כשאנחנו יוצאים למלחמה, על מי בעצם אנחנו מגינים? על עצמנו? על המשפחה? על המדינה? ואם המדינה מצפה מכם למות אפילו כשהסיכויים אפסיים – האם עדיין שווה להילחם עבורה? ואם לא עבורה אזי לכל הפחות עבור בני המשפחה שבבית? במילים אחרות, במאזן שבין הרצון להגן על האהובים שלכם ובין אהבתכם לחיים, עד כמה רחוק הייתם הולכים בקרב?
שאלות הרות גורל אלו עברו בראשו של שיקישימה (ריוסוקה קאמיקי, טאקי מ"השם שלך."): טייס קמיקזה היוצא למשימה במלחמת העולם השנייה, בשלב בו יפן הייתה על הרצפה והתעקשה להמשיך להילחם. על כן, שיקישימה מנחית את המטוס שלו בבסיס יפני, מה שלא אמור לקרות כי, כאמור, הוא טייס קמיקזה – זה תפקיד של פעם בחיים.
לא נולדנו להיות בשר תותחים ועמוק בפנים החייל הצעיר מודע לכך שגם אם המדינה שלו הייתה בדרך לניצחון, הוא למרות הכל לא היה מקריב את עצמו; כיוון שאף אדם לא צריך להישלח למשימת התאבדות, אדרבה כשמי ששולחים אותך לא מעריכים חיים בעצמם. לכן ניתן להבין הן את הבחירה שעשה והן מדוע הוא מדוכא בעקבותיה. הבחור הצעיר איבד חברים שדבקו ברעיון ההגנה על המולדת, והוא עצמו שב לסביבה שציפתה ממנו שלא לשוב. אז איך ניתן, אם בכלל, להמשיך בשִגרה כשעליך אות קין של "ההוא שברח מהמלחמה"?
ואות הקין הזו מלווה את שיקישימה גם כשנקרית בפניו משפחה, באופן די מילולי. כשהוא חוזר לטוקיו ההרוסה בה לא ממתין לו אף בן משפחה חי, נתקלת בו ברחוב בעודה במנוסה נוריקו (מינאמי האמאבּה, "שין קאמן ריידר") שבורחת כיוון שגנבה אוכל עבור תינוקת יתומת מלחמה שהוריה נהרגו בהפצצות, ושאותה נוריקו בחרה לגדל. כעת שלישיית הזרים הזו מתגוררת יחדיו ועל שיקישימה מוטלת משימה חדשה, הפוכה מהפקודה שקיבל בעת המלחמה – לשמר חיים. על כן שיקישימה מוצא עבודה, אמנם "מעט" מסוכנת (שולה מוקשים ימיים) אך כל עוד המשכורת טובה, מה רע? אה, גודזילה. גודזילה זה מה שרע.
במהלך הצפייה שכחתי מדי פעם שזו לא (רק) דרמה פוסט-מלחמתית העוסקת בהתמודדות עם טראומה ועם רגשות אשמה, אלא גם סרט מפלצות – וזו לדעתי מעלתו הגדולה ביותר של "גודזילה מינוס אחת".
לרוב בסרטי מפלצות-ענק התלונה העיקרית היא שלא רואים מספיק את המפלצות בעוד בני-האדם המעפנים זוכים למרבית זמן המסך. לכן הבמאי והתסריטאי טאקאשי יאמאזאקי ("לופין השלישי: הראשון") בחר לעשות משהו אחר: אמנם גודזילה עדיין לא מככב בסצנות רבות, אבל בני-האדם, לעומת זאת, נהיו מעניינים. מאוד מעניינים. מספיק מעניינים כדי שגם אם גודזילה לא היה בסרט עדיין הייתי מרעיף עליו שבחים.
למעשה, ייתכן ששיקישימה הוא הגיבור המורכב והפגום ביותר שנראה בסרט בלוקבאסטר כלשהו בשנים האחרונות, בעיקר משום שהוא מפחד, והרבה. הפחד הזה מוביל אותו לעשות דברים פזיזיים – אמנם בין היתר על-מנת שיהיה למשפחה החדשה שלו עתיד, אך גם כפיצוי-יתר על מה שקרה במלחמה עצמה; לקראת סוף המלחמה, כשגודזילה (אז סתם תפלץ רגיל בגודל 10 מטר, בטרם הניסויים הגרעיניים הגדילו את מידת הנעליים שלו) הרג את מרבית חבריו לבסיס של שיקישימה, לו עצמו היתה האפשרות לירות לעבר השד הטזמני המגודל הזה. אלא שבדומה לחתול מבוהל שקופא בכביש במְקום לברוח, שיקישימה לא עשה דבר.
האשמה הזו רובצת לפתחו כאשר גודזילה (הפעם בגובה 50 מטר) מגיע לטוקיו, והוא עצבני. לא שגודזילה היה אי פעם לא עצבני, זה יצור שלא תזיק לו סדנה לשליטה בכעסים; אולם גודזילה של "גודזילה מינוס אחת" חייתי מאי פעם. זה לא גודזילה שעשוי בסרט המשך להגן על העולם וזה גם לא גודזילה שעושה מה שעושה כדי להגן על עצמו. לא, זה גודזילה שהמטרה היחידה שלו היא לדרוך עלינו ולהרוג אותנו כי ככה בא לו. הוא לא צפוי, הוא פרוע, והוא ללא ספק הגודזילה המפחיד והמרתיע ביותר שנראה על המסך.
ועם הגודזילה הזה נאלצים להתמודד שיקישימה וחבריו פגועי ההלם ולמודי המלחמות, וזאת במדינה שעדיין בונה את עצמה. יותר מזה, באופן שהולם מאוד את יפן של אותה תקופה, הממשלה (בגלל פוליטיקה, אלא מה) מעדיפה שלא להתערב בעניין הלטאה ההרסנית, מה שמפיל את הנטל על כתפי האזרחים, כשלרשותם האמצעים הטכנולוגיים של סוף שנות ה-40. אם ג'יני היה מחייב אותי להשתגר לעולם של סרט גודזילה כלשהו, "גודזילה מינוס אחת" ללא ספק היה בתחתית.
ועם סיכויים קלושים אלו, גיבורים שבורים וטרגדיות-על-גבי-טרגדיות, הסרט מספק כיף שלא חוויתי מזה תקופה. גם שאר הדמויות בסרט – כל אחת עם השריטות שלה – מעניינות לא פחות מהגיבור הראשי. לכולן כריזמה ונוכחות משלהבת (למעשה דווקא שיקישימה הוא השקט מכולם, אך זה נסלח בהתחשב במה שעבר), כך שבסצנות האקשן הגדולות מצאתי את עצמי מושקע כפליים מתוך אהבה וחיבור לדמויות. וסמכו על "גודזילה מינוס אחת" שיודע לעשות לא רק אקשן נהדר כפי שמצופה ממנו אלא גם אקשן אינטליגנטי, כיוון שנדרשת חשיבה מקורית כדי להביס את גודזילה בתנאים באמת באמת נוראיים.
כל הנס הזה קרה בתקציב זעום (יחסית) של 15 מיליון דולר. טוב, ככה זה כשהבמאי מגיע מעולם האפקטים. אני לא אומר שוויזואלית הסרט מתחרה עם, נניח, "גודזילה X קונג – אימפריה חדשה" לו תקציב גדול פי עשרה, ואני מודה שפה ושם הבחנתי בשוט שהיה זקוק לשיוף קל, אולם האוסקר על האפקטים שהסרט קיבל בהחלט מוצדק. התקציב המהודק איפשר ליאמאזאקי ולצוותו לחשוב מחוץ לקופסה והתוצאה היא הרס וחורבן מחוספסים ומקורקעים, ודאי ביחס למקבילות בהוליווד היכן שהאפקטים, מרשימים ככל שיהיו, נראים כמו אותה גברת בשינוי אדרת מזה למעלה מעשור.
כל זה לא הופך את "גודזילה מינוס אחת" לסרט מושלם. ציינתי ששיקישימה פועל בפזיזות ואמנם אני מבין מה מניע אותו לפעול כך, אך חלק מהמעשים שלו גובלים בטמטום. מעבר לכך, בשתי הדקות האחרונות הסרט פתאום נזכר שיש לו פגישה איפשהו, אחרת קשה להסביר מדוע הוא לפתע ממהר לסיים את העסק על חשבון פרידה רגשית יותר מהדמויות האהובות, ובעיקר מדמויות המשנה.
אולם כל אלה הן זוטות ביחס לְמה שהוא, בלי ספק, סרט בלוקבאסטר יוצא דופן: הוא מספק סצנות אקשן נהדרות, הדמויות בו הן כמו משפחה והוא עוסק בנושאים שאני מניח שכבר ניחשתם שעבורנו הישראלים עשויים להיות רלוונטיים יותר מתמיד (כמו כן, אזהרה: בתחילת הסרט נשמעת אזעקה). מדהים איך גם אחרי שבעה עשורים ו-30 סרטים (וספרתי את היפניים בלבד) הזיכיון הזה מצליח להפתיע ולפרוץ דרך. הוליווד, לתשומת לבך.
לפני הכל
אני חייב לדעת האם צפית בסרט בקולנוע בארץ? כי לעזאזל, אני מחכה לראות את הסרט על המסך הגדול ולא מצאתי שום פרטים על שום הקרנה
הגיע לאינטרנט
יכול להיות שהוא השתמש ב vpn יכול להיות שלא
בהתחשב בזה שהוא זמין חוקית רק ביפנית בלי כתוביות לשפות אחרות
אני בספק שגם VPN (ליפן, שם הוא זמין) יעזור ל-99% מהאנשים פה.
תיאלץ כנראה להמשיך לחכות
(ל"ת)
גרוע, מאכזב ומטומטם כמיטב מסורת גודזילה
הדמות הראשית מלאה ברגשות אשמה מיותרים וטיפשיים. כבוד יפני? ראינו איך עושים את זה נכון בשוגון.
ההתייחסות של העולם בנונשלנטיות לקיום כזו מפלצת הזוי. כן, אתם שבורים מהמלחמה, ועדיין? ליטרלי בסצנה הראשונה: "אה כן זה גודזילה, הוא מפחיד, כדאי לנו לברוח". נו באמת
פרשתי לקראת הסוף, נהיה מיותר והסוף, אותו השלמתי מויקיפדיה, היה צפוי ואמריקאי להחריד.
אז אף סרט גודזילה לא יותר טוב מקולאסל?
חשבתי שהמקור אמור להיות טוב יותר מהאכזבה הקולנועית הראשונה שלי.
די בטוח שגודזילה המקורי טוב יותר מקולוסאל.
כולל מינוס אחת.
קולוסאל הוא סרט נהדר, טץהרבה יותר טוב מגודזילה המקורי (זה משנות ה50, כן?)
אבל למרבה הצער זו חוכמה קטנה כי גודזילה המקורי הוא סרט גרוע מאוד. לא בליגה של "תכנית 9 מהחלל החיצון", אבל לא רחוק ממנו.
אני דווקא עפתי עליו ואת קולוסאל מצאתי נורא בינוני.
(ל"ת)
כשאמרתי "המקור" התכוונתי לכל הסדרה
אני מבין שיש לגודזילה המון במאים ,וריאציות, חידושים וכו'. יכולתי להיות יותר ברור
לא ראיתי את הסרט עדיין, ויכול להיות שאשנא אותו, אבל קצת מוזר להתייחס לגוזילה מינוס אחד, סרט שהופק ביפן על ידי יפנים ומבוסס על זיכיון קולנועי יפני בתור 'אמריקאי.'
בטח בהשוואה לשוגון – סדרה אמריקאית שמבוססת על ספר אמריקאי
נראה שהוא התכוון לסגנון ולאופי האמריקאי של הסרט
(ל"ת)
השאלה הכי חשובה
למה מינוס אחת, נגמרו כל המספרים החיוביים?
הניחוש שלי
כי זה פריקוול לגודזילה המקורי מ-54', ושלדעתי ריבוט שלו / המשך ל-'מינוס אפס' יהיה הסרט הבא בסדרה (או כי זה מתכתב עם כך שהסרט היפני הקודם נקרא "שין גודזילה", כלומר "גודזילה אפס").
לא מכיר משמעות של "אפס"
הנחתי שכל סרטי ה"שין" הם במשמעות "חדש": https://jisho.org/search/shin
אהבתי את השם "מינוס אפס" לסרט הבא. נראה שהיפנים די זורמים עם מספרים מוזרים (לא כמו האולפנים בהוליווד שדואגים שהקהל יתבלבל), אז זה אפילו אפשרי.
זה לא מוסבר בסרט, אבל ההסבר שמצאתי באינטרנט
אומר שטוקיו הייתה הרוסה לגמרי אחרי מלחמת העולם השנייה (במצב 0), וגודזילה איים להרוס אותה עוד יותר (מה שיוריד אותה למצב מינוס 1).
נשמע סביר בהחלט
"שנת אפס" הוא כינוי רווח לאירופה בתקופה שממש אחרי מלחמת העולם השניה (ונראה לי שהמקור הוא הסרט "גרמניה שנת אפס" של רוסליני). הוא מבטא מצד אחד את החורבן, אבל גם את התקווה של המדינות המובסות לפתוח דף חדש. יכול להיות שהביטוי הזה קיים גם ביפן. במקרה הזה ה"מינוס אחת" לא מבטא רק את כמה יפן מרוסקת, אלא את הפחד שהסיטואציה הגודזילאית תשמיד את החלום היפני להשתקם.
גודזילה 3/5 מכזה
נוטה לצד המאוכזב, אם כי הרבה מזה אשמת ההייפ.
בעיקר מודה שאני לא בטוח מה בעצם החידוש הגדול כאן. שאנחנו ממש נגד קמיקזה? האפקטים הבסדר-אחלה-למה-לא? החסרון הטכנולוגי? זה הרי לא "טרף" שם הוא ניכר. כאן כמו שם יש כבר את כלי הנשק העיקריים איתם נלחמים במפלצות כאלה. אם המינוס אחת היה באמת שולח את גודזילה – הקטן יותר – לתקופת הסמוראים… אוקיי, זה היה יכול להיות מעניין מאוד. כאן זה די דורך בטריטוריה שהיינו בה.
שום דבר בסרט הזה לא רע (הסוף, כפי שאמרו למעלה, אכן מאוד אמריקאי בקטע מפתיע) אבל אין בו את החן והירידה לפרטים של משהו כמו "שין גודזילה" מנגד ולא סיפור אנושי מעניין מחד. וכסרט מלחמת העולם השנייה הוא מאוד מאוד מאוד קיטש, בסופו של דבר.
לא סבלתי – למרות תנאי צפייה פעמיים פחות אופטימליים (ואולי בלעדיהם הייתי נהנה יותר, אנא ערף) – אבל לא הבנתי למה דווקא זה הסרט שגמרו עליו את ההלל בדצמבר עד פברואר.
רכבת ההייפ היא הבעיה העיקרית לטעמי. הסרט נופח כתופעה יוצאת דופן, סרט חובה, סרט הגודזילה הכי טוב וכו'.
ובשורה התחתונה הוא פשוט אחלה סרט קאיג'ו עם דמויות קלישאתיות ומשחק מוגזם.
אבל זה כיף, כן. והמסר קיטשי אבל יפה.
עלה בנטפליקס
כן, נטפליקס ישראל. אבל לא אם תחפשו "גודזילה" בעברית אלא רק באנגלית, משום שהחליטו לא לתרגם את שם הסרט לעברית. מוזר.
עכשיו נשאלת השאלה האם הסרט יהיה כשיר להתחרות במוקדמות סקר סרט השנה 2024?
(ל"ת)
הוא כנראה היה כשיר גם בלי נטפליקס
(ל"ת)
והחל מה-1 באוגוסט: גם בגרסת שחור לבן
לא יודע מי באמת צריך את זה.
לפעמים מרגיש לי שיש כאלה שחושבים שכל סרט משתדרג אם הוא הופך לגרסת שחור לבן.
לא ממש ברור לי מה השחור לבן אמור להוסיף לסרט על גודזילה, אבל נו, שיהיה.
אם הסרט היה מעוצב מראש כשחור לבן אז כן היה בזה טעם.
קשה לי לדמיין את הסרט המקורי בצבע ואין בזה טעם.
ככל שהסרט צולם כסרט שאמור להיות צבעוני יהיה ממש קשה לעשות ממנו סרט שחור לבן שנראה באמת טוב.
אני חושב שהסיפור הזה עבר רק לזאק סניידר עם ליגת הצדק כי זה סרט מאד קונטרסטי (אבל לא צפיתי בכל הגרסא בשחור לבן, רק בכמה סצינות).
באמת אחלה סרט
אוסף של קלישאות, אבל לא רק שהם מבוצעות היטב (הביקורת מאוד מדייקת לגבי רמת המושקעות בדמויות, שנדירה בסרטי אקשן מודרניים והזכירה לי, למשל, את "מלתעות"), אלא גם מקבלות טוויסט מאוד יפני – השילוב בין החשיבות העצומה של כבוד ונאמנות לשלטון לבין התבוסה הצורבת ותחושת הבגידה של מלחמת העולם השניה היא אירוע שפשוט לא קיים בהיסטוריה האמריקאית בכזאת עוצמה. עבורי, לפחות, גודזילה, ומפלצות בכלל, הן משעממות להחריד, ולכן הייתי אדיש לחלוטין לסרט שהיה נשען על "תראו איזו מפלצת מגניבה" וממש לא היה איכפת לי לבלות דקות ארוכות ונטולות גודזילה עם הדמויות ועם הדילמות שלהן. עוד נקודה שאהבתי הוא שלשאלה "איך לנצח מפלצת בלתי פגיעה" היה לסרט תשובה טובה, מפורטת, מדעית ומקורית יחסית, ולא פתרון שהרגיש כמו דאוס אקס מכינה מוחלט. פחות אהבתי את הסיום (ועוד פחות את הסיום שאחרי הסיום) אבל בשלב הזה הייתי כבר לחלוטין בעד הסרט.
כל כך חבל שלא ראיתי את זה על המסך הגדול
(ל"ת)
טליוזית 80 אינץ תעשה את העבודה
לא ברצינות הגדלים של הטלויזיות היום כל כך מגוחכים. עד שאם הטלויזה מספיק קרובה היא יוצרת את אפקט הגודל של מסך קולנוע. אני בטוח שזה יהיה תקף לסרטי קייג'ו. אלא אם כן האולם בעל מסך באורך של של imax מקורי פלוס מינוס אני לא מבין מה מסך גדול יתרום לאוירה של הסרט. (הסרטים היחידים שראיתי בהם אולם קולנוע רגיל תרם לסרט הם כוח משיכה ובו מפחד וגם בכוח משיכה זה בעיקר על הקול וקצת התלת מימד)
לקח לי חמש שעות לצלוח את הסרט עד סופו.
נראלי שהגעתי למצב המסוכן הזה בו קלישאות קולנועיות הפכו עבורי לבלתי נסבלות בכלל. אני כבר לא מסוגל לראות דמות נואמת בדרמתיות עם הגב שלה לדמות השנייה בלי להתעצבן, או לראות דמות מסתכלת קדימה בפחד כשהדמות שלידה צועקת "מה יש?!" בזמן שהיא בוהה בדמות הקפואה במקום להסתכל קדימה בעצמה (מה אתה חתול?) ושום סרט דרמתי לא יעבוד בלי הפוגות קומיות כי בחיים האמיתיים כמעט תמיד יש קומדיה, גם במצבים קשים, וכשסרט מעלים לגמרי את ההומור מהקיום האנושי הוא זולג בקלות למחוזות האובר-דרמתיות. והומור עוד יותר נחוץ כשהעלילה שלך היא כזאת מטומטמת ודורשת סספונד וכשכל השחקנים מתנהגים כאילו הם בסדרת אנימה (ואכן, הרבה מעבודותיו הקודמות של השחקן הראשי הן דיבוב).
מפליא אותי שהדמויות השטחיות והלא מעניינות של הסרט מקבלות מחמאות. חוץ מתצוגת משחק שונה שמבדילה ביניהן (כשכל אחת מהן מרגישה כמו דמות שכבר ראינו בסדרות אנימה) על הנייר כולן אותו דבר וגם בעינויים לא הייתי מסוגל לתת תכונה אחת לאף אחת מהן (אולי "אמיצים"? אולי, אם העינויים יהיו קשים מדי).
וזה לא רק הקלישאות והקיטש. גם בדברים הקטנים כמו לגרום לשחקנית בת 3 לבכות מרגישים את המלאכותיות בעבודה החובבנית של הבמאי. או בסצינת מוות של דמות כלשהי שפשוט דרשה מהדמויות להתנהג באופן לא טבעי רק בשביל להרוג אותה כשהיה כל כך קל להרוג אותה בלי להתאמץ ככה. ובשום שלב לא הרגשתי שהבמאי או השחקן מצליחים להכניס אותי לנעליה של הדמות הראשית. בתחילת הסרט כשהוא היה אמור לירות בגודזילה, למשל, לא הייתי שותף לחרדות שלו בכלל ויותר שמה אותי בנעלי שאר האנשים שצעקו "נו, תירה כבר!". וכל הטראומה שלו הרגישה בכיינית במיוחד (כן, עלילתית מה שקרה לו טראומתי. אבל אופן ההצגה גורם להכל להרגיש טיפשי לגמרי) ולכן כל התמות העמוקות יותר של הסרט הרגישו מנותקות וזה כן הרגיש לי כמו סרט אקשן סטנדרטי לחלוטין.
ולסצינה כמו סצינת ה-ועדה (באזור השעה ו-9 דקות בסרט) מגיע פסקה משלה. היא באורך של קצת פחות מרבע שעה אבל לקח לי יותר משעה לסיים אותה מרוב שעצבנה אותי. הייתי צופה בשתי דקות ממנה, היא הייתה מעלה לי אדים מהראש מרוב שכעסתי על הדמות הראשית ועל הכתיבה בכללי (אבל זה אני והרף סיבולת הנמוך מדי שיש לי מדיאלוגים מחורבנים. במיוחד כשהשיחה חגה במעגלים ולמרות זאת מצליחה לא לשמור על אחידות או היגיון) ואז הייתי עוצר, נרגע, רואה עוד שתי דקות ממנה ושוב קופץ לי הפיוז (כן, זה רק סרט, אני צריך ללמוד להירגע. למרות שהכעס שלי נובע מחוסר הבנה של איך דבר כזה מתקבל בחיוב. אם הסרט היה נקטל אז הייתי סובל בו הרבה פחות).
אבל הדבר שהכי ירים גבות בתגובה שלי הוא שלטעמי האפקטים בסרט לא טובים בכלל והמועמדות לאוסקר מפליאה אותי ממש. ראיתי השבוע הרבה סצינות מסרטי גודזילה וקינג קונג ההוליוודיים וממש התבאסתי מרמת האפקטים הנמוכה שבהם. רק שהמפלצות שלהם נראים כמו יצירות אומנות ממוחשבת ליד הגודזילה של 'מינוס אחת' שנראית כאילו בכוונה עשו שהיא תיראה כמו איש בתחפושת (גם שאר האפקטים, כמו האוקיינוס ופיצוצים למיניהם, נראים רע. אפילו הטנקים, אני לא יודע אם הם ממוחשבים או לא אבל למה הם נראים כמו צעצועים? עזבו, איך אפשר לראות את השוט המציג את מתקן הציפה המתנפח ולא להתגלגל מצחוק ששוט כזה רע מוקרן בבתי הקולנוע ב-2023 ועוד מועמד לאוסקר?). למזלי, היכן שאין צורך באפקטים מיוחדים הסרט כן נראה מצוין.
בחירה "אומנותית" מוזרה נוספת היא האופן בו דמויות מגיבות לרעיון שיש מפלצת ענק. אני מורגל לזה שבהוליווד הדמויות תמיד מגיבות באובר דרמתיות לרעיונות על טבעיים כאלה. אז פה הוחלט שהדמויות מגיבות באובר דרמתיות להכל חוץ מלגודזילה (בעיקר נוריקו שכששומעת את סיפורו של קויצ'י לראשונה לא עוצרת לרגע לשאול אותו "אמרת מפלצת ענק הרגע?" ופשוט זורמת עם הסיפור. ואז כשהיא כן רואה את גודזילה היא תוהה באדישות מוחלטת משהו על משקל "מעניין אם זה הגודזילה שקויצ'י דיבר עליו" כי כן, מפלצות ענק נכנסות ויוצאות לה מהחיים על בסיס יומי אז מעניין אם זו המפלצת שהוא דיבר עליה או אחת אחרת).
אם כי כן היו בסרט דברים שאהבתי. העלילה, היכן שהתסריט והשחקנים לא מתעללים בה, כן טובה ומעניינת וסצינות האקשן לא רעות בכלל. הקליימקס, שהוא חלק נכבד מהסרט, בהחלט כיפי לצפייה ועשוי טוב. למרות שלא אהבתי את הסוף ולמרות הטוויסט הדבילי ברגעיו האחרונים עם המצנח (אם זה לא היה מוצג כטוויסט זה היה סבבה לגמרי. אבל איך שזה מוצג הורסת את כל הקטע. הם עוד מעזים להכניס פלאשבק בשביל להסביר את הקטע המטופש הזה).
יש בסרט המון רגעים כל כך מטומטמים שהייתי בכיף מתקפע מצחוק מהם במקום להתבאס אם הייתי מגיע עם סט ציפיות אחר. אם הייתי רואה אותו עם חברים והיינו במצב רוח עוקצני אז יכול להיות שהייתי נהנה. מצד שני, זה סרט מאוד אהוב אז ככל הנראה שהייתי מתקשה למצוא שותפים לצפייה שהיו שונאים אותו כמוני (מצד שני, עם כמות ההערות שהייתי זורק באמצע הם היו שונאים גם אותו וגם אותי תוך כדי).