אחרי שהכותבים בחרו את סרטי השנה שלהם ופורסם סקרט סרט השנה של עין הדג (שבו אתם עדיין יכולים להצביע), אנחנו ממשיכים בסיכום 2018 עם הרגעים הקולנועיים שעשו לנו את השנה. וב"לנו" אני מתכוון "לי".
דיסקליימר – כשאני כותב "רגעים" הכוונה היא לא לרגע מילולי. אלו רגעים שהותירו עלי רושם וכשאביט אחורה על השנה הזאת הם כנראה אלה שיעלו לי ראש. כמו כן, אזהרות הספוילר מתייחסות רק לסרטונים המקושרים, בטקסט עצמו אין ספוילרים.
הרבה מהסרט הזה הרגיש ממוחזר וצפוי. עוד בדיחה על וולברין, עוד בדיחת מרת'ה, been there, done that. אבל אחרי שדדפול הרכיב את הצוות שלו וחשבתי שהבנתי לאן הסרט הזה הולך, הוא לוקח תפנית מפתיעה ומשעשעת ביותר. יש שיגידו מחשמלת.
19. הסרט שלו, "כוח הטיטאנים! חיים בסרט"
ונעבור מ"דדפול" לגרסת הילדים של "דדפול" שסיפקה לנו כמה ביצועים מוזיקליים, כשהמוצלח מביניהם הוא זה שבו רובין מפנטז על סרט משלו תוך כדי שהוא עושה הומאז'ים לסרטים, סדרות וחוברות קומיקס שונות (רובן של באטמן, באופן לא מפתיע).
18. לרקוד עם מישהו, "באהבה, סיימון"
כל עוד הוא בתיכון, סיימון מעדיף לשמור בסוד על כך שהוא הומוסקסואל. אבל הוא כבר מדמיין איך בקולג' הוא יצהיר על כך בגאווה, ואיזו דרך טובה יותר לעשות את זה מלפצוח בריקוד המוני ספונטני וצבעוני?
17. פאקינג צ'אקי, "שחקן מספר אחת"
סרטים שמכוונים לקהל הרחב ורוצים לשמור על דירוג PG-13 לרוב משתמשים בשורש פ.א.ק. פעם אחת בלבד. חלק מוותרים על כך לחלוטין, חלק סתם זורקים אותו איפה שלא יהיה וחלק אפילו מצליחים להשחיל אותו פעמיים. אבל יש גם סרטים שיודעים איך לעשות שימוש טוב בקליע הבודד הזה, כמו "אקס-מן ההתחלה" או "בי קול". "שחקן מספר אחת" מצטרף למועדון הזה, עם שימוש מעולה שגרם לי לצחוק בקול רם.
אני יודע, אני יודע, קטלתי את הסרט הזה כאן שוב ושוב. אבל לעזאזל, לא ראיתי את זה מגיע. הסצינה הזאת, איך אומרים, העיפה לי ת'ראש.
15. לא הכיתי אותה, "חי בסרט"
עשרים מילים. שישה משפטים קצרים. עשרות טייקים. סצינה אחת בלתי-נשכחת.
14. מפגשים מהסוג האישי, "ונום"
כן, זה היה סרט גרוע, אבל לא כזה גרוע. "ונום" הוא בעצם רום-קום מפוספס שהעדיף להיות סרט קומקיס גנרי, והנשיקה בין אדי לטפיל החייזרי שלו היא נקודת השיא של הסרט המוצלח שיכלנו לקבל (וגם השורה האלמותית "בכוכב שלי אני סוג של לוזר, כמוך"). לפחות תמיד יהיה לנו את הפרומו של הבלו-ריי.
13. תרגיל ירי, "כיתה ח'"
בבתי-ספר רגילים עושים תרגילים למקרים של שריפה או רעידת אדמה. בבתי-ספר בארה"ב יש גם תרגילים למקרים שבהם מישהו עם רובה מחליט לצאת למסע הרג בבית-הספר שלכם. אתם יודעים, בשגרה.
12. באולינג, "אנה והאפוקליפסה"
יש כל-כך הרבה זומבים בסרטים ובטלוויזיה שנראה כאילו ראינו כבר כל דרך אפשרית להרוג אותם. אבל לא ראיתם את כולן אם לא ראיתם ראש של זומבי יוצא מתוך מכונת כדורים באולם באולינג.
11. התבגרות וירטואלית, "חיפוש"
כמו הפתיחה של "למעלה", אבל במחשב. שילוב נהדר של רגש ונוסטלגיה.
10. דב בלהות, "העולם שאחרי: הכחדה"
יש הרבה מה להגיד על סרטו החדש של אלכס גארלנד, אבל בעיקר "הולי שיט, הדב המוטנטי הזה שהקול שלו מחקה את זעקות האימה של קורבנותיו הוא היצור הכי מפחיד שראיתי השנה בקולנוע".
9. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות בספורט, "המשחק הגדול"
רק בסרט של ארון סורקין – כשהדמויות מדברות במהירות של תת-מקלע – אפשר לקבל בסצינה של ארבע דקות קריינות על העבר של הדמות, על השאיפות שלה בעתיד, עובדות על סקי ואנקדוטה על האולימפיאדה. וזה בכלל סרט על פוקר.
8. מריר ועצבני, "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי"
ל"שלושה שלטים" יש משימה לא פשוטה – הם צריכים להראות שדמותו של דיקסון היא לא חיובית ולא זכויה לאהדה, אבל הם גם רוצים שסם רוקוול, שחקן סימפטי וחמוד יגלם אותה. לאורך תחילת הסרט, דיקסון מוצג בתור רדנק מגושם ואולי קצת גזען, אבל לא באמת מישהו אכזרי. ואז מגיעה הסצנה הזאת. פחות משתי דקות שמראות בצורה מאוד ברורה, עם מי יש לנו עסק כאן.
7. שירותי גברים, "משימה בלתי-אפשרית: התרסקות"
אית'ן האנט צריך לבצע כל מיני דברים מסוכנים ונועזים במהלך המשימות שלו. אבל כמה קשה זה כבר להילחם באדם קטן אחד, ועוד עם עזרה מצד הנרי קאוויל? ובכן, מסתבר שמאוד קשה.
בקולנוע יש הרבה תשומת-לב למה שנמצא בפריים, ובצדק. אבל לפעמים מה שמתרחש מחוץ לפריים חשוב לא פחות. "גזעיות" מראה את זה כמה פעמים, אבל זה מגיע לשיא ב…ובכן, רגע השיא של הסרט. אנחנו נשארים עם דמות אחת בזמן שהאחרת יוצאת מהפריים במצב אחד וחוזרת אחרי שתי דקות במצב אחר.
5. פרידות, "האדם הראשון"
ריאן גוסלינג לא בדיוק הציג מנעד של רגשות בתור ניל ארמסטרונג בסרט החדש של דמיאן שאזל. מי שגונבת את ההצגה היא קלייר פוי המגלמת את אשתו, בעיקר בסצינה שבה היא דורשת ממנו להפרד מהילדים שלהם לפני שהוא טס לירח. זמן המסך שלה בסרט לא גדול, אבל תצוגת המשחק שלה טובה יותר מכל מה שהיא עושה ב"נערה ברשת העכביש".
4. תורו להתאבל, "הנוקמים: מלחמת האינסוף"
"תור: ראגנרוק" היה מבחינתי הדוגמה הכי קיצונית וחמורה לנטייה של מארוול להקריב כל רגע רציני או רגשי לטובת בדיחה. תור איבד לא מעט בסרט הקודם שלו, אבל במקום להתמודד עם זה הוא העדיף להריץ דאחקות עם הענק הירוק. ב"מלחמת האינסוף", האחים רוסו סוף סוף נתנו לתור הזדמנות לעכל את הרגשות שלו וכריס המסוורת' נותן את הסצינה הטובה ביותר שלו ביקום הקולנועי עד כה. היו הרבה רגעים בולטים בסרט – והסוף שלו, כמובן – אבל הרגע הקטן והאנושי הזה של אל הרעם הוא מה שהכי נגע בי.
הסרט כולו נהדר, אבל סיקוונס הפתיחה שלו – שיכול להיות סרט קצר בפני עצמו – מציג את העולם ואת הדמויות באופן שהוא כולו ויזואלי.
2. קליעים מילוליים, "בליינדספוטינג" (ספוילר)
היו כמה וכמה סרטים השנה שהתעסקו ביחסים בין שחורים ולבנים בארה"ב. אבל אף אחד מבין אלו שראיתי לא נגמר בסצינה מורטית עצבים כמו "בליינדספוטינג". קטע שבקלות יכל להתרסק ולהיראות מגוחך או קיטשי השאיר אותי על קצה הכסא לכמה דקות ברציפות.
1. השמדה הדדית מובטחת, "מרוסק"
הסרט החדש והנהדר של ג'וזף קאן עוסק בקרבות ראפ, בהם אנשים מנסים לחשוב על כל עלבון אפשרי להטיח אחד בשני. אבל ברגע המבריק של הסרט, שניים מהראפרים מחליטים שכבר נמאס להם לשמוע את אותן קללות גזעניות וצפויות והופכים את היוצרות.
אלה היו הרגעים שאני הכי אהבתי מסרטי 2018. מוזמנים להגיב עם הרגעים שלכם.
אכן קשה לדמיין איך הילדים האמריקאיים
צריכים כבר מילדות להתרגל לעובדה שגם בסיטואציה הכי יומיומית מישהו ינסה לרצוח אותם. ממש בלתי נתפס לחשוב על כשאנחנו יושבים פה בישראל.
האמת שלרוב ילדי ישראל זה באמת לא רלוונטי
בניגוד לדור שלי שהתבגר בשנות ה-90-2000 ובניגוד למי שגדל היום באזורים מאוד ספציפים ולא בהכרח צפופי אוכלוסיה, רוב ילדי ישראל (למרבה השמחה) לא אמורים לחוות איזו חרדה קיומית מיוחדת (חוץ מדרמה רגילה של גיל ההתבגרות).
ההבדל היחיד הוא אולי האמצעים.
הדור שלך גדל בפחד מחגורות נפץ, שלי רק מדקירות.
אני מבין מכך שילדי הדרום וגוש עציון ובנימין לא נחשבים?
(ל"ת)
לא ביקרת בעוטף עזה המורחב בשנים האחרונות..
(ל"ת)
ספר את זה לבנות שלי
שגדלו כשכל שנתיים רצים איתן למקלט על בסיס יומי לכמה שבועות. לברוח מטילים לא נראית לך חרדה קיומית? תמהני.
אענה לכולם ביחד.
אני לא מזלזל בילדי עוטף עזה והשטחים ובחרדה הקיומית המוצדקת שהם חווים.
לשמחתי (במובן הכי לא עולץ של המילה) *רוב* ילדי ישראל לא חווים אותה בנקודת הזמן הספציפית הזו. רוב זה לא כולם.
זה בניגוד לשנות ה-90 בהם רוב האוכלוסיה היתה בחרדה קיומית בקשר לפיגועי התאבדות ובניגוד לארה"ב שם (להבנתי מהתקשורת שוודאי מעצימה זאת) כמעט כל הילדים נמצאים בבי"ס שיש סיכוי שיכנס אליו איזה ממורמר עם רובה ויתחיל לרסס.
לכן ההשוואה בין הילדים האמריקאים (ככלל) לילדים הישראלים (ככלל) לעניין זה אינה נכונה לדעתי.
סליחה, לא.
קודם כל מעניין אותי לדעת על סמך איזה חקרים או סקרים אתה מניח שרוב הילדים בישראל היום חיים בפחות פחד מאשר בשנות ה-90, שלא נדבר על זה שיש הרבה דרכים להגדיר "ילדים" בשביל העניין הזה.
אז נכון, בישראל כנראה אין לנו היום את הפחד שיש לאמריקאים מפיגועים בבתי ספר (ואגב, אבטחה היא לא הסיבה לכך, כי כמה שהשומר בבית ספר שלנו צביקה היה אחלה גבר הוא לא בדיוק הבנאדם שהייתי סומך שיעמוד ביני ובין מחבל. וגם לא משטרת חצור הגלילית לצורך העניין אבל זה סיפור אחר. יש אגב לציין גם שאחד הפיגועים הידועים לשמצה בתולדות המדינה קרה בתוך בית ספר, אז לא יודע…), אבל נו באמת, המיקום כזה משנה? אז לא פחדתי מסקול שוטינגס והיום אני גם לא מפחד כבר מחגורות נפץ במסעדות, זה לא משנה את העובדה שכשהייתי בחטיבה ובתיכון ובדיוק התחיל גל "טרור הסכינאים" עאלק (/האינפיאדה השלישית) חרדתי לנפשי בכל פעם שנסעתי או שהיתי במקום ציבורי מחוץ ללגבולות הגליל העלין נטול האוכלוסייה המוסלמית העויינת*.
מצטער, לא רואה איך האמצעי (סכין לעומת רובה סער) או המיקום (בית ספר לעומת תחנה מרכזית) משנה משהו, בשורה התחתונה ילדים בארה"ב ובישראל עדיין חיים בפחד מטבחים אלימים במקומות יומיומיים.
* לא אני לא אומר שכל המוסלמים בארץ הם עוינים, יש מוסלמים עוינים ויש כאלה שלא. באיזור המגורים שלי יש הרבה מהזן שלא, ופחות או יותר אפס מהזן שכן. קצת צפונית לצומת גולני זה מתחיל להשתנות.
אין לי מחקרים ואין לי סקרים שאומרים את זה, כמו שאני מניח שלך אין מחקרים וסקרים שאומרים אחרת.
אני מבסס את דבריי על החוויה האישית שלי כילד בשנות ה-90 שישן בחדר אטום, כנער שגדל בעיר שהתפוצצו בה כמה וכמה אוטובוסים, כצעיר תושב צפון שב-2006 נפלו עליו טילים וכאב לילדים צעירים היום, שגר בצפון ונוסע כל יום בתחב"צ למרכז, ושלא חש חרדה מיוחדת לחיי עצמו או לחייהם (ככל שנוגע לסכנה בטחונית. אני עדיין בודק לפחות פעמיים בלילה שהם נושמים).
אני לא מנסה להתכחש להרגשה שלך, שהיא בעליל הפוכה משלי, אבל אני כן חושב (חושב. לא יודע. אין לי סקרים כאמור) שהמצב של הילדים שלי מייצג יותר את "הילד הממוצע" במדינת ישראל מהבחינה הזו של אי סכנה לטבח (בביה"ס או ברחוב, ביטחוני או פלילי, זה באמת לא משנה). שוב, בנקודת הזמן הספציפית הזו. לצערי אין לי ספק שמתישהו זה ישתנה.
אגב, אתה לא אומר דברים כ"כ שונים ממה שאני אומר. הרי גם אתה מספר שכשהיית במקום מגורייך לא סבלת מחרדה. בסה"כ זו הטענה שלי, רק בגדול יותר: ברוב המקומות בהם אנשים גרים, אין כיום סיבה אובייקטיבית לחרדה קיומית.
חרדה קיומית איננה סטטיסטית
לפחות בדרך כלל, לשמחתנו.
הסיכוי של אחד מכמעט מאה מיליון תלמידים אמריקאיים למות בפיגוע ירי הוא פחות מאלפית האחוז.
זה פחות מהסיכוי שילד ישראלי ייפגע מתאונת דרכים בדרך לבית הספר.
החרדה היא הרבה פעמים תודעתית יותר מאובייקטיבית.
ואני שמח בשבילך שמאז 2006 יצאת מטווח הטילים, אבל בעשור האחרון החצי השני של המדינה נמצא בטווח שלהם, ויורד למקלטים עשרות פעמים כל שנתיים שלוש.
אז גם אם בסיכום סטטיסטי יש מעט הרוגים, ההתגוננות האקטיבית מול איום מוחשי קיימת במציאות של הילד הרבה יותר מאשר אצל ילד אמריקאי מול פיגועי ירי בביה"ס, שהוא שומע עליהם רק בטלויזיה או ברשת.
הרגת את הבנאדם, כאילו תגובה בעין הדג היא מינימום הגנה על דיסרטציה.
(ל"ת)
אני דיברתי גם על ילדי גוש דן.
(ל"ת)
ת'ור מגיע לווקאנדה
https://youtu.be/U_q-D_f6f5s
רגע כל כך אפי שלא משנה כמה ניסיתי לשמור אותו בפנים, ה"הולי שיט זה אדיר" בכל זאת יצא לי מהפה.
הרגעים שלי(ספוילר מסומן ל"אויבים")
20.אהבה חסרה-בבית של סבתא.
19.הריבוע-הטמנת המכתבים בבניין.
18.המשפחה שלי-בילוי משפחתי בים.
17.ג'וני אינגליש-מציאות מדומה.
16.אני,טוניה-חיבוק לאמא.
15.רומא-לידה.
14.עץ האגס הפראי-סינאן מתנשא על הסופר.
13.חינוך פריזאי-אנאבל ומאתיאס מתווכחים על קולנוע ומחנות מחאה.
12.חינוך פריזאי-פסקל מגנה את הישועים.
11.אויבים-המוות והקבורה של הצ'יף.
10.האדם הראשון-ההמראה לירח.
9.להתראות שם למעלה-מסיבת מוות.
8.עץ האגס הפראי-הסוף.
7.על גוף ונפש-אמבטיה.
6.הריבוע-ניסוי חברתי בקוף-אדם.
5.הנוקמים-הסוף.
4.האדם הראשון-על הירח.
3.להתראות שם למעלה-פגישה במרפסת המלון.
2.רומא-בילוי משפחתי בים.
1.עץ האגס הפראי-הנשיקה.
רגעי השנה!
אני כל כך אוהב את המסורת הזו. אפשר לתת במה להמון סרטים שהיה בהם לפחות קטע אחד שהשאיר עליי רושם טוב. הרשימה שלי, ללא סדר ספציפי (הוא כן אסוציאטיבי, אבל אני לא עומד מאחורי הדירוגים):
התאונה, "תורשתי". וואטדפאק. אין הרבה להרחיב מעבר לזה, הייתי בהלם.
הנאום המפורסם, "שעה אפלה". גארי אולדמן עשה פה תפקיד נהדר וזה היה השיא שלו. הוא הצליח להכניס המון כריזמה לנאום הזה.
ענק הברזל נגד גאנדאם, "שחקן מספר אחת". פאק יא. בשביל זה אני רואה סרטים בקולנוע. כיף טהור!
שיחת הטלפון האחרונה, "שחור על לבן". צחקתי כל כך הרבה בסצנה הזו. זה שהדמויות גם נקרעות רק הצחיק אותי יותר.
הופעת הלייבאייד, "רפסודיה בוהמית". אני לא מאמין שהם שחזרו את כל ההופעה הזו (אחת מתוך שתיים, אבל עדיין). רגע השיא של הסרט עבורי וחוויה קולנועית נהדרת. רק בשביל ההופעה שווה לצפות בסרט הזה.
הקרב האחרון, "פסיפיק רים – המרד". נו, בשביל זה באתי לסרט. ראיתי את זה רק בשביל זה. אני חייב להכליל את זה.
הטוויסט, "סליחה על ההפרעה". באמת שהייתי בהלם, ואישית רק אהבתי את הסרט יותר בזכות זה. איזו החלטה הזויה, ומוזרה ונהדרת. והזויה.
קרב בחדר ההיפנוטי, "משפחת סופר על 2". איזו חוויה סוריאליסטית וביזארית בסרט אנימציה לילדים. לא ציפיתי, פיקסאר. כל הסיקוונס כולל הנאום המוצלח של הנבל נכנס לתוך הרגע הזה מבחינתי.
המרדף, "משימה בלתי אפשרית – התרסקות". היום הרבה רגעי שיא בסרט הזה, כולל הקרב בשירותים שהיה נפלא, אבל הכי הייתי על קצה המושב שלי במהלך המרדף הזה. הצילום, המוזיקה, השוטים המטורפים של טום קרוז מסכן את חייו – הפרנצ'ייז הזה מחזיק רק בזכות סצנות כאלה, והוא התעלה על עצמו הפעם.
הסוף, "מוטלים בספק". לא היו לי מילים אחרי הסוף הזה. אגרוף חזק בבטן. חוויה אמוציונלית שלא ציפיתי לקבל מהסרט הזה. שאפו.
המפגש, "בחזרה מטואיצ'י". הסרט בנה את הקליימקס הזה לכל אורכו עם המשחק המשובח של דניאל רדקליף. הרגשתי כל כך מותש אחרי, כאילו חוויתי בעצמי את הזוועות האלה שרדקליף עבר. ההגדרה האמיתית לקתרזיס.
הקפיצה, "להתראות שם למעלה". איזו סצנה פנטסטית. צפויה אבל לא צפויה, ובעיקר יפהפייה וחזקה באמירה שלה.
לא הכיתי אותה, "חי בסרט". כמו שמתן אמר, פשוט נפלא. מהות הסרט בסצנה אחת כיפית ומשעשעת ביותר.
המכתב, "חברים לחיים". פשוט מיררתי בבכי בסצנה הזו. השילוב של המשחק המצוין של סטיב קארל עם השיא הרגשי שהסרט הוביל אליו השאירו אותי המום ושבור רגשית. החוויה הכי כואבת שהייתה לי בקולנוע השנה.
מפגן האלימות של דיקסון, "שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי". יש המון סצנות נפלאות ב"שלושה שלטים", כולל אחת אחרת שהשאירה אותי עם לסת פעורה, אבל מפגן האלימות הספציפי ההוא זו הסצנה הזכורה לי ביותר. וואו.
יצור בלהות, "העולם שאחרי – הכחדה". הסצנה המפחידה ביותר בקולנוע השנה. כמעט בכיתי מרוב טרור. ג'יזס גארלנד, מאיפה זה הגיע.
הצניחה, "דדפול 2". הצחיק גם בצפייה שנייה ואפילו יותר בצפייה שלישית. ההומור בסצנה הזו הוא המדויק ביותר בסרט, ואני די בטוח שזו הסצנה האהובה עליי. כל כך הרבה הפתעות ואיסטר אגס, ועדיין קורע מצחוק.
קרב סוריאליסטי, "ספיידרמן – מימד העכביש". אם הייתי יכול, כל הסרט היה הרגע שלי. אבל אני מניח שנסתפק בקרב הזה, ששילב בתוכו כל כך הרבה דברים טובים, כשהאנימציה המדהימה והסוריאליסטית היא גולת הכותרת.
ת'ור מגיע, "מלחמת האינסוף". זה היה מדהים, צרחתי כמו פאנגירל בת 12, ואני לא מתחרט על כלום. פאק.
הסוף, "מלחמת האינסוף". אם אני רוצה לתת לסרט שני רגעים, אני נותן לו שני רגעים. נו, אתם יודעים במה מדובר. 10/10.
איזו שנה פנטסטית לקולנוע. היו הרבה סרטים נהדרים שלא היה לי מקום עבורם, וזה רק מראה כמה סרטים מוצלחים היו לנו השנה. מקווה ש2019 תפגיז כמו ש2018 הצליחה לעשות!
אז מקום שקט
לאחרונה אני שומע עליו די הרבה, על כמה שהוא טוב וכו'. והסרטון המקושר למעלה באמת מדהים ועשה לי חשק לראות.
אממה- אני שונא אימה. בורח מGore ולא אוהב לקפוץ מבהלה.
מה הסיכוי שאוהב את הסרט? או שעדיף לוותר וזהו?
יש סיכוי
הוא על גבול האימה/מותחן ולא מפחיד ברמה של סרטי אימה ממש, יותר מלחיץ.
Gore אין בכלל עד כמה שאני זוכר.
לקפוץ מבהלה יכול להיות למרות שבדרך כלל הסרט בונה את זה ככה (וזה חלק מהגאוניות שלו אגב) שהסצנה מלחיצה אותך ומכינה אותך לאימה ולא מבהילה אותך.
מומלץ בכל מקרה…
אני גם קצת כמוך ולקח לי זמן לראות את הסרט אבל הוא בעיקר מותח ולא באמת מפחיד ממליץ לך לראות
עוד כמה
מסכים לחלוטין עם דב הבלהות מ'העולם שאחרי: הכחדה' ובעיקר עם יום 89 מ'מקום שקט' שחד משמעית יכול לעבוד כסרט קצר ומדהים בפני עצמו.
דווקא מ'כיתה ח' הייתי בוחר את מסיבת הבריכה, שהיא כל מה שמצופה ממסיבת בריכה רק הפוך לגמרי, כשהסצנה הזאת מסמלת יותר מכל את ההצלחה המבריקה של הסרט המקסים הזה.
מחזק בחירות מהתגובות כמו הלייב אייד כמובן מ'רפסודיה בוהמית' שהיה פשוט מהמם, ת'ור מגיע לוואקנדה מ'הנוקמים: מלחמת האינסוף' שהיה נהדר וכמובן סצנת הסיום הבלתי נשכחת של הסרט. מה לעשות.
כמו כן, כמעט כל סצנה ב'עץ האגס הפראי' וסצנת הסיום של 'מוטלים בספק'. לגמרי.
ומוסיף כמה רגעים נוספים עם הסברים טיפה מפורטים מה שהופך אותם לכ"כ משמעותיים בעיניי:
10. סצנת הסיום ב'ללא עקבות'. כ"כ מפתיעה ועם זאת מתבקשת. כ"כ חכמה, מרגשת, נהדרת ואקורד סיום נהדר לסרט גדול.
9. ביקור אצל הסבתא. 'אהבה חסרה'. הרגע שאולי מסמל יותר מכל את שם הסרט, בסרט שגם ככה עושה הכל כדי להצליח לבהיר כמה אהבה חסרה בעולם. ואוי, כמה שהרגע הזה מנצח בקלות את כל הרוע שמקיף אותו.
8. נסיעה קצרה ברכב. 'אלמנות'. הסרט החדש של סטיב מקווין הוא אכזבה די גדולה. אבל מה, יש בו סצנה אחת קטנה שבסה"כ עוקבת אחר רכב בנסיעה קצרה. המצלמה מתמקדת מחוץ לרכב, כשלא רואים את הנוסעים, אלא רק שומעים את שיחתם מבחוץ. ככה, בפשטות גמורה, עושים קולנוע גדול שמצליח להעביר ברגע אחד קטן לא מעט רבדים ועומק שכ"כ חסרים לסרט שמקיף את הסצנה הנפלאה הזאת.
7. בערה. 'בערה'. אחד הסרטים הגדולים של השנה רצוף בסצנות מצוינות אחת אחרי השנייה. אם לבחור אחת, אז כל הסצנות מובילות לשיא הסרט, לאותה 'בערה' המעטרת את שם הסרט ויותר מזאת מעטרת, אולי, כל יוצר באשר הוא ששורף את עצמו ואת נשמתו, עד שיצירה אמתית בסופו של דבר יוצאת ממנו. והרגע הזה הוא פאקינג מדהים וכ"כ נדיר.
6. 'אני חושב שאני הומו' ו'מי בוכה ראשון'. 'ליידי בירד'. 2 סצנות קטנות, קצת מחוץ לעלילה הכללית של הסרט, כשבכל אחת שחקן אחר (לוקאס הדג'ס בראשון וסטפן אנדרסון הנהדר בשני) דופק רגע משובח והצליח לשבור לי את הלב.
5. סיור בלונדון. 'פדינגטון 2'. מחמם הלב הרשמי של השנה. סרט שאין לי שום מילה רעה להגיד עליו ופשוט מתחשק לי לחבק אותו חזק בלי הפסקה. בתחילת הסרט, בתוך ספר (כי איפה עוד אפשר להגשים חלומות אם לא בספרים? או בסרטים כמובן), פדינגטון ואימו מטיילים בלונדון. מעבר לכך שהאנימציה כאן מרהיבה ממש, הסצנה הזאת היא כל מה שקולנוע רוצה וצריך להיות. מהממת, יפיפייה ומרגשת נורא נורא נורא.
4. פגישה ופרידה. 'להתראות שם למעלה'. גם הסרט הזה גדוש בסצנות מרהיבות ומטורפות לגמרי. מסצנת הפתיחה המהממת ועד 'מסיבת מוות החזירים' המשגעת. היופי הקולנועי בסרט הזה הוא בלתי פוסק ועוצר נשימה לא פעם. אבל בסופו של דבר, השילוב של מוזיקה מדהימה, אינסוף רעיונות, ומבט אחד נוגה בעיניים של פרצוף שאיבד צלם אנוש מזמן, כל אלו מייצרים את אחד הרגעים הקסומים שיצאו לי לחוות השנה בקולנוע וכנראה גם בכלל.
3. 'המלאך הגואל אותי'. 'רומא'. נחשו מה, גם הסרט החדש של אלפונסו קאורון מכיל אינסוף סצנות שיכלו לעטר את הרשימה הזאת. מניקוי הרצפה בפתיחה, דרך שוט מרהיב בבית קולנוע ועד שוט הסיום בשמיים. אם בשריפה ביער או רעידת אדמה בבית חולים. לפחות עשר סצנות היו יכולות להיכנס לרשימה הזאת בכיף, כפי שכבר הזכירו לפניי את סצנת הלידה (שסצנה מדהימה בפקק תנועה הובילה אליה) והסצנה בחוף הים, שמהווים את רגעי השיא של הסרט. הכל נכון וראוי בצורה די חד משמעית. אבל דווקא אצלי, הסצנה שהכי השפיעה עליי בכל הסרט, היא אחת מהסצנות הקטנות, הפחות קולנועיות, שכביכול לא מתרחש בה שום דבר חשוב או בעל משמעות, שהסרט הזה מציע. די בתחילת הסרט, עוזרת הבית משכיבה את אחד מילדי המשפחה לישון. היא מתיישבת על המיטה לצידו ושרה לו שיר ערש לפני השינה, שיר שמזכיר מאוד במילותיו את 'המלאך הגואל אותי' המוכר. ומהרגע הזה אלפונסו שבה אותי לגמרי. הצליח לגרום לי להיות נוכח משמעותית בתוך סיפור שכביכול זר לי לחלוטין, גרם לי למצוא את עצמי בתוך מקום ותרבות שמעולם לא הכרתי ויותר מכל, גרם לי להתרגש, להיזכר ולרצות להתקשר לאימא כמה שיותר מהר.
2. 'נשקי אותי לפני שאחלה'. 'חוטים נסתרים'. טוב, זה כבר נהיה הרגל: גם הסרט של פול תומאס אנדרסון יכול היה לתת לרשימה הזאת מועמדים רבים. סצנת פתיחה מדהימה שמכניסה אותנו לעולם אלוהי של אדם אלוהי ובלתי נסבל. סצנת מסיבת השנה החדשה שנותנת פייט (אבל מפסידה) למסיבה ב'להתראות שם למעלה'. ועוד רבים וטובים, באמת הסרט הזה הוא וואו קולנועי מתחילתו ועד סופו. (לא סתם בחרתי בו לסרט השנה שלי). כל הסצנות הללו, בסופו של דבר, מובילות לסצנת שיא, סצנת סיום אדירה ובלתי נשכחת. הייתי שמח לפרק אותה ולהסביר בדיוק למה היא כ"כ טובה, אבל זה לחלוטין יהרוס את כל הסרט. רק נותר להגיד שהסצנה הזאת מכילה את אחד המסרים החריפים ביותר שהיו בקולנוע השנה, ואחד הדברים הכי יפים ששמעתי על המושג 'אהבה'. סצנה אדירה, משחק יוצא מן הכלל וסרט פנטסטי.
1. אחר הצהריים של אבהות. 'האדם הראשון'.
נורא קל לזכור רגעי שיא מסרטים גדולים (הסיומים של 'הנוקמים', 'בערה', 'רפסודיה בוהמית', 'חוטים נסתרים', סצנת השיא בים ב'רומא' וכדומה) וגם ב'אדם הראשון' יש סצנה כזאת כשהאדם הראשון שנוחת על הירח עושה 'צעד קטן לאדם וצעד גדול לאנושות'. הסצנה הזאת, כמו כל סצנת שיא מפוארת, היא גרנדיוזית, מרגשת נורא, מצולמת להפליא מלווה בפסקול נהדר ופשוט מושלמת מכמעט כל בחינה.
אבל מעבר לכך, הגדולה האמתית בעיניי של הרשימה הזאת, וכל שנה העניין הזה מרגש אותי מחדש כשאני כותב אותה, היא הרגעים הקטנים, המינוריים, שדרך הקולנוע שעושה אותם, הופכים לרגעים הגדולים והמשמעותיים באמת.
'האדם הראשון' מלווה את ניל ארמסטרונג לא רק במסע אל הירח, אלא בטרגדיה האישית הנוראית שעברה עליו כשאיבד את ביתו. הסרט לוכד את ארמסטרונג שעקב אותה טרגדיה נהפך לאדם מבודד ובלתי נסבל. הוא אמנם חי עם אשתו וילדיו ונפגש עם חבריו ועמיתיו, אבל הוא לגמרי לבד. כל אמצעי המבע בסרט, יחד עם המשחק של גוסלינג, תורמים לעניין הזה עד הסוף (ויש שיגידו שזה הורס את הסרט ואפשר להבין אותם). ארמסטרונג לא מתפקד, לא חי יותר, הצעד הגדול שהוא מנסה לעשות בשביל האנושות, הוא לא צעד קטן בשביל ארמסטרונג, אלא הוא סוג של ניסיון לתרופה למחלה שאי אפשר לרפא לעולם.
אי אפשר להבין את גודל הטראומה, גודל המחלה שארמסטרונג מנסה לרפא במהלך הסרט, את החלל הנפער בליבו של הטייס הצעיר וגרמה לו לאבד צלם אנוש. אי אפשר. אבל הקולנוע, ברגע אחד קטן מאוד, כמעט ומצליח לעשות זאת עד הסוף.
אחר הצהריים אחד קטן, בשונה כמעט מכל שאר הסרט, ארמסטרונג מצליח להיות אבא. מצליח להיות בעל. מצליח להיות חבר. פתאום הוא משחק, צוחק, מטייל, אוכל ובצורה נורמאלית להפליא. הרגע הזה נגמר תוך בערך שלוש דקות. אבל כמה משכרות הן אותן שלוש דקות, כשכל הסובב אותן הוא כפור בלתי נגמר.
באיזשהו מקום, הסצנה הזאת לא הייתה עובדת בצורה הזאת בלי כל ההחלטות שדמאיין שאזל לקח לפניה ואחריה. באיזשהו מקום, בעיניי, הסצנה הזאת מסמלת סרט גדול באמת, עם מחשבה רצינית של העומדים מאחוריו.
בסצנה הזאת לא קורה שום דבר חשוב (בדומה לסצנה שבחרתי מ'רומא'). מדובר בסצנה צדדית לחלוטין שכביכול לא מוסיפה לדמות של ארמסטרונג שום ממד ושום מידע שלא ידענו לפניה. שום דבר. אבל יחד עם הקונטקסט שמקיף אותה, יחד עם מוזיקה פשוט אדירה (מוזיקה שתחזור על עצמה, רק באובר גרנדיוזיות, בסצנת הנחיתה על הירח. וחוץ מזה, אני חושב שהפסקול של 'האדם הראשון' הוא הפסקול הטוב של השנה, אולי גלובוס הזהב לא ממש טיפשים בכל קטגוריה), מייצרים את הרגע הכי מדהים עבורי שהיה השנה בקולנוע. והיו בה רגעים גדולים.
הקולנוע לא יכול ללכוד באמת את גודל ומשמעות הטראומה, לא בטוח שמשהו בכלל יכול. אבל הוא כן יכול, בחכמה ובכישרון כ"כ גדולים, להיות כ"כ קרוב לכך.
ועוד יותר מזה - כתוביות הסיום, "קרא לי בשמך"
רק המבט של איליו, מסביב רעשים של אש מתפצפצת וארוחה מתארגנת, והלב נשבר.
אוי ואבוי. נכנסת לי למוח.
שתי סצינות בלתי נשכחות. כל הסרט בלתי נשכח.
מסוג הסרטים שאתה תזכור עוד 30 שנה.
כן, אין ספק שזאת סצנה שאזכור מהשנה.
כמו כן, ספויילר.
אני לא ראיתי את הסרט אבל חשוב לי לציין
שפחות או יותר כל פעם ששמעתי ממישהו על הסצינה הזאת, הפרי שהם הזכירו היה שונה. שמעתי גרסאות על כך שזה היה שזיף, תפוז, אשכולית ועכשיו אפרסק. מה הקטע?!
נראה לי זה השליטה הרופפת של אנשים בשמות של פירות באנגלית
מדובר באפרסק.
זו הזדמנות טובה להזכיר לעצמנו שאנחנו לא המדינה החמישים ואחת ואנחנו לא באמת יודעים אנגלית ברמה שנדמה לנו.
אין איזראיל, אווריבאדי דיי ספיק אינגליש פרפקט. טוטאלי נוט קרינג'.
אפשרות אחרת שאני רוצה לציין
זה שגם אני מתבלבל בין שזיפים ואפרסקים די הרבה. אין לי מושג איך אשכולית ותפוז הגיעו לעניין, אבל בין שזיף, משמש (שאאל"ט, גם מוזכר בסרט) ואפרסק אני מערבב בצורה די חופשית.
זה הכל אותו הדבר!!!!
אני מערבבת בינהם גם בעברית.
הגענו למצב שבת השלוש שלי מתקנת אותי…
גם השפה מערבבת ביניהם, נקטרינה נקראת משום מה "אפרשזיף".
לבושתי, שכחתי מה זה שזיף, שבכלל קיים מין אפרסק סגול וקירח שכזה.
(ל"ת)
עשו סדר בגלעיניכם!
(ל"ת)
10 רגעי השנה שלי
לגמרי במקרה בינתיים יצא לי ש(כמעט) אף אחד מהרגעים לא הוזכר פה!
10. מר. פוקט, "הבלדה של באסטר סקראגס"
9.יונתן מדבר עם אבא שלו, "יונתן אגסי הציל את חיי"
8.רולטה רוסית, "להרוג אייל קדוש"
7.התאבדות, "שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי"
6.טיול משותף בכפר, "קרא לי בשמך"
5.פטריות רעילות, "חוטים נסתרים"
4.המגדלור, "הכחדה: העולם שאחרי"
3.אימון באומנויות לחימה, "רומא"
2.אבא מחנה את האוטו, "רומא"
1. הסוף, "הכנסייה החדשה" (זו סצינה עגמומית, מדכאת, וברוטאלית. ולמרות זאת, כבר בסיום הצפייה בסרט ידעתי שזוהי סצינת השנה שלי. שום סצינה השנה לא רודפת אותי ככה, גם חודשים לאחר הצפייה. סוף גדול לסרט גדול)
סצינה מדהימה.
מעט מאוד סרטים נגעו בי בשנה החולפת (ובכלל) כמו
תעלומה בסילבר לייק. בעיניי הוא מגלם את מהות האמנות – כזה שבכוחו לטלטל, לשאוב אותי לתוכו, להזין אותי בחלומות ויצרים ופחדים, להעניק השראה ולחשוב עליו שוב ושוב ושוב. פסגה מופתית של קולנוע, ולא אכפת לי אם תאמרו שאני מגזים. עבר כבר יותר מחודש מאז ראיתיו לראשונה, ראיתי לא מעט סרטים נוספים, ועדיין, זוהרו לא הועם בעיניי. שמתי לב שלא דיברו כאן עליו כמעט, וגם ממסכי הקולנוע הוא ירד די מהר. לא קשה לי להבין למה – העלילה שלו מתנהלת באופן עצל, מתפרשת לכמה כיוונים, הגיבור בעל מוסר מפוקפק במקרה הטוב ויחסו לנשים לא משהו, בלשון המעטה; והסרט יותר רומז מאשר אומר דברים מפורשות, מניח לצופה הקשוב ללקט פיסות מידע שרובצות ברקע. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הייתי מרוכז כל כך בסרט למן תחילתו באופן שכזה שחששתי אפילו למצמץ. האווירה ההדוניסטית-מנותקת שלו, הפרנויה והשחיתות הלוס-אנג'לסית שבו, החידתיות שבו והפסקול הצורמני שלו, כולם חברו יחד והעניקו לי חוויה שספק אם אשכח אי פעם. הדבר הזכיר לי את אחד הספרים הכי מצמררים שקראתי בשנה שעברה – "סרט לילי" מאת מרישה פסל, שגיבורו יוצא לחקור התאבדות של בתו של במאי סרטי אימה תמהוני ומסתורי (ספר נהדר ומלחיץ, הגם שהסוף אינו עומד בקנה אחד עם מה שבא לפניו). המשחק הזרוק-משהו של אנדרו גרפילד מתלבש כמו כפפה על הדמות חסרת המטרה, השטופה תאוות חולפות ומחשבות אפלות שהוא מגלם. שתי סצינות מתוך הסרט נטמעו במוחי – הסצינה בה אשת הינשוף מישירה מבט אל המצלמה (ולפיכך, אל סם), והמפגש מערער האמונות והתפיסות עם כותב השירים, שמסתיים במוות בסגנון הרס רוקנרולי. הלב שלי דהר שם כמו משוגע.
יש סרטים שרואים ומיד שוכחים. יש סרטים שרואים, מדברים עליהם קצת, ואז שוכחים. יש סרטים שמדברים עליהם הרבה, ואז עוברים הלאה. ויש סרטים כמו זה, שנכנסים לך עמוק כל כך לקרביים, שאתה יודע שכמה שתדבר עליהם לא תצליח לבטא ולו קמצוץ ממה שעוללו לך, איך שהניחו אותך זר ואבוד בקצהו של רחוב עם שלטים מוזרים וסודות טבועים.