במקור: La Marche de l'empereur
במאי: לוק ז'אקה
תסריט: לוק ז'אקה ומישל פסלר
קריינות: רומאן בורנז'ה, שארל ברלין
שחקנים: הרבה פינגווינים
מאז ומתמיד סיפק עולם הטבע השראה לאנשים, והזכיר להם שהאמיתות הבסיסיות של הקיום פשוטות – לידה, רעב, קרבה, אהבה, מוות. הצפייה בבעלי חיים מעניקה לאדם שמחה, ומעשירה את חייו. אני מדבר, כמובן, על ההליכה המצחיקה של פינגווינים: כולם אוהבים אותה. גם אני.
זו הסיבה ששמחתי לשמוע על סרט חדש, שבו הפינגווינים הם יותר מגיבורי משנה שגונבים את ההצגה (מישהו אמר 'מדגסקר'?). הפעם היצורים הקטנים, שנראים כמו שילוב ממוזער בין צ'רלי צ'פלין למלצר ראשי במסעדת יוקרה, מקבלים את מרכז הבמה. הידד!
אז במצב רוח נלהב, הלכתי ל'משפחת הקיסרים'. הסרט עוסק בפינגווינים קיסריים, יצורים בגובה מטר וקצת שחיים באיזור אנטרקטיקה – שזה כמו לחיות עם מיזוג של בית קולנוע, רק כל הזמן. הפינגווינים שורדים בתנאים הקיצוניים באמצעות מחזור חיים מיוחד: באמצע החורף, הם יוצאים מהים וצועדים במשך 20 יום לתוך היבשה הקפואה, אל מקום מוגן יחסית מטורפים. שם הם מתחלקים לזוגות, שיישארו קשורים ונאמנים זה לזו בחודשים הבאים. לאחר ההזדווגות והטלת הביצים, צועדות הנקבות חזרה אל הים, כדי להזין את עצמן, ולחזור כשבגופן מזון שיוכלו לספק לצאצאיהן. בינתיים, שומרים הזכרים על הביצים, עד שיבקעו. הזכר חייב להחזיק את הביצה במשך חודשים רצופים בתוך הפלומה החמה של גופו, מעל הקרח; די בכך שהביצה תיחשף לקור הנורא של הקוטב למספר דקות, והגוזל שבתוכה ימות. כשחוזרות הנקבות (ועליהן לעשות זאת בזמן, שכן ללא מזון, הגוזלים הרכים לא ישרדו יותר מ-48 שעות מרגע שבקעו), מגיע תורן לשמור על הגוזלים, ואילו הזכרים המותשים והרעבים יוצאים עתה לים כדי לאכול אחרי הצום הממושך. במשך כל הזמן הזה נשקפת לפינגווינים, בוגרים וצעירים כאחד, סכנה – לא רק מסופות אדירות, אלא גם מטורפים.
כבר מצילומי הפתיחה – מישורי הקרח האינסופיים של אנטרקטיקה, יפהפיים וקטלניים – התחלתי להיסחף לתוך הסרט. טור ארוך ונוגה של אלפי דמויות קטנות, מדדות בהתמדה עיקשת לעבר יעדן הקבוע, הופיע. דבר לא הפר את הדממה, מלבד הקולות הטבעיים של הישימון הקפוא, ששלטו בו מזה מיליוני שנים: הרוח הקוטבית השורקת, קריאותיהם הצרודות של הפינגווינים, והקריינים הצרפתיים המכריזים בקול "זה השבט שלנו! אנו יוצאים כעת למסע הארוך! אנו צועדים בעוז—"
הא??? מה הקריינות הארורה הזו עושה פה?!
עלי להסביר – אין לי שום דבר נגד קריינים צרפתים. תמיד כשמישהו אומר "כל הצרפתים האלה, אנטישמים", אני אומר "לא כל מי שמבקר אותנו אנטישמי", ועוד אמירות נאורות כאלה. הפעם, עם זאת, אין מנוס: הקריינות ב'משפחת הקיסרים' מעצבנת, ומעצבנת ברמות ג'אר ג'אר בינקסיות. פינגווינית צועדת לעבר האוקיינוס? קול של אישה אומר "חכה, אפרוחי, עד שאשוב". פינגווינים צעירים מצטופפים? קול של ילד אומר "כמה כיף בפעוטון". פינגווינים מזדווגים? גבר ואישה אומרים "הגיע הזמן לריקוד אהבתנו". אלה, יש להבהיר, הם רק תקצירים; בסרט, הנוסח המלא דומה ליותר ל"הבה ונרקוד את ריקוד אהבתנו, הריקוד הנצחי, הריקוד השמיימי, הריקוד אותו רקדנו מזה אלפי שנים, הריקוד אשר ירחיק את לבבותנו מעל הקרח הקפוא". לפעמים הקריין אומר משפט אחד ואז הקריינית חוזרת בדיוק על אותו משפט, ולהיפך. רוב הזמן זה מעושה, מאולץ, ומפריע מאוד (אה, יש גם גרסה עברית לסרט, שבה את תפקיד הפינגווין הזכר מגלם אברי גלעד. אני לא יודע איך היא; קשה להאמין שהיא יותר גרועה מהגרסה הצרפתית).
כל זה חבל נורא, כי ל'משפחת הקיסרים' יש פוטנציאל מצוין. אני לא הייתי יכול לשכב על הבטן ולצלם פינגווינים במשך יותר משנה, במינוס 50 מעלות. אבל הצלמים בסרט (לורן שלה וז'רום מייסון) הפיקו שוטים מדהימים של פינגווינים. צילומים של גוזלי פינגווינים, באופן טבעי, לוחצים על כפתור ה"אוו….." הפנימי של כל אדם, מאחר והם חמודים במידה בלתי נסבלת כמעט. אבל החביבים עלי ביותר בסרט היו הרגעים שבהם הפינגווינים צונחים בחבטה קלה על גחונם, ועוברים מהליכה מקרטעת לגלישה קדימה, כמו מזחלות שלג קטנות. ובכל צורה, פינגווינים הם פוטוגניים להפליא: מתגודדים, מחממים את גוזליהם, מזדווגים, שוחים, בורחים מחיות טרף. הצילומים האלה – שמביאים לידי ביטוי את העובדה שמאבקי החיים בטבע הם דרמה מופלאה, מלאה ברגעים קומיים וטרגיים – מספקים ל'משפחת הקיסרים' הרבה רגעים מרשימים.
גם מחזור החיים של הפינגווינים מספק סיפור מושלם, עם התחלה, אמצע וסוף. צריך רק להעביר אותו כמו שהוא בצורה מוצלחת, והבמאי ז'אק לוקה עושה את זה. אבל הקריינות, הקריינות. בתחילת הסרט ביקשתי משתי נשים שישבו לידי להפסיק לדבר; באמצע הסרט, לראשונה בחיי, התחרטתי שהן הפסיקו, כי הייתי מעדיף לשמוע אותן ולא את הקריינים.
פינגווין הוא לא יצור אנושי בחליפה פרוותית. אין לאף אחד מושג מה עובר בראש של פינגווין צעיר שפוסע את צעדיו הראשונים. אבל הסרט מכתיב לנו שמה שהוא חושב זה "אוי, זה קר ומדגדג". זה ניחוש שלא מבוסס על כלום. אבל העניין הזה עוד נסבל. כשהקריין מתאר את הטורפים של הפינגווינים כ"מפלצות", אני באמת מתעצבן. הפינגווינים טורפים דגים, לא? אז הפינגווינים הם לא "מפלצות", רק בגלל שהדגים לא חמודים? ואם הטענה היא שהגישה הזו במקום, כי הפינגווינים הם גיבורי הסרט – אף פעם לא אהבתי סיפורים שסובלים מתסמונת הערצה מופרזת לגיבורים, ומעוותים את המציאות כדי שהם ייראו טוב. יותר מזה: בגלל כל ההשתפכויות המתקתקות בנוסח "חממי את נוצותי, יקירתי, לנצח", כל מיני פרטים מעניינים באמת על הפינגווינים – למשל, העובדה שהאבות והבנים מזהים זה את זה אחרי הלידה על פי קול בלבד – רק מוזכרים באקראי, וקשה לדעת האם מדובר בעובדה מדעית או עוד התפייטות צרפתית.
'משפחת הקיסרים' הוא סרט מרהיב על יצורים לא אנושיים, שמעוררים בנו, כאנשים, הרבה הזדהות ורגשות. אנשים שאוהבים סרטי טבע, ואין להם בעיה עם טקסטים רגשניים (שמייחסים מחשבות אנושיות לחיות, ומדוקלמים בצורה מוגזמת), ייהנו. אחרים יכולים לבוא עם מחממי אוזניים עבים ואטומים לקול. זה גם מתאים לאווירה. ולמיזוג בקולנוע.
אהרו''כ - יופי של ביקורת
רק לא הבנתי איזה עניין. מצד אחד, נאמר שהזכרים "דוגרים" על הביצים במשך כמה חודשים ועושים עבודה מבאסת עד שמגיעה הנקבה עם המזון, ומצד שני, מספר שורות לאחר מכן, נכתב שאם המזון לצאצאים לא מגיע לאחר 48 שעות מרגע לידתם, הם מתים.
קצת לא מסתדר. אפשר הסבר? אולי סתם פספסתי משהו.
כשהנקבות יוצאות, הגוזל עדיין בביצה
רק אחרי כמה חודשים הוא למעשה בוקע ודורש האכלה סדירה.
הסבר
עד כמה שידוע לי , 48 השעות הקריטיות הן מרגע הבקיעה , ובדיוק אז חוזרות הנקבות . מה רבו מעשיך ה' , כולם בחכמה עשית
•כולם• בחוכמה?
גם רעיונות מבריקים כמו עששת שיניים, או זברות?
הרף ידך מעששת השיניים!
כמה אנתרופוצנטרי מצדך – להתעלם לחלוטין מטובתם של קריוס ובקטוס למען הנאתך האישית.
יש בדיחה ידועה על כך שגמל הוא חמור שתוכנן על ידי ועדה
זברה היא כנראה חמור שתוכנן על ידי סלבדור דאלי.
או כמו שניסחו את זה מונטי פייטון
אז בקיצור, מדובר ב-''בייב'' עם פינגווינים במקום חזיר, ובצרפתית?
פינגווינים!!
ובאמת נתקלתי בטריילר הזה,
http://www.apple.com/trailers/warner_independent_pictures/marchofthepenguins.html
שבו למרבה השמחה מככב מורגן פרימן, ורק עכשיו אני מבינה שמדובר באותו סרט.
לא בדיוק
הבנתי שהתגובה בארה"ב לקריינות הצרפתית היתה כל כך איומה (מעניין למה) עד ששינו אותה לחלוטין. בגירסה האמריקאית של הסרט הקריינות היא "רגילה" – כלומר, מורגן פרימן לא אומר "מה רכות נוצותי ומה קר הקרח תחת רגלי" אלא מספר על הפינגווינים.
כן בדיוק. אותו סרט, אבל קריינות אחרת.
אפשר להתווכח על השאלה
האם זה באמת אותו סרט. התמונות הן אותן תמונות (אני מניח) אבל הפסקול הוא שונה לחלוטין.
עושה עליי רושם של סרט שכיף לראות בערוץ דיסקברי
ביום שבת, עם המשפחה. בקולנוע? לא הייתי הולך.
אבל מה אני מבין? איפה הביקורת של הפינגווין?!
לינוקס
(איך ידעתם שזה יגיע)
למה הקישור לאתר הזר ולא לאתר הישראלי ( http://linux.org.il )?
בקיצור, לראות ב-DVD ולכבות את הקול.
וזו הזדמנות טובה להמליץ על "להתראות באנטארקטיקה" של נורית זרחי.
http://www.ibooks.co.il/NS_GetProdInfo.asp?prodid=10010326
שאלה לעכרור
האם שווה להשקיע ולראות את הסרט בקולנוע (ולא לחכות לDVD)?
ראיתי את הסרט על הציפורים, והיה מאד יפה אבל הסתפקתי אח"כ אם היה שווה ללכת לקולנוע בשביל זה.
תלוי.
כמו שכתבתי בביקורת, אני חושב שזה שווה, אם אתה אוהב סרטי טבע, וחשוב לך לראות נופים וחיות על מסך גדול. אבל גם אז, הקריינות לטעמי מאוד לא מתאימה לסרט, וזה עלול לקלקל לך.
לאיזה סרט עם ציפורים אתה מתייחס? זה לא נשמע מוכר (כנראה לא ראיתי אותו, ואם כך אני לא יכול לומר איך הוא בהשוואה לסרט הזה).
בטח ל''ציפורים נודדות''.
יש ביקורת בעינדג, אבל אני מתעצלת.
בטח ל''ציפורים נודדות''.
כתבה מספר 1156
היו עוד כמה סרטים. מיקרוקוסמוס ומשהו על הים והדגים נדמה לי (לויתנים נדמה לי) וכל פעם אני מתלבט אם זה שווה או שזה "נשיונל גאוגרפיק ב35 ש"ח, ואז לחכות להזדמנות להשאיל ממישהו DVD (או שלא). קשים ימיו של צופה סלקטיבי.
אבל מכיון שפינגוינים באמת הכי פוטוגניים (שולת!1 כמו שנהוג לומר), אז נראה לי שנלך על זה.
מצד שני,
אפשר להגיד ש'משפחת הקיסרים' הוא הכי חדגוני מבין הסרטים האלה, כי במשך שעה וחצי רואים כמעט ורק פינגווינים קיסריים. 'מיקרוקוסמוס', 'ציפורים נודדות' וכל אלה עסקו במגוון גדול של חרקים/ציפורים.
מצד שני,
עקרונית דווקא התמקדות בסוג אחד (או פרט אחד) יכול לתת תחושה של משהו יותר עמוק ומשמעותי. אני הרגשתי בסרט על הציפורים שזה סקירה כללית. לא כ"כ התחברתי למשהו מסויים. זו היתה מעין סקירה-מרהיבת-עין של חיי ציפורים וזהו. באיזה מקום קראתי שלגבי הפינגווינים מתמקדים במשפחה אחת. אינני יודע אם זה נכון (ואם זה אפשרי – כל הפינגווינים נראים אותו דבר…).
ההאנשה בסרט לא הפריעה לי, רוב הזמן.
אף פעם לא הייתי פינגווין, אז אני לא יודעת אם הם מרגישים קור כמו שהוא נתפס בעינינו. כלומר, ברור לי שהם לא חושבים "איזה מזג אוויר נפלא", אלא מן הסתם זה כרוך בתחושת אי נוחות מסוימת, במיוחד בזמן הרוחות העזות. אבל כיוון שזו מציאות יומיומית עבורם, אני בספק אם הם אומרים לעצמם "אוי, קר לי, אוי, כמה קר לי" פעם בחמש שניות. מצד שני, בעת שהפינגווינים הקטנים דורכים לראשונה על הקרח, זה בטח מוזר להם (אם כי לא נראה לי שהשקע של אבא שלהם הכי חם בעולם. הוא בטח פשוט פחות קר).
גם לא הפריעו לי במיוחד הצהרות האהבה המוגזמות, הגם שהסרט לא הבהיר אם הפינגווינים עוסקים בפרו ורבו רק כדי ליצור את הדור הבא, או שהם אכן "נהנים" מיחסי מין (כלומר, עושים את זה, למשל, גם אחרי שהפינגווינית התעברה, או בעת המפגש המחודש שלהם בסוף החורף).
מה שהכי הפריע לי – ובעצם, משיחות שערכתי מסתבר שלא רק לי – היתה סצינה תמוהה בה הפינגוויניות מהססות לפני שהן עוברות מעל קרח סדוק. בשלב זה, הסרט חש צורך להבהיר שהפינגוויניות מהססות, כיוון שיש להן סיוטים מאריה ים (או משהו כזה) שטרף אחדות מהן בשלב מוקדם יותר. כלומר, הקריינים לא פצו פה, אבל הסרט עשה משהו יותר גרוע – סצינת פלאשבק. כן, בדיוק כמו סרטי האקשן בהם הגיבור המיוסר מתעורר באמצע הלילה בגלל פלאשבקים למלחמה נוראית, כך גם פה – הפינגוויניות נזכרות בשיניו של אריה הים ובשאגה שלו בעת שהוא עט עליהן.
ההאנשה בסרט לא הפריעה לי, רוב הזמן.
למרות שניסית להגיד בהתחלה שזה לא כזה נורא.. אני אחכה לדיוידי עם הקרינות של מורגן פרימן.
אז הטורפים הנוראים
הם למעשה אריות ים?
תהיתי פשוט מי מאיים עליהם במסעם על הקרח, חוץ מהרוחות הקפואות..
גם לוויתני אורקה
ואני חושב שהם לא ירצו לפגוש דובי קוטב בדרך
אין דובי קוטב באנטרקטיקה.
אגב, גם אין סוסים שמדברים עברית, אבל מתברר שיש פינגווינים שמדברים צרפתית.
יש גם עופות דורסים, שחומדים את בשר הפינגווינים הרכים.
תודה רבה, באמת!
איך אני אמור להרדם עם התמונה של עופות מאחורי הגה מנסים לדרוס פינגווינים רכים, שתקועה לי בתוך הראש?
והפינגוונים המסכנים, מנסים להשתמש בכנפיים כדי לברוח אל המרחב השמיימי והבטוח, אך ללא הצלחה.
הו, הזוועה, הזוועה.
העופות לא דורסים, יותר גרוע
הם מהדסים קדימה לעבר גוזלי הפיגווינים ברשעות, על רגלי הברווז שלהם, בעוד שהם שומרים על פרצוף תמים וטהור.
ההאנשה בסרט לא הפריעה לי, רוב הזמן.
אז התפלץ האיום הזה היה אריה ים? מימי לא ראיתי משהו כל כך מרושע. מן הכלאה בין צלופח מורנה לנעל בית. זה לא ספוילר, נכון?
עם הקריינות, זה נשמע כמו קטע מעבר ברחוב סומסום
ועוד בצרפתית….
מי שאוהב אותי, הוא לא יקטוף אותי.
שלכם, הפינגווין הקיסרי.
בעברית - הקריינות גרועה הרבה הרבה יותר!
בעברית – הקריינות גרועה הרבה הרבה יותר!
בכל מקרה, מי שרוצה לראות פינגווינים, שיחכה לסרט הטוב של נשיונל ג'יאגרפיק, שאין בו דיבוב כלשהו (מלבד פינגווינית) לדמויות, אלא רק קריינות מדעית שמספרת מגוף שלישי על מה שקורה:
"צעדת הפינגווינים"
http://wip.warnerbros.com/marchofthepenguins/
אר.
לא נעים לי לומר (אוקיי, נעים) אבל זה אותו סרט.
אר.
אבל אולי עם דיבוב אחר?
של מורגן פרימן, דיברנו על זה.
כך משווקים אותו בארה"ב, אאל"ט.
ראיתי עכשיו את הסרט
ראיתי אותו בגרסא העברית (נו כרטיס חינם, שיהיה) ודווקא זה לא הפריע לי כל כך. הקטעים בהם הבן והבת חוזרים על אותם משפטים קצת מציקים אבל הקריינות עצמה היתה מועטה ומספקת.
הקטעים הכי טובים בסרט זה כאשר הפינגווינים נופלים באמצע ההליכה, חבל שיש את זה רק כ3 פעמים. גם המכות בינהם היו קטע מבדר: כאפות הכנפיים הזכירו לי את החיקוי של בנדל (או איך שלא קוראים לקומיאי ההוא) בחיקויו של האישה האוטיסטית שעושה "בוא רגע"
חבל שהיו לפעמים קטעים ממש מתים בסרט שבהם לא היתה שום פעילות או התמקדות במישהו אלא סתם דקה של נוף או קבוצה עומדת
איפה הבושה?
אני לא ראיתי את הסרט וגם כנראה שלא אראה את הסרט (סרטי תעודה-לא בכיוון שלי), אבל בכל זאת מהביקורת (המצוינת! עכרור, קבל
) הבנתי שהקריינות מנסה כאילו להוות מוקד עניין מרכזי בסרט.
מה הפאק? בסרט תעודה זה לא צריך להיות ככה. בסרט תעודה, הסאונד שתופס צריך להיות הפסקול, וקולות הטבע, אבל הבסט צריך להיות התמונה עצמה! פאק, זה הורס את כל הסרט!
-איפה הבושה?
תגיד, מה קרה לכפתור הפאק שלך?
הסצינה שנחתכה מהסרט
http://www.mcnblogs.com/mcindie/archives/2005/07/march_of_the_pe.html
ניסוי
בעקבות הביקורות שלכם בעין הדג, לקחתי את ה-DVD הצרפתי וראיתי אותו עם mute.
באותו זמן גם הלכתי על מכשיר כושר, מה שהגביר את ההזדהות שלי עם הפינגווינים הצועדים.
אחרי שסיימתי עם המכשיר, מצאתי את התרגום וראיתי את יתר הסרט עם הקריינות.
אז ככה: בלי קול, הסרט הזה הוא מפעים ויזואלית. היה לי מאוד קשה להאמין שמדובר אך ורק בצילומים של פינגווינים ולא בשילוב שלהם עם אנימציה ממוחשבת. האם אני צודקת?
היו שם כמה סצינות שקשורות בביצים, גוזלים והורים שפשוט גרמו לי לרצות לבכות. אני תוהה אם זה אומר לי משהו חדש על המוכנות ההורית שלי.
מצד שני, בחצי הראשון של הסרט לא למדתי שום דבר על פינגווינים, חוץ מאיך שהם נראים. אז בחצי השני הוספתי את הקריינות. לא התעצבנתי מזה כמו העכרור, אבל הקריינות בהחלט הפחיתה מן הפאר וההדר של התמונות והפכה את כל העניין למעט פחות מרגש, לטעמי.
מצד שני – למדתי משהו על פינגווינים.
מסקנה – כנראה שצריך את הגירסה האמריקאית.
ניסוי
בDVD שיצא השבוע יש גם את הגירסה האמריקנית?
צעדת הקיסרים - גרסת WoW.
כרגע חזרתי מההקרנה של משפחת הקיסרים (אני מעדיף צעדה אבל לשם הקונפורמיסטיות…) אותה הקרינו בדיבוב לעברית.
ניסיתי להקשיב קצת בהתחלה אבל אברי גלעד והחברה שלו התחילו להישמע יותר ויותר מביך אז פשוט ויתרתי.
בהתאם לאזהרות, באתי מוכן מראש עם הפסקול של World of Warcraft, מקווה שהוא מתאים.
הפתעה הפתעה, הוא דיי התאים. מוזיקה אפית בסצינות הצעדות והנופים, מוזיקה דרמטית וענוגה בסצינת ההזדווגות ואפילו מוזיקה איטית ועצובה כשביצים התבקעו וגוזלים מתו.
כמובן שקרה שפתאום קפצה עלי משום מקום, מוזיקת פעולה אותה העברתי אבל סך הכל זה היה שילוב טוב.
מדי פעם ניסיתי להחליש או לכבות את המוזיקה כדי לשמוע מה הם בכל זאת אומרים אבל מיד החזרתי אותה.
בשורה התחתונה, אהבתי ואני ממליץ למי שרוצה לראות את הסרט להכין פסקול חלופי. לא שמעתי את הגרסה הצרפתית שהייתה על אותו תקליטור או את הגרסה באנגלית שלא הייתה אבל בעברית אני נגד.
מישהו ראה את שני הסרטים הנוספים אל התקליטור?
סרט מרתק ומדהים
סרט מעולה, מרגש ונוגע ללב.
לטעמי הדידוב בעברית מעצבן וממש לא לענין, אבל… לא גורע מגדולתו של הסרט, פשוט הקשבתי בווליום נמוך.(ראיתי אותו בעוונתי במסך קטן).
למה הקריינות מעצבנת כל-כך
העכרור כבר כתב את זה בביקורת המשובחת שלו, אבל ככל שהסרט (המצולם למופת והערוך בקפידה) התקדם, הלכתי והתעצבנתי. ניחא שהדיבוב פואטי בצורה פומפוזית וסכרינית במיוחד, אבל הוא נטול כל כבוד למושאי הסרט, לפינגווינים. איזה מין חוקר / במאי אתה אם אחרי שנים של חשיפה לפינגווינים כל מה שאתה מסוגל להגיד זה "בעצם, הם בני אדם עם הליכה מצחיקה"? פינגווינים הם _לא_ בני אדם, ולנסות להפוך אותם לכאלו זאת השטחה מרגיזה ומטופשת, שהחליט עליה מישהו שלא מסוגל להביט מעבר לקצה אפו ולהפסיק ולראות את כל העולם בדמותו.
הסרט *באמת* מקסים מאד ויפהפה, אני רוצה לראות אותו שוב, אבל הקריינות באמת נוראית. ואני ראיתי את זה בעברית בגלל אחשלי – ולמען האמת, אולי בסרט כזה זה עדיף למי שלא יודע צרפתית, כי העיניים לא מוסחות לכתוביות ומתרכזים במה שיפה בסרט.