עצמם. כמה אפשר לשמוע על סרטים שהם שילוב של X ו-Y, סרטים שהם מחווה למשהו אחר, הסרטים הכי איקונים הם כאלו שיש רק אחד מהם – ורק אז מגיעים החיקויים. אז אם תראו בעתיד הקרוב סרטי טניס א-לינאריים, תזכרו שזה התחיל מ"מתחרים". אבל אני יכול להבטיח לכם שלא משנה כמה חיקויים יגיעו, "מתחרים" ינצח אותם במשחקון ובמערכה. 60 נקודות!
ביקורת מצויינת
שמת את האצבע באופן מדויק על למה הסרט הזה עובד כל כך טוב, ולמה התסריט שלו הרבה יוצר אלגנטי וחכם ממה שהצטייר מהטריילר (הגרוע למדי). כל שלושת השחקנים הראשיים מצויינים, הכימיה נהדרת, וזה סרט שמצליח להיות סקסי לכל אורכו, בלי להראות כמעט כלום. אני חושבת שהאספקט שהכי הפתיע אותי, הוא עד כמה הטניס משחק תפקיד משמעותי בסרט, וכמה הסרט מצליח לגרום לנו כצופים, להיות מעורבים רגשית בתוצאה של המשחק. הדרך שבה הפלאשבקים מתכתבים עם ההתקדמות של המשחק הייתה פשוט כלי נראטיב מצויין בעיני, ובגלל זה קצת קשה לי להבין את הביקורת האחת ששמעתי מכמה מקומות, לפיה המבנה הלא לינארי פגם בסרט. בעיני הוא רק הוסיף והפך לחלק מהותי מהסיבה שהסרט הזה כל כך מוצלח. אני לא יכולה לחשוב על הרבה סרטים שבהם נעשה שימוש כל כך חכם בפלאשבקים כדי להאיר ולשנות את היחס של הצופה למה שמתרחש ב״הווה״.
אפילו התפתחויות עלילתיות שהיו מאוד צפויות מראש (למשל השימוש החוזר ב-Tell של ארט כדי ליידע אותו על הבגידה) לא פגמו בהנאה של לראות איך זה מבוצע ומתפתח על המסך.
בקיצור – אחלה סרט, ואחלה ביקורת עליו.
מצד אחד, כן כל מה שאמרת
מצד שני – ברבע השעה האחרונה של הסרט כבר הרגשתי שדי ונמאס והלוואי והיו מקצצים אותו קצת.
ובזמן שאני מבין את הפואנטה של המוזיקה הסופר רועשת במהלך שיחות, אם אני לא מצליח לשמוע מה אומרים אז זה סתם להיות מעצבן
באמת, איזה תסריט טוב.
אפילו קרוב למושלם באיך שהוא מעביר מידע, באיך שהוא בונה דמויות מורכבות (שזה אתגר מאוד גדול לעשות בסרט של שעתיים לעומת סדרת טלוויזיה), באיך שהוא בונה את הקצב ואת הגילויים של הדברים שצריך לגלות עם הכרונולוגיה המקבילה של שתי תקופות. הפתעה ענקית, לא ציפיתי לסרט כזה טוב ממשהו שיש לו שיר של ריהאנה בטריילר.
אבל לגבי דמויות מורכבות, אני חושב שכן יש כוכב שמתעלה על כולם: ג'וש אוקונור. איזו הופעה אדירה. בשילוב עם התסרט המוצלח, הוא נותן ביצוע נהדר שהופך בנאדם די לא נעים לבנאדם שבכל את אתה מבין אותו ומאיפה הוא בא.
הנה התסריט אגב (שהוא ספוילר, אם תקראו אותו)
https://8flix.com/assets/screenplays/c/tt16426418/Challengers-2024-screenplay.pdf
הדיאלוג שבשום פנים ואופן אי אפשר להבין הראשון (הריב) הוא בעמוד 56.
שמחתי לחזור לאלו שחושבים שבאמת היה כנראה אחלה סרט, אם רק היה אפשר לשמוע משהו ברגעים החשובים. אבל מכיוון שלא, זאת בעיקר היתה חוויה די מתסכלת.
אני גם צפיתי בהקרנה שלו ללא תרגום/כתוביות
ולא התקשיתי להבין אף דיאלוג בסרט.
יש מצב שמדובר היה בתנאי ההקרנה הספציפית שבה נכחת?
גם לי זה קרה
אז או ששנינו היינו באותה הקרנה או אולם, או שזו כבר בעיה של עריכת סאונד.
בגלל שלאורך רוב הסרט שמעתי את הדיאלוגים מצויין ורק כשהמוזיקה האובר חזקה התנגנה זה נהייה בלתי אפשרי, אני אלך עם האופצייה של העריכת סאונד.
אולי
ואולי גם השמיעה שלי קצת פחות טובה, אבל בחיי שבזמן אמת ממש תיסכל אותי שברור שהם רבים אבל שממש קשה לי להבין על מה בדיוק
ראיתי את הסרט פעמיים בקולנוע
ובשתי ההקרנות שמתי לב שכשהמוזיקה עולה על השורות של השחקנים, גם הסאונד של הטקסט עולה, ככה ששמעתי מצוין הכל.
נשמע כמו משהו נקודתי בהקרנה שהיית בה.
באמת לא שמעתי בזמן אמת
את השורה break a leg, (ועוד כמה שורות). גורם לריב להיות הרבה יותר משמעותי לאחרי זה.
אני חושב
שאת השורה שהסתרת הורידו מהגרסה הסופית. ראיתי עם כתוביות ואני לא זוכר בכלל שורה שכזאת.
וטוב שכך, זה בוטה שלא לצורך.
פטריק יהודי?!
כאילו, כן, צווייג זה שם משפחה מסגיר ואוקונור בהחלט משתייך למועדון הנראים-יהודים-אבל-הם-לא ע"ש אדם דרייבר, ועדיין, מפתיע שציינו את זה בתסריט אם לא הייתה לזה משמעות בסרט (אפילו ברמת זה שמישהו קורא לו kike או משהו).
תכלס אם אי אפשר להבין את זה מהסרט
(ולמיטב זכרוני אי אפשר), אני לא חושבת שיש לזה איזושהי משמעות.
קצת כמו כשאומרים שדמות היא גאה כשלא היה לזה שום ביטוי על המסך, זה סתם מרגיש כמו מס שפתיים (או מס הקלדה במקרה הזה).
כיף!
כאילו, כן, קצת ארוך מדי – לא רק לקראת הסוף אלא כמה חלקים שברורים מאוד משורת דיאלוג אחת והסרט בכל זאת מתעקש להראות במלואם – אבל באמת שפשוט סרט כיפי על שלושה אנשים שצריך להיות אמנה חוקית נגד שיהיו באותו חדר כי הם די נוראיים אחד לשני. כאילו בעיקר לדמות של אוקונר, אבל בסדר.
אבל, נו, אנשים מאוד טובים במה שהם עושים – גם אם זה להיות אנשים נוראיים – זה תמיד מהנה לראות.
זה לא סרט על טניס בעיני
ויותר מדויק להגיד, זה סרט על טניס כמו שוויפלאש הוא סרט על תופים.
ולא סתם אני עושה את ההקבלה הזו, הסרט מאוד הזכיר לי את וויפלאש מבחינת הסגנון, הבימוי, השימוש החכם בפסקול, העלילה (קרב המוחות שמתנהל על מצע כישרון אדיר ורצון בלתי מתפשר להגיע להישגים) וסצינת הסיום המופתית.
הוא גם הסרט שהכי נהנתי ממנו בקולנוע בשנים האחרונות מאז וויפלאש.
פאק
כן, כן, זנדאיה ושלישיות וטניס זה סבבה והכל, אבל זה ככל הנראה הסרט הכי מוצלח מבחינה טכנית שראיתי מאז לא יודע מתי. בין אם זה העמדת הפריימים, תנועות המצלמה, והשיא של הסרט – הפסקול. אני גם חושב שלפעמים הוא היה טיפה חזק מדי – אפילו שהיה אפשר להבין את מה שנאמר תוך כדי – אבל בגדול מושלם, וכל כך לוהט שחששתי לפעמים שהמסך יתלקח באופן ספונטני. להיטות שאפילו זנדאיה וחבריה לא יכלו להשתוות לה.
ומעכשיו גם אשתמש בפסקול הזה כדי להפוך כל מטלה מעצבנת בבית לדבר הכי אפי אי פעם.