סיכום 2020: שנה של קולנוע נשי

2020 הייתה אמורה להיות שנת גיבורות העל הגדולה. במקום זה, קיבלנו קולנוע נשי מסוג אחר.

מה לא נאמר על 2020? דברים טובים, בעיקר. אבל למרות שכמעט מכל בחינה, החל מהאישית ביותר ועד לגלובלית, זו הייתה שנה גרועה יותר משהייתי מסוגלת לדמיין, אני עדיין חושבת שזו הייתה שנה קולנועית טובה. לא שנה טובה לקולנוע כמובן – התעשייה עברה בה טלטלה איומה – אלא שנה שיצאו בה סרטים טובים. ונכון, ככלל הכותרת "שנה קולנועית טובה/רעה" כמעט חסרת משמעות: הרי כל שנה יוצאים אלפי סרטים טובים וגרועים, וכל אחד מאיתנו מרכיב את סיכום השנה שלו רק משבריר מהם, כך שכל שנה יכולה להיקרא טובה או גרועה, תלוי איפה הסתכלתם. אבל באופן הסובייקטיבי ביותר, אני נהניתי מ-2020 בקולנוע (כלומר בסלון שלי) גם אם לא נהניתי מהשנה הזו בשום דרך אחרת.

אם הייתי מתבקשת לסכם את 2020 בקולנוע מנקודת מבטי (וזה בערך מה שקורה פה) הייתי מכריזה עליה כשנה של הקולנוע הנשי. מרבית הסרטים שאהבתי השנה ושהיו בולטים בעיניי היו סרטים שנוצרו על ידי נשים ועוסקים בחוויות של נשים. הסוג הזה של הסרטים חשוב לדעתי, כי למרות שיש סרטים מעולים על נשים שבוימו על ידי גברים וגם להיפך, כשאישה מספרת סיפור נשי היא בדרך כלל מצליחה ללכוד בו אותנטיות חמקמקה שנדיר לראות ושתמיד מרגשת אותי. הדגשים שנשים מחפשות ביצירה הקולנועית שלהן הם לפעמים כאלה שאף אחד לא ייחס להם חשיבות במשך מאה שנות קולנוע, ולכן כשנשים באמת מעיזות וגם מקבלות את ההזדמנות לספר את הסיפורים שמעניינים אותן כמו שהן רואות לנכון, ההבדל בנקודת המבט כמעט תמיד מורגש. שנת 2020 שלי הייתה משופעת בסרטים כאלה ולכן היא הייתה בשבילי מעל הכל שנה של קולנוע נשי.

הסיבה שדווקא 2020 היא השנה שראויה בעיניי לכותרת כזו היא שילוב בין כמה גורמים. בתור התחלה, הוליווד לומדת לאט מאוד לתת מקום לנשים ומיעוטים, ובכל שנה הקבוצות האלו מקבלות קצת יותר הזדמנויות לספר את הסיפורים שלהן. ייתכן שספציפית העיסוק בנשים נובע מזה שאנחנו בשנה השלישית לתנועת MeToo, כך שאם מישהו החליט להפיק סרט על נשים כשהיחס אליהן בהוליווד היה שיחת היום, סביר שהסרט הזה יהיה מוכן עכשיו (ואכן היו השנה סרטים שעסקו בנושא הזה או בנושאים קרובים אליו). שנית, רוב שוברי הקופות והאירועים הקולנועיים – שנוטים להיות מועדון סגור יותר – נדחו ועזבו את 2020, והשאירו מקום בתודעה לסרטים בפרופיל נמוך יותר, שם נשים מקבלות יותר הזדמנויות לביים. ולבסוף, התפיסה שלי את 2020 כשנה של קולנוע נשי מושפעת בעיקר מזה שהקשבתי באופן פעיל לשיח על מקומן של נשים בהוליווד וחיפשתי סרטים של במאיות שהוזכרו לטובה גם אם הם לא עשו כותרות בציבור הכללי. ייתכן ואף סביר שהצופה הממוצע לא שם לב לשום דגש מגדרי בשנה הקולנועית הזו, אבל בשבילי זה היה מובהק, כי זה דבר שעניין אותי במיוחד ב-2020.

עוד דבר שעוזר למסגור שלי הוא הפער בין לוחות ההפצה העולמיים לישראלים, כשסרטים עוד היו מופצים. עם תחילת השנה קיבלנו בבתי הקולנוע בישראל כמה סרטים נשיים מבריקים שבעולם נחשבים לסרטי 2019. את "הפרידה" של לולו וואנג ראיתי בפסטיבל ירושלים ביולי של 2019 אבל הוא קיבל הפצה ישראלית בפברואר האחרון; "נשים קטנות" של גרטה גרוויג יצא פה בסוף ינואר 2020, כנהוג עבור סרטי אוסקר; ואם אני ארשה לעצמי קצת לרמות, אכלול ברשימה גם את "דיוקן של נערה עולה באש" של סלין סיאמה שהוקרן פה ב-2019, אבל מכיוון שהוא היה הרבה פחות נגיש משני האחרים, אליי הוא הגיע רק כשהיה זמין לצפייה ביתית ב-2020. שלושת הסרטים האלו הם סרטים מאוד מיוחדים בעיניי, נוגעים ללב ועשויים לעילא, וקשה לי לדמיין דרך טובה יותר לפתוח שנה קולנועית.

זה לא בדיוק מה שחשבתי ש-2020 תהיה, אבל אתם יודעים שזו שנה שהצטיינה בניפוץ ציפיות. אם הייתם שואלים אותי בתחילתה, הייתי אומרת ש-2020 אכן תהיה שנה של נשים בקולנוע, אבל ספציפית של גיבורות על. עם "וונדר וומן 1984" בפינה של די.סי ו"האלמנה השחורה" בפינה של מארוול, ציפינו לראות פה קיץ של גיבורות מוכרות ואהובות שוברות קופות. בסופו של דבר אף אחת מהגיבורות האלו לא יכלה לאיום העולמי האמיתי, והסרטים של שתיהן נדחו שוב ושוב. למרבה המזל הספקנו לקבל בתחילת השנה (עוד בקולנוע) את "ציפורי הטרף והארלי קווין המהממת", שביימה קאת'י יאן. הארלי קווין משחקת על הגבול שבין גיבורה לנבלית בסרט הזה, אבל היא מספיק הירואית כדי להציל משהו מהמוניטין של 2020 בתור שנת גיבורות העל, עם סרט כיפי להפליא שמדייק בייצוג של נשים אפילו בסביבה הקומיקסית המוקצנת שלו. ובסופו של דבר גם "וונדר וומן 1984" הגיע, גם אם ממש בסוף השנה. לדעתי הוא קצת פחות טוב מקודמו אבל מגובש יותר, ומבחינתי סיפק את מנת אקשן-העל של השנה בלי להעליב את האינטליגנציה והרגש יותר מדי.

חלק ניכר מהסרטים שראיתי בהמשך השנה ושבגללם אני מתייחסת לשנה הזו כשנה של קולנוע נשי עוסקים בחוויות שנוגעות בעיקר לנשים, וספציפית בסוגים שונים של דיכויים שמופעלים כלפיהן. לדוגמה, "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד": במאי הכתרתי אותו כסרט הטוב ביותר שראיתי ב-2020 ועד סוף השנה זה לא השתנה. סרטה של אלייזה היטמן עוסק בהפלות ובחוסר נגישותן בחלקים שונים של העולם. הוא מצליח להיות אוניברסלי ואינטימי בו זמנית, ולכן הוא לדעתי הדוגמה האולטימטיבית ליכולת של נשים לספר את הסיפורים של נשים ונערות באופן שאף גבר לא היה מסוגל. "עוזרת אישית" מזכיר אותו בקמצנות שלו במידע ובתפקיד הנשי המאופק אך אינטנסיבי ומאתגר שבמרכזו. גם הוא סרט מעולה ועוסק בניצול מיני על ידי בכירי התעשייה ההוליוודית מהסוג שעמד במרכז תנועת MeToo. וממש בסוף השנה יצא "Promising Young Woman", סרט שעוסק כולו באונס והאשמת קרבן. הבמאית והתסריטאית אמרלד פנל הצליחה איכשהו להוציא מהנושאים הקשים האלו סרט שרובו די כיפי ומספק מאוד. בחלקים מסוימים הרגשתי שהוא מרכך את המציאות הקשה, אבל הטוויסט בתחילת המערכה השלישית עשה לי את הסרט בסופו של דבר. סרטה החדש של סופיה קופולה, "על הקרשים", הוא סרט שנדמה שמתאמץ לא לעבור את מבחן בכדל, אבל כן מנסה לעסוק בסקסיזם בדרכו הפריבילגית. זה לא סרט מעניין או רלוונטי במיוחד לדעתי, אבל הוא מבוים במקצועיות שאפשר לצפות לה מבמאית בעלת ניסיון כמו קופולה.

לא כל סרטי הנשים של השנה עסקו בדיכוי על רקע מגדרי, וזה נפלא בעיניי. למרות שהסקסיזם נמצא בכל פינה, אי אפשר לצמצם את החוויות של נשים לדיכוי בלבד. גם אם האופן שבו נשים חוות נושאים מסוימים מושפע מהחוויות המגדריות שלהן, הן יכולות להימצא במרכזו של כל סיפור שהוא, לא משנה באיזה נושא הוא עוסק. ב"קג'יליונר" למשל, מירנדה ג'ולי משתמשת בסיטואציה שגובלת בסוריאליזם כדי לעסוק בנושאים קשים ולא מספיק מדוברים ובראשם הורות רעילה, והתוצאה היא סרט מהפנט ומיוחד. "אסיה", סרט הביכורים זוכה האופיר של רותי פרי-בר, עוסק בהתמודדות של אם יחידנית ובתה עם מחלתה של הבת. הוא מצולם ומשוחק באופן מרשים במיוחד, גם אם התאכזבתי מעט מחוסר היכולת שלו לומר לי משהו חדש. בינתיים בנטפליקס, "מותר לאהוב" מתמקד יותר בזהות המינית של הדמות הראשית מאשר במגדר שלה, והתחיל קרוב למושלם אבל הידרדר עם כל סצנה – ובכל זאת אני מחכה לראות מה הבמאית אליס וו תעשה בעתיד, כי הכישרון שלה ניכר גם כשהסיפור שהיא מנסה לספר חומק לה בין האצבעות. ויש גם את "אמה" – עיבוד של אוטום דה-וויילד לספרה של ג'יין אוסטן – שהוא לא צפיית חובה לאלה שאינם חובבי הז'אנר, אבל הוא סרט חביב ביותר עם המון סגנון.

ואחד הסרטים שהכי אהבתי השנה הוא דווקא כזה שבמהלך הצפייה לא זיהיתי כיצירה נשית והופתעתי לגלות שיש לו במאית (כנראה בגלל שבניגוד להרבה סרטים אחרים ברשימה, שכמעט בכולם הבמאית היא גם התסריטאית, הוא נכתב על ידי גבר). מדובר ב-"Buffaloed", סרט על נושאים כלכליים שמצליח להלהיב בזכות הבימוי האנרגטי של טניה וקסלר וההופעה המסחררת של זואי דויטש, שהיא כנראה השחקנית האהובה עליי כרגע. בכל מה שנוגע לייצוג נשי מילת המפתח היא לדעתי מגוון: אי אפשר לייצג נשיות בלי להראות מספר גדול של סיפורים ואפיונים שונים, כי אין חוויה אחת של נשיות – אפילו הדיכויים הפטריארכליים המובהקים ביותר הם לא אוניברסליים. מספר הדרכים להיות אישה הוא כמספר הנשים שחיו בעולם, ויהיה קל יותר להבין את זה אם יצירות התרבות שלנו ישקפו יותר ממודל אחד של נשיות.

כשאני מביטה על האסופה המגוונת הזו של סרטי 2020, המאפיין המשותף הבולט ביותר שאני מוצאת הוא שסרטים שנשים עושות על עצמן נוטים יותר לשים במרכז קשרים בין נשים לנשים אחרות – בין אם אלו בנות משפחה, בנות זוג, חברות או מכרות – וספציפית לעסוק באחריות שהנשים האלו נושאות כלפי אחרות. כפי שמבחן בכדל מדגים, גם כשנשים נוכחות בקולנוע ההוליוודי הן בדרך כלל בגפן מול סביבה גברית ומוגדרות על ידי הקשר שלהן לגברים סביבן. כשמעבירים את המושכות לנשים הן מרשות לעצמן להיפטר מהגברים או להדיח אותם לתפקידים שוליים יותר. מובן שזה לא כלל ברזל ויש דוגמאות נגדיות לכאן ולכאן, אבל זה אחד הדברים שלהרגשתי מייחדים את הקולנוע הנשי. אין לי התנגדות לעיסוק באופן שבו נשים מושפעות מהגברים שסביבן, אבל אני חושבת שהרבה נשים יעידו שמערכות היחסים החשובות ביותר בחייהן הן עם האמהות, האחיות והחברות שלהן, ולכן אני שמחה שיש יוצרות שבאות לספר את הסיפורים האלו בלי לדאוג איך ירגישו הגברים בקהל כשהם יפסיקו להיות מרכז הסיפור.

כדי לדבר על עוד מאפיין מרכזי של קולנוע נשי אני רוצה להקדיש תשומת לב מיוחדת לאחת התופעות השנויות במחלוקת של השנה: הסרט הצרפתי "חמודות" שעלה לנטפליקס בספטמבר. הסרט עוסק בבת מהגרים שמצטרפת לחבורת ריקוד שנוהגת להופיע בבגדים חושפניים ולרקוד בצורה שלא ממש מתאימה לגילאים הצעירים של המשתתפות. הוא לא קל לעיכול ואני לא מסכימה עם כל הבחירות של הבמאית מיימונה דוקור, אבל אני חושבת שכדאי לנסות להבין את הסרט מעבר לעליהום האינטרנטי. אחד היתרונות הבולטים של סרטים שמבוימים על ידי נשים הוא שהם (בדרך כלל) חופשיים מה-Male Gaze, האופן המחפיץ שבו נהוג לצלם נשים בקולנוע. "חמודות" עשוי להיראות כמו סרט שמחפיץ את גיבורותיו בנות האחת עשרה, אבל לדעתי הסיטואציה מורכבת יותר.

אני חושבת שהסרט מצולם באופן שמשקף את הדרך שבה הדמויות בוחרות להיראות. ברובו הוא חף מכל מבט מחפיץ על הגוף שלהן, אבל זה משתנה ככל שנפשה של הדמות הראשית הולכת ומושחתת. וגם ברגעים הקשים ביותר, בסופה של כל סצנת ריקוד פרובוקטיבית המצלמה חוזרת להביט על פניה של השחקנית (הצעירה והמרשימה ביותר) פאתיה יוסוף ולהזכיר לנו שמדובר בילדה קטנה ואבודה. בנוסף, אני חושבת שהסרט כיצירה שלמה לא מתייחס לגיבורות שלו כאל אובייקטים אלא דווקא מאניש אותן בכך שהוא מציג את הצורך וההזנחה שהובילו אותן לאן שהובילו, ומבהיר היטב שהדמות הראשית מתנהגת באופן שאינו הולם את גילה דווקא כדי להרוויח מחדש את ילדותה. אני מאמינה שצריך להיות מקום ליוצרות מרקעים שונים לספר סיפורים שאינם תמיד קלים לצפייה, אבל אולי המקום הזה הוא לא העמוד הראשי של נטפליקס.

ואסיים באחד הדברים האהובים עליי ביצירות נשיות – ותישארו איתי, כי זה יישמע קצת מוזר – וזה לראות נשים משתינות. כלומר, אין לי אף רגש כלפי האקט עצמו, אבל אני אוהבת את מה שזה מסמל. כל סצנה שבה מופיעה אישה בלי שום איפור (מילולית ומטאפורית) כשהיא עוסקת בפעולות אנושיות יומיומיות מקרבת אותנו עוד צעד לשלב שבו כברירת מחדל נראה נשים כבנות אדם, ולא כאביזרי מין או אידיאלים מופשטים. סרט בולט שיצא ממש בסוף 2020 ומדגים את הנקודה הזו הוא "Nomadland", סרטה של קלואי ג'או שמוזכר כמועמד מרכזי במירוץ לאוסקר. במהלך הסרט הנהדר הזה אתם תזכו לראות את פרנסס מקדורמנד מצחצחת שיניים ויורקת, מקנחת את האף, משתינה ואפילו משלשלת. אני מתנצלת אם הבוטות הזו פוגעת בכם אבל כל אלה חלקים בלתי זניחים מהחיים. אני לא מכירה אף אחד שלא הולך לשירותים מספר פעמים ביום, וגם לא אף אחת. חלק מהמשמעות של להיות אנושיים הוא לבצע את הפעולות הגופניות הבסיסיות האלו, ולתת לנשים את הסצנות האלו – אפילו שהן לא סקסיות בעליל – מעלה אותן מהמעמד של חפצים שנועדו לסיפוק ויזואלי, ומוריד אותן מהמעמד של יצורים נשגבים ובלתי ניתנים לתפיסה (שתי העמדות שבהן דמויות נשיות מוצבות בדרך כלל). כשאנחנו צופים בנשים משתינות אנחנו רואים אותן במלוא אנושיותן, לא יותר ולא פחות.

כתבתי כאן בסך הכל על חמישה עשר סרטים מ-2020 שבוימו על ידי נשים, עוסקים בנשים ונעים בין יצירות מופת לשווים צפייה לדעתי. אני לא אסתיר מכם שהיו השנה גם סרטי נשים שממש לא אהבתי ("מולאן","עונת השמחות") אבל הם במיעוט משמעותי ולא מפריעים לי להכתיר את השנה הזו כשנה שבה נהניתי בעיקר מקולנוע נשי בזכות כל הסרטים האחרים שהזכרתי. וזו אפילו לא רשימה ממצה – אני בטוחה שיש עוד סרטים ששייכים למגמה הזו ופשוט פספסתי, בין אם מחוסר זמן או כי לא ידעתי על קיומם. כך או כך, אני מקווה לפגוש אותם יום אחד.

ובינתיים אני מסתכלת קדימה על 2021, בתקווה שהשגשוג בקולנוע נשי שהרגשתי ב-2020 לא ייפסק. יש כמה סרטים שאמורים לצאת בשנה הקרובה, בוימו על ידי נשים, עוסקים בנשים, ועשויים לעניין אותי, וביניהם עיבוד חדש לסינדרלה; "The Nightingale", סרט של מלאני לורן בכיכובן של האחיות פאנינג; "ריספקט", ביופיק של ארית'ה פרנקלין; "Land", סרט הבכורה של רובין רייט כבמאית קולנוע; ו-"Zola", סרט מסקרן ממש שמבוסס על שרשור בטוויטר ותודה לאל שג'יימס פרנקו כבר לא מעורב בו. אני באמת מקווה שגם ב-2021 ומעבר לה אצפה במגוון רחב של סרטים מעניינים ומרשימים שנוצרו על ידי נשים ושמטילים זרקור על חוויות שונות של נשים בעולמנו (ממגוון רחב יותר של מוצאים ורקעים אם אפשר). וגם שהשנה הקרובה תהיה שנה ככה סבירה, נסבלת לפחות. אני לא מבקשת יותר.