שלושת המוסקטרים

סיף, קרבות, עינויים, נקמה, ענקים, מפלצות, מרדפים, בריחות, אהבת אמת וניסים. כמו כן: צפלין

אני לא מחבב את פול וו. ס. אנדרסון. בתור התחלה, הוא עשה את "הנוסע השמיני נגד הטורף". גם ‏כשהוא לא שוחט, מטנף ורוקד על קברן של קלאסיקות מד"ב שהוא לא ראוי ללקק להם את השיניים ‏נוטפות החומצה, הוא לא מהאנשים החביבים עלי. פול וו. ס. אנדרסון עושה ג'אנק, וזה כשלעצמו ‏לא נורא. אבל הוא עושה ג'אנק מעצבן, בלי מודעות עצמית או כיף, סרטים שממחזרים קלישאות ‏רק כי לא היה להם משהו יותר טוב לעשות. וחוץ מזה, הוא נשוי למילה יובוביץ'.‏

לכן הפתיע אותי שנהניתי מ"שלושת המוסקטרים". זה עדיין ג'אנק, אבל זה ג'אנק כיפי. ‏

זאת בערך הגירסה הקולנועית ה-300 של "שלושת המוסקטרים", ובימינו רוב האנשים שתפגשו ‏אפילו לא ידעו מה זה בדיוק מוסקטר, חוץ מהעובדה שיש בדרך כלל בערך שלושה כאלה. מכיוון ‏שכך, העלילה של הסרט לא כל כך משנה: אפשר לעשות סרט עם כל עלילה שהיא, וכל עוד יש בו ‏שלושה אנשים עם חרבות שנלחמים במשהו, לקרוא לו "שלושת המוסקטרים". אבל באופן מפתיע, ‏הסרט החדש דווקא מלווה את עלילת הספר המקורי, בקווים כלליים: דארטניאן הקטן מגיע מהכפר ‏אל פריז הגדולה, ובתוך כמה דקות מצליח לארגן לעצמו דו-קרב לחיים ולמוות מול שלושה זרים, ‏שמתבררים כשלושה מוסקטרים, חברים טובים ודווקא חבר'ה טובים באופן כללי. יש איזה מלך ‏צעיר ומרוכז בעצמו, וקרדינל, ופם פאטאל המכונה מיליידי, ואיזה סיפור עם תכשיטים שהמלכה ‏פשוט חייבת ללבוש למסיבה, כי גורל צרפת כולה תלוי בזה. וצפלין.‏

כל זה היה גם בסיפור המקורי. חוץ מצפלין. אבל זה לאו דווקא שינוי לרעה. מה רע בצפלין, בעצם? ‏צפלין, כמו בגדי עור, משקפי שמש ומבטא בריטי, הוא אלמנט מגניב בהגדרה. אני אקבל בברכה ‏עיבודים נוספים לקלאסיקות בסגנון זה, כגון "אנה קרנינה עם צפלין", "בין שתי ערים עם צפלין" ‏ו"תבונה ורגישות וצפלין", ובהמשך גם יצירות מורכבות יותר, כמו "אנקת גבהים עם דינוזאורים" ‏ו"אוליבר טוויסט עם נינג'ות". אז יש צפלין? בסדר, שיהיה. עוד דבר שקיים בסרט, אבל לא בספר ‏המקורי, הוא סצינות שבהן מילה יובוביץ' חוצה מזדרון ממולכד. סצינות. ברבים. פול וו. ס. אנדרסון ‏בטח ממש אוהב סצינות כאלה, כי גם סדרת "האויב שבפנים" מלאה בהן. שם הן נראות במקום, ‏אבל פחות ברור איך הגיעו כל מלכודות המוות האינדיאנה-ג'ונסיות האלה לחצר לואי ה-13. אבל ‏שוב: מילה יובוביץ' מקפצת בבגדים חושפניים ונמלטת ממוות ודאי? למה לא?

בניגוד לבעלה, את מילה יובוביץ' אני מאוד מחבב, עוד מתקופת לילו. ‏היא לא שחקנית איכות ‏מהסוג שיגלם דמויות היסטוריות טראגיות שמתות בסוף, אבל יש לה את כל מה שצריך כדי להיות ‏כוכבת אקשן. יש לה את החינניות הדרושה לסצינות פיזיות, והיא יודעת גם לעשות מבטאים. היא ‏היתה יכולה להיות כוכבת ענק, אבל היא מסתפקת בלהיות הדבר הכי טוב בסרטים של פול וו. ‏ס. ‏אנדרסון. בשורה התחתונה, כיף לראות אותה. יש עוד שחקנים כיפיים בסרט: כריסטוף וואלץ ‏ממשיך במשימתו לגלם נבלים שמוצאם מכל מדינה בעולם, בתור קרדינל רישלייה, והוא (שוב) ‏מגניב. איזה ילד בשם פרדי פוקס מגלם את המלך לואי ה-13, המתעניין באופנה הרבה יותר ‏מאשר בענייני פנים במדינתו, וגם הוא מוגזם, מופרך ומשעשע. המוסקטרים בעצמם חביבים, ואת ‏דארטניאן מגלם לוגאן לרמן בדיוק באותו אופן שבו אורלנדו בלום היה מגלם אותו לפני עשר שנים. ‏ואז מגיע אורלנדו בלום האמיתי. ‏

הו, אורלנדו בלום. רבות כבר נאמר על יכולתו, או יותר נכון חוסר יכולתו, של אורלנדו בלום בתור ‏שחקן. בדרך כלל נותנים לו לגלם דמויות חסרות אופי, כי את זה הוא יכול לעשות, אבל כאן נתנו לו ‏לגלם נבל, איש רע ומאיים. והוא גרוע. כמה שהוא גרוע. הוא גרוע באופן כל כך מרהיב שבלתי ‏אפשרי לכעוס עליו. הוא מסתובב כמו תרנגול שמישהו הלביש בבגדים ונתן לו לשחק את יוליוס ‏קיסר. כל התפקיד שלו נראה כמו בדיחה על חשבונו: מישהו בהפקה אמר "אולי ניתן את התפקיד ‏הזה לאורלנדו בלום? יהיו קטעים", וכולם צחקו מאחורי הגב שלו אחרי כל סצינה. זאת בלי ספק ‏ההופעה הגרועה שהכי נהניתי ממנה השנה.‏

יש גם דברים שהסרט עושה באמת טוב. קרבות חרבות טובים, למשל, הם לא דבר שרואים כל יום ‏בקולנוע בימינו, וטוב לראות סרט שמשקיע בהם, ולא ‏מתייחס אליהם בתור קונג-פו שבו אנשים ‏במקרה מחזיקים חרב ביד. יש הרבה פיצוצים והרבה מחוכים (המאה ה-21 עוד לא הצליחה להשיג ‏את המאה ה-18 בטכנולוגית הפוש-אפ), ועיצוב תקופתי מופרע: כל אחת מהתלבושות של לואי ‏נראית כאילו הפקידו עליה תופר אובססיבי-קומפולסיבי למשך חודש. חוץ מזה, בשלב מוקדם ‏של ‏הסרט מתברר שהתסריטאים אוהבים מאוד את "הנסיכה הקסומה" – יש כמה כמעט-ציטוטים ‏מתוך ‏הסרט – ואני אוהב אנשים שאוהבים את "הנסיכה הקסומה". מכיוון ש"שלושת המוסקטרים" ‏הוא אחד ‏הספרים ש"הנסיכה הקסומה" היה פארודיה עליהם, יש בזה ‏הגיון.‏

כפי שבוודאי הבנתם, פעילות מוחית מוגברת במהלך הסרט אינה מומלצת ואף עלולה לגרום לנזק. ‏לדוגמה: בתחילת הסרט, כאמור, דארטניאן הקטן ושלושת המוסקטרים נפגשים לראשונה, ‏ומתחברים לראשונה כאשר הם נלחמים בשומרי המלך שנשלחו לעצור את המוסקטרים על כך ‏שהם חנו במקום אסור או משהו. ארבעת הסייפים המיומנים מביסים את השומרים, וכשאני אומר ‏שהם מביסים אותם אני מתכוון שהם נועצים בהם חרבות עד שהם מתים. אלה לא אויבים מרים או ‏משרתים של שליט מרושע כלשהו: אלה הם שוטרים של העיר שבה אותם מוסקטרים חיים. ‏מאוחר יותר הסרט עושה כמיטב יכולתו להתעלם מהעובדה שגיבורינו השובבים ופוחזים זה עתה ‏רצחו עשרות אנשים חפים מפשע. כדאי מאוד גם להנמיך את הפעילות המוחית למינימום האפשרי, ‏על סף הקומה, במהלך הדקות האחרונות של הסרט, שמבהירות היטב שפול אנדרסון מאוד רוצה ‏סרט המשך, ויעשה הכל, כולל לנטוש כל זכר להיגיון סביר, כדי להשיג אותו.‏

הסרט מוצג בתלת-מימד. וגם את זה צריך להוסיף לרשימת ההפתעות: זה לא רע בכלל. בתור ‏אחד שכבר מאס בתלת-מימד והדפיס חולצות שעוסקות בכך, מוזר לי לומר את זה בפעם השניה ‏בתוך שבוע: התלת-מימד בסרט עובד. זה סרט שנעשה במחשבה מראש על תלת, מצולם באופן ‏שיעצים את האפקט, ופשוט נראה טוב (אני צפיתי בו בסינמה סיטי. לא אחראי לגבי איכות התלת ‏במקומות אחרים). כרגיל, הצפיה בתלת לא הכרחית – אבל היא עוזרת. ‏

הבעיה העיקרית של "שלושת המוסקטרים" היא מזג האויר. הוא היה צריך לצאת כמה חודשים ‏קודם, ואז הוא היה מקבל ציונים גבוהים כסרט קיץ. יש לו את כל מה שצריך – קרבות חרבות, ‏שחקנים יפים, אקשן, עלילה מטופשת וצפלין. חיבבתי אותו יותר מאשר את הסרט האחרון בסדרת "שודדי הקאריביים". האמת היא שזה עובד גם כשקצת פחות חם בחוץ. ‏בתור סרט מטופש, הוא בהחלט כיפי. זה לא מספיק כדי לגרום לי לסלוח על "הנוסע השמיני נגד ‏הטורף", אבל זאת התקדמות.‏