משפחת הקיסרים

במקור: La Marche de l'empereur
במאי: לוק ז'אקה
תסריט: לוק ז'אקה ומישל פסלר
קריינות: רומאן בורנז'ה, שארל ברלין
שחקנים: הרבה פינגווינים

מאז ומתמיד סיפק עולם הטבע השראה לאנשים, והזכיר להם שהאמיתות הבסיסיות של הקיום פשוטות – לידה, רעב, קרבה, אהבה, מוות. הצפייה בבעלי חיים מעניקה לאדם שמחה, ומעשירה את חייו. אני מדבר, כמובן, על ההליכה המצחיקה של פינגווינים: כולם אוהבים אותה. גם אני.

זו הסיבה ששמחתי לשמוע על סרט חדש, שבו הפינגווינים הם יותר מגיבורי משנה שגונבים את ההצגה (מישהו אמר 'מדגסקר'?). הפעם היצורים הקטנים, שנראים כמו שילוב ממוזער בין צ'רלי צ'פלין למלצר ראשי במסעדת יוקרה, מקבלים את מרכז הבמה. הידד!

אז במצב רוח נלהב, הלכתי ל'משפחת הקיסרים'. הסרט עוסק בפינגווינים קיסריים, יצורים בגובה מטר וקצת שחיים באיזור אנטרקטיקה – שזה כמו לחיות עם מיזוג של בית קולנוע, רק כל הזמן. הפינגווינים שורדים בתנאים הקיצוניים באמצעות מחזור חיים מיוחד: באמצע החורף, הם יוצאים מהים וצועדים במשך 20 יום לתוך היבשה הקפואה, אל מקום מוגן יחסית מטורפים. שם הם מתחלקים לזוגות, שיישארו קשורים ונאמנים זה לזו בחודשים הבאים. לאחר ההזדווגות והטלת הביצים, צועדות הנקבות חזרה אל הים, כדי להזין את עצמן, ולחזור כשבגופן מזון שיוכלו לספק לצאצאיהן. בינתיים, שומרים הזכרים על הביצים, עד שיבקעו. הזכר חייב להחזיק את הביצה במשך חודשים רצופים בתוך הפלומה החמה של גופו, מעל הקרח; די בכך שהביצה תיחשף לקור הנורא של הקוטב למספר דקות, והגוזל שבתוכה ימות. כשחוזרות הנקבות (ועליהן לעשות זאת בזמן, שכן ללא מזון, הגוזלים הרכים לא ישרדו יותר מ-48 שעות מרגע שבקעו), מגיע תורן לשמור על הגוזלים, ואילו הזכרים המותשים והרעבים יוצאים עתה לים כדי לאכול אחרי הצום הממושך. במשך כל הזמן הזה נשקפת לפינגווינים, בוגרים וצעירים כאחד, סכנה – לא רק מסופות אדירות, אלא גם מטורפים.

כבר מצילומי הפתיחה – מישורי הקרח האינסופיים של אנטרקטיקה, יפהפיים וקטלניים – התחלתי להיסחף לתוך הסרט. טור ארוך ונוגה של אלפי דמויות קטנות, מדדות בהתמדה עיקשת לעבר יעדן הקבוע, הופיע. דבר לא הפר את הדממה, מלבד הקולות הטבעיים של הישימון הקפוא, ששלטו בו מזה מיליוני שנים: הרוח הקוטבית השורקת, קריאותיהם הצרודות של הפינגווינים, והקריינים הצרפתיים המכריזים בקול "זה השבט שלנו! אנו יוצאים כעת למסע הארוך! אנו צועדים בעוז—"

הא??? מה הקריינות הארורה הזו עושה פה?!

עלי להסביר – אין לי שום דבר נגד קריינים צרפתים. תמיד כשמישהו אומר "כל הצרפתים האלה, אנטישמים", אני אומר "לא כל מי שמבקר אותנו אנטישמי", ועוד אמירות נאורות כאלה. הפעם, עם זאת, אין מנוס: הקריינות ב'משפחת הקיסרים' מעצבנת, ומעצבנת ברמות ג'אר ג'אר בינקסיות. פינגווינית צועדת לעבר האוקיינוס? קול של אישה אומר "חכה, אפרוחי, עד שאשוב". פינגווינים צעירים מצטופפים? קול של ילד אומר "כמה כיף בפעוטון". פינגווינים מזדווגים? גבר ואישה אומרים "הגיע הזמן לריקוד אהבתנו". אלה, יש להבהיר, הם רק תקצירים; בסרט, הנוסח המלא דומה ליותר ל"הבה ונרקוד את ריקוד אהבתנו, הריקוד הנצחי, הריקוד השמיימי, הריקוד אותו רקדנו מזה אלפי שנים, הריקוד אשר ירחיק את לבבותנו מעל הקרח הקפוא". לפעמים הקריין אומר משפט אחד ואז הקריינית חוזרת בדיוק על אותו משפט, ולהיפך. רוב הזמן זה מעושה, מאולץ, ומפריע מאוד (אה, יש גם גרסה עברית לסרט, שבה את תפקיד הפינגווין הזכר מגלם אברי גלעד. אני לא יודע איך היא; קשה להאמין שהיא יותר גרועה מהגרסה הצרפתית).

כל זה חבל נורא, כי ל'משפחת הקיסרים' יש פוטנציאל מצוין. אני לא הייתי יכול לשכב על הבטן ולצלם פינגווינים במשך יותר משנה, במינוס 50 מעלות. אבל הצלמים בסרט (לורן שלה וז'רום מייסון) הפיקו שוטים מדהימים של פינגווינים. צילומים של גוזלי פינגווינים, באופן טבעי, לוחצים על כפתור ה"אוו….." הפנימי של כל אדם, מאחר והם חמודים במידה בלתי נסבלת כמעט. אבל החביבים עלי ביותר בסרט היו הרגעים שבהם הפינגווינים צונחים בחבטה קלה על גחונם, ועוברים מהליכה מקרטעת לגלישה קדימה, כמו מזחלות שלג קטנות. ובכל צורה, פינגווינים הם פוטוגניים להפליא: מתגודדים, מחממים את גוזליהם, מזדווגים, שוחים, בורחים מחיות טרף. הצילומים האלה – שמביאים לידי ביטוי את העובדה שמאבקי החיים בטבע הם דרמה מופלאה, מלאה ברגעים קומיים וטרגיים – מספקים ל'משפחת הקיסרים' הרבה רגעים מרשימים.

גם מחזור החיים של הפינגווינים מספק סיפור מושלם, עם התחלה, אמצע וסוף. צריך רק להעביר אותו כמו שהוא בצורה מוצלחת, והבמאי ז'אק לוקה עושה את זה. אבל הקריינות, הקריינות. בתחילת הסרט ביקשתי משתי נשים שישבו לידי להפסיק לדבר; באמצע הסרט, לראשונה בחיי, התחרטתי שהן הפסיקו, כי הייתי מעדיף לשמוע אותן ולא את הקריינים.

פינגווין הוא לא יצור אנושי בחליפה פרוותית. אין לאף אחד מושג מה עובר בראש של פינגווין צעיר שפוסע את צעדיו הראשונים. אבל הסרט מכתיב לנו שמה שהוא חושב זה "אוי, זה קר ומדגדג". זה ניחוש שלא מבוסס על כלום. אבל העניין הזה עוד נסבל. כשהקריין מתאר את הטורפים של הפינגווינים כ"מפלצות", אני באמת מתעצבן. הפינגווינים טורפים דגים, לא? אז הפינגווינים הם לא "מפלצות", רק בגלל שהדגים לא חמודים? ואם הטענה היא שהגישה הזו במקום, כי הפינגווינים הם גיבורי הסרט – אף פעם לא אהבתי סיפורים שסובלים מתסמונת הערצה מופרזת לגיבורים, ומעוותים את המציאות כדי שהם ייראו טוב. יותר מזה: בגלל כל ההשתפכויות המתקתקות בנוסח "חממי את נוצותי, יקירתי, לנצח", כל מיני פרטים מעניינים באמת על הפינגווינים – למשל, העובדה שהאבות והבנים מזהים זה את זה אחרי הלידה על פי קול בלבד – רק מוזכרים באקראי, וקשה לדעת האם מדובר בעובדה מדעית או עוד התפייטות צרפתית.

'משפחת הקיסרים' הוא סרט מרהיב על יצורים לא אנושיים, שמעוררים בנו, כאנשים, הרבה הזדהות ורגשות. אנשים שאוהבים סרטי טבע, ואין להם בעיה עם טקסטים רגשניים (שמייחסים מחשבות אנושיות לחיות, ומדוקלמים בצורה מוגזמת), ייהנו. אחרים יכולים לבוא עם מחממי אוזניים עבים ואטומים לקול. זה גם מתאים לאווירה. ולמיזוג בקולנוע.