רומנטיקה וסיגריות

במקור: Romance & Cigarettes
תסריט ובימוי: ג'ון טורטורו
שחקנים: ג'יימס גנדולפיני, קייט ווינסלט, סוזן סרנדון, כריסטופר ווקן, סטיב בושמי

שתי שאלות עלולות להטריד את מוחכם בעקבות צפייה ב'רומנטיקה וסיגריות', סרטו של השחקן-בדרך-כלל ג'ון טרטורו. השאלה הראשונה היא "מה?!".

אחרי ההלם הראשוני, השאלה הזאת דווקא די קלה לפתרון:

בשכונת פרברים כל-אמריקאית מתפוררת לה משפחת מארדר. אב המשפחה, ניק, הוא פועל בניין לוזר המנסה לתמרן בין הרומן התובעני שלו לבין ניסיון לשמור על המשפחה שלו מתפקדת, בעוד האם מתכחשת לקיומו ומנסה לאתר ולהשמיד את הצעירה הוולגרית שפיתתה אותו. כדי למצוא את העלמה המסתורית, היא נעזרת בדודה האקסצנטרי. לבייבי, אחת מצאצאי הזוג, אין קשר לכל הסיפור הזה. היא מאוהבת עד כלות נשמתה בשכן המגלומן שלה, ואת הזמן עד החתונה היא שורפת בלהיות פסיכית יחד עם צמד אחיותיה. מכאן ואילך, העלילה גולשת לעלילות משנה שונות ומשונות שנשארות תלויות באוויר ונעדרות כל פואנטה: ניק עובר ניתוח בעקבות שיחת סקס טלפונית, עברו האפל של דוד ווקן נחשף לעיני הקהל, השכנה מימין יושבת בחצר וצועקת על האחיות ונספחיהן, ועוד.

בתוך עיסת הוויט טראש הזאת צפים ועולים מדי פעם שירים, רובם כאלה שכיכבו במצעדי הפזמונים לפני כמה עשורים: טום ג'ונס, ג'ניס גופלין, ג'יימס בראון וכאלה. השירים משולבים בסרט כאילו כמו בכל מחזמר מן המניין, אבל הקשר בינם לבין ההתרחשות בסרט מסתכם פעמים רבות בשורה וחצי מהבית השני. על מנת להדגיש עד כמה השירים תלושים מן הסרט, השחקנים אפילו לא ממש מזמרים אותם. לעתים הם מזייפים במקביל לזמר המקורי של אותו פזמון, ולעתים הם אפילו לא טורחים להפעיל את מיתרי הקול, אלא מסתפקים בלעשות עם השפתיים. כדי להעיב קצת על העין תוך כדי, השירים מלווים בכוריאוגרפיות מרושלות עד כדי כך שהן גורמות לצילום להראות סביר. מיוזיקל מיי אס, כמו שאומרים בארצות ניכר.

את רשימת הקרדיטים של הסרט מעטרים שמות שיכולים להחזיק סרט שלם כל אחד לחוד: ג'יימס גנדולפיני מ'הסופרנוס', כריסטופר ווקן מכל דבר יצירה מצולמת אחרת בערך, סוזן סרנדון, קייט ווינסלט, מרי לואיז פארקר, סטיב בושמי ומנדי מור. כל אחד מהתותחים האלה לוהק לאותו התפקיד בדיוק – דביל נלעג ודוחה, שכלום לא מצליח לו. אף אחד מהשחקנים לא נדרש להפגנת יכולת משחק כלשהי, כיוון שהאבטיפוס לא דורש טיפת אמפתיה, ומאופיין בפעילות מעוותת, מוגזמת ולא אמינה בעליל. הטקסט שבפיהם גם הוא וולגרי ומגוחך באותו אופן. הרשימה מעלת הריר של השחקנים יכלה בקלות להתחלף בצוות המנחים של 'זאפ לראשון', ולא הייתי חש בהבדל.

כל זאת, בעניין ה"מה?". השאלה השנייה שעולה בעקבות הצפייה ב'רומנטיקה וסיגריות' היא "למה?!", והיא כבר יותר מסובכת.

מהרגע הראשון ברור ש'רומנטיקה וסיגריות' הוא מאותם סרטים שנעשו בצורה עלובה ומגוחכת במתכוון. אין לי ספק שהדמויות לא גרוטסקיות בטעות, שהעלילה לא מבולגנת במקרה, ושטרטורו ידע טוב מאוד שהשחקנים שלו הם לא זמרים גדולים וששומעים את הזמר המקורי שר ברקע. הכול נעשה בידיעה מראש ובכוונה תחילה. אבל מה היא אותה כוונה, זאת רק השד יודע. אם הוא ניסה ליצור קומדיה שחורה, הרי שהסרט כמעט ולא מצחיק בכלל. אם הוא ביקש לקונן על הפתטיות של המין האנושי, הרי שהוא לא אומר שום דבר חדש. אם הוא בסך-הכול ניסה לזעזע, המטרות שלו קלות מדי. 'רומנטיקה וסיגריות' נורא מתאמץ להקצין ולעוות, אבל הוא לא בטוח את מה.

מדי פעם, בתוך סלט הטעם הרע הזה, מתפלקת איזו סצנה מהנה באמת. לפעמים זה בגלל שהסרט נעשה מספיק גרוע להצחיק באופן הקאמפי אליו הוא מכוון, כדוגמת ההופעה הפסיכוטית של כריסטופר ווקן, ולפעמים זה בגלל שהוא לא גרוע מספיק כדי לסבול ממנו. לקראת הסוף, למשל, מתברר שקייט ווינסלט דווקא שרה לא רע. בקטע אחר מבליחה לרגע סבת המשפחה, ומדגימה אופי. דוחה, מעוות ומוגזם אמנם, אבל אישי שלה. הסצנה איתה היא תענוג חנוך-לויני טהור. אמה-מה, הרגעים הללו כה נדירים על רקע הזבל מסביב, שהם הופכים לחסרי משקל לחלוטין. אלמלא יצר ההישרדות שכופה עלי להגיע ל-600 מילה, ספק אם בכלל הייתי מתייחס אליהן.

בסך-הכל, אפשר לומר שהשחקנים המזייפים והעליבות הכללית הן לא הבעיות של הסרט. לסרט יש בעיה אחת ויחידה: הוא לא מצליח לתעל כמו שצריך את הרישול המכוון שבו הוא נעשה, כדי להפוך אותו למשהו מעניין. אבל הבעיה הזו, אחת ויחידה ככל שתהיה, הופכת את הסרט למוצר בלתי אכיל לחלוטין. ככה זה בחיים: כשהתסריט, המשחק, השירים והאספקטים הטכניים לא עומדים בזכות עצמם, צריך שמשהו יעמיד אותם. ל'רומנטיקה וסיגריות' אין שום דבר כזה, ולכן הוא סרט מהסוג שנהוג לומר עליו "סרט הזוי לגמרי אבל קורע", רק בלי הקטע של "אבל קורע".