ביקורת: מד מן

הגברים והנשים של שדרות מדיסון עוברים את שנות השישים, מתפתחים, משתנים, מתרסקים, נוסקים - וחורטים מקום בלב של הצופים.

כל יצירה נוצרת בזמן, מקום והקשר מסוימים. כן, היא אמורה לעמוד בפני עצמה גם בלי קשר אליהם, "מות המחבר" וכל זה. אבל ההקשרים האלה קיימים, לכן בלימודי אמנות ותרבות עוסקים גם בהם. זה נכון במיוחד כשמדובר בסדרות טלוויזיה. יש הבדל עצום בין צריכה שלהן תוך כדי השידור לבין צריכה בדיעבד, בבינג' או שלא. לדעתי, העונות האחרונות של "משחקי הכס" היו כל כך מבולגנות דווקא כי היוצרים חשבו יותר על התגובות של הפאנדום בזמן אמת ופספסו את היצירה שתישאר אחרי שהפורומים ברדיט יתרוקנו. אבל אנחנו בכלל פה לדבר על "מד מן". 

התחלתי לצפות ב"מד מן" קצת לפני עלייתה של העונה השלישית, אז השלמתי את שתי העונות הראשונות שלה בזריזות. מעונה שלוש והלאה הייתי צופה אדוקה שרואה כל פרק יום אחרי יציאתו, קוראת ריקאפים ומגיבה בדיונים. זה אולי מפתיע במבט לאחור, אבל הסדרה עוררה לא פחות עניין ברשת מפרקים של "המנדלורי" או "לוקי". היה פאן ארט, ניתוחי עומק, תיאוריות מעריצים ואיתם גם הרבה אהבה, תסכול והזדהות עם הדמויות, רובן בלתי פשוטות בעליל. צפיתי בסדרה שוב לא מזמן והיא עדיין חכמה ומהנה, אבל לא יכולתי שלא להיזכר תוך כדי צפייה כמה מיוחד היה לראות אותה יחד עם כל העולם. כשמייגן לובשת חולצה עם כוכב בצפייה מחודשת, אין לזה משמעות מיוחדת. אבל בזמן אמת, החולצה הזו הציתה אינספור דיונים ותיאוריות מעריצים שניסו למצוא בה רמז מטרים כלשהו לגבי עתידה.

"מד מן", למי שפספס איכשהו, מלווה מספרי אנשי פרסום (ואת המשפחות שלהם) בניו יורק של שנות השישים. היא יוצאת לדרך כשהסיקסטיז הם עדיין קצת פיפטיז, על כל ההטרדות המיניות והציפיות המגדריות שמגיעות עם התקופה, ומעבירה את גיבוריה תהליכי עומק רגשיים וחברתיים. רצח קנדי, מלחמת וייטנאם, הביטלמאניה, תחילת השימוש במחשבים (אלה בגודל של חדר), סמים הזייתיים, פמיניזם, רוחניות, מאבקי זכויות אזרח וגם הנחיתה על הירח – כולם ועוד באים לבקר מתישהו את הגיבורים והגיבורות שלנו, שחלקם פורחים בעקבות שינוי הכללים ואחרים מאבדים את הדרך. 

הנכס המשמעותי ביותר של הסדרה – יותר מהתקופתיות הממכרת, יותר מערכי ההפקה – הן הדמויות. העלילה בסך הכל מעניינת, אבל בשביל שנהיה מושקעים בתוצאות של ישיבות ופיצ'ים צריך להיות לנו ממש, ממש אכפת מהאנשים שיושפעו מהן. ואכפת לנו. רציתי לפרט כאן על כמה מהדמויות האהובות ביותר (פגי! ג'ואן! סאלי! רוג'ר! אפילו פיט!), אבל יש כל כך הרבה אנשים מעניינים בסדרה הזו שאם ננסה למנות את כולם נהיה פה כל היום. יש כאלה שמתאהבים בהם מיד, יש דמויות משנה שמתעצמות ומעמיקות לאורך השנים ויש גם כאלה שמפציעות לרגע מדי פעם ועדיין משאירות רושם והשפעה עונות קדימה. אף אחד איננו חד מימדי וגם לא מושלם – לכל אחד ואחת יש רגעי ניצחון מרגשים לצד נפילות מזעזעות, שהן לא פעם תוצאה ישירה של המעשים שלהם. דון דרייפר, הדמות הראשית המגולמת על ידי ג'ון האם, הוא הדוגמה המושלמת לכך: כי הוא בו זמנית מלך הקול, טיפוס בלתי נסבל, "סלף מייד מן", האויב הגדול של עצמו, אבא אוהב, אבא מחורבן, אליל הנשים ובן זוג זוועתי. אבל הוא לא לבד. גם דמויות סימפטיות יותר – אפילו הילדים – עושים לפעמים דברים מזעזעים ממש. ועדיין אנחנו אוהבים אותם, כי כל צעד הוא ברור ומנומק היטב. 

חוץ מזה, כיף איתם. "מד מן" היא לא רק סדרה מעניינת פסיכולוגית, היא גם ממש כיפית. היא רחוקה מלהיות קומדיה, אבל יש בה לא מעט רגעים מצחיקים (אני עדיין צועקת לפעמים בבית "פיצה האוס!!!" בלי סיבה), הרבה רומנטיקה וסקס, סיפורים שוברי לב לצד רגעי התבגרות והתפתחות מרגשים. אם הזהירו אתכם מהעונות הראשונות, דעו שהסדרה אכן מתחילה יחסית לאט אבל נעשית יותר קצבית וצבעונית לאורך העונות. אבל אני אולי לא הבנאדם לשאול, כי אהבתי אותה לכל אורך הדרך.

ברמה התמטית, לסדרה היו כל מיני "נושאים" – כרונולוגיה של האומה האמריקאית לאורך עשור מכונן, העיסוק בפרסום ומכירות ואיך הוא משפיע על הנפש, מערכות יחסים בתקופה של יחסי מגדר משתנים ועוד. אבל יותר מהכל זאת סדרה על הערך הכה אמריקאי של "רדיפת האושר". דון מעביר את כל הסדרה בניסיונות למלא את החור בנשמה שלו, אבל גם טיפוסים הרבה פחות מתוסבכים ממנו לא מבינים איפה שמחת החיים והסיפוק שהבטיחו להם. 

הסדרה לא נותנת לזה תשובה חד משמעית סטייל "קחו אחריות על הטעויות שלכם" או "לכו לטיפול", אלא מבהירה שהמאבק הזה אף פעם לא נגמר באמת. כדי לנצח, אפילו אם רק ליום אחד, צריך למצוא יופי ומשמעות גם במקומות הכי סתמיים וחסרי טעם, ממודעת פרסומת לגרביונים עד לשיחת חולין עם הבת שלך. והיכולת הזו, למצוא את היופי והמשמעות גם ברגעים "יבשים" או חסרי חשיבות עלילתית, הם אלה שהופכים אותה לסדרה כל כך נוגעת ללב.