תמונה קבוצתית: ההקרנה הכי טובה

הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או לאחל יום הולדת שמח למישהו שאתם אוהבים. גם אם אין לו או לה יום הולדת.

יש סרטים טובים שנהרסים בגלל הקרנות גרועות ויש סרטים מעפנים שמשתפרים בגלל הקרנות נהדרות. בין אם זה קהל שבדיוק בראש שלך, נסיבות שהיו מסביב להקרנה, או תנאים של בית קולנוע שיש פעם בחיים. אז הפעם שאלנו את הכותבים: "מה הייתה ההקרנה הכי טובה שהייתם בה?".

אדם קלין אורון: מה הופך צפייה בסרט לכזו ששווה לזכור? כן, ברור, הסרט – אבל מעבר לזה, התנאים שבהם צפית בו.

בגלל התנאים האלה, אני זוכר מצוין את ההקרנה של "פנטזיה 2000", סרט שאותו עצמו אין ממש טעם לזכור. את הסרט ראיתי באיימקס בלונדון, בשנה שבה הוא נפתח, בשנה שבה הסרט יצא (1999 כמובן. למה?). התברברנו קצת בדרך לשם, ואז, להפתעתנו, הסתבר שהכניסה היא מלמעלה – אז עלינו. ועלינו עוד קצת. ואז עוד הרבה. ואז נכנסנו למה שאין איך לתאר אותו אלא כ"היכל", שלא לומר "מקדש". המסך שם היה דומה למסכים שהכרתי בקריון כמו שאמוג'י דומה למונה ליזה, מערכת הסאונד ליטפה את הקורטקס מבפנים, הכורסאות היו טובות מאלה שבסלון שלי. צפיתי בסרט בשתיקה המומה, שקוע כולי בחוויה, עיוור וחירש למה שקורה מסביבי. הפכתי ללייזר שממוקד רק במה שקורה מולי, על המסך. הייתי שם עם זוגתי, אבל אין לי מושג אם היא המשיכה להתקיים בזמן שהאורות כבו. אני מנחש שכן, כי היא עוד הייתה שם אחר כך, אבל אני לא יכול להבטיח שהיא לא קפצה ל-Pret a Manger לאיזה סנדביץ' באמצע: חלקים גדולים ממני פשוט התפוגגו במהלך הסרט.

זו הסיבה שאני אוהב קולנוע, זו הסיבה שאני אוהב לראות אותו בקולנוע, וזו, לצערי, גם הדרך שבה אני מנסה לראות קולנוע תמיד: חושך מוחלט, השתקה של כל מי שמסביבי, פוקוס מוחלט.

לצערי, כי אני זוכר לא פחות כמה הקרנות שאליהן הלכנו לדרייב אין בתל אביב, עד שנסגר בשנת 2000. מי שזוכר את הדרייב אין, בגני התערוכה, יודע שהאיכות שם הייתה פח – במובן של קופסת פח שהצמדת לחלון שלך כדי לשמוע את הפסקול (במונו חורק), ושל מסך ומקרן שגרמו לקריון להראות כמו פסגת הטכנולוגיה. אבל הסנדביצ'ים שאכלנו באוטו, והחברים שראינו איתם את הסרט, והצחוקים שהרצנו – על איכות ההקרנה, על הסרט, על הצפירות מהאיילון – הפכו את כל העסק לתענוג. לא הייתי ממוקד בסרט בכלל, הייתי עסוק בליהנות מהחוויה המשותפת של צפייה בו. וגם זו הסיבה שאני אוהב קולנוע: לפעמים זה בכלל לא הסרט, או ההתנתקות מחיי היומיום, זו היכולת להיות ביחד עם אנשים שאני אוהב כשהסרט הוא המוקד, אבל לא העיקר. העיקר זה עם מי רואים אותו.

נעמה רק: כשהתחלתי לחפש הקרנות אפשריות לכתוב עליהן קפצה לי מחשבה לראש: יכול להיות שהקרנה "טובה" היא בעצם משהו כמעט שקוף, ושאם שמתי לב למה קורה מסביבי באולם זה אומר שמשהו לא בסדר? פשוט ההקרנות הראשונות שחשבתי עליהן היו כולן הקרנות מדהימות של סרטים איומים. נגיד, ההקרנה הפעילה של "החדר" בלונדון שבה צעקתי רפליקה על המסך ברגע הנכון ומי שישב מלפניי אמר לחברים שלו "The KNOWLEDGE!". או אולי ההקרנה של "גרייס ממונקו" שבה אנשים צווחו מרוב צחוק בסצנה דרמטית. או ההקרנה הפעילה של "הטרמפיסט" בסינמטק תל אביב בפורים לפני עשר שנים, או ההקרנה הפעילה של "כולם מחכים רק לי" בקולנוע קנדה בפורים השנה (שאוט אאוט לזו שאמרה "נו יאללה סתמי" כל פעם שאמא של הגיבור אמרה משהו). וכן, אפשר פשוט להגיד "הקרנת העיתונאים של 'יחי קיסר!' שנתקעה באמצע בדיוק כשנגמר נאמבר מוזיקלי אז רק עשינו 20 דקות צחוקים עד שתיקנו את התקלה", אבל זה קצת דאונר, לא?

אז ישבתי וחשבתי עוד קצת, כי לא ייתכן ש"הקרנה בלתי נשכחת" זה רק מחמעליבה או תוצאה של הקרנה פעילה, והבנתי שכן, בעצם יש לי דוגמאות אחרות, כמעט כולן מפסטיבלים. זה הגיוני בעצם – זה עוד מקום שאנשים באים אליו כדי ליהנות ביחד ממשהו, אז הצלחתי לחשוב על שני מקרים מיוחדים שבהם הקהל באמת היה מספיק מסונכרן כדי שיהיה כיף חיים גם בלי שמישהו יגיד "את קורעת אותי לגזרים, ליסה!". דוגמה מושלמת התרחשה בשנה שעברה בפסטיבל ירושלים, כשלליינאפ הצטרפה הקרנה חצי סודית של "ברבי" שאמנם נפתחה לקהל אבל הייתה גם הקרנת עיתונאים (אחת מתוך כמה, זה היה סיפור שלם). אולי זה ההייפ, אולי העובדה שהייתה מסיבת ברבי קטנה במרפסת של הסינמטק לפני ההקרנה, אולי סתם מזל ואולי הנוכחות המורחבת של צוות כותבי וכותבות עין הדג – אבל אנשים היו אקסטרה בקטע. כל פאנץ' ליין נחת בצורה מושלמת, כל רגע שיא הביא צרחות אושר ואתם יכולים רק לדמיין את התגובות ל"אני סתם קן". נראה לי שככה מעריצים של מארוול מרגישים כשהם מגיעים להקרנה שהייתה סולד אאוט מראש.

אבל רגע, זה אפילו לא המקום הראשון שלי. ב-2019 הייתי בפסטיבל קאן וראיתי את "פרזיטים" בהקרנת העיתונאים הראשונה שלו. יש כאן כמה רבדים בעצם. קודם כל, אתם ראיתם את הסרט. אתם יודעים כמה שהוא מצחיק. עכשיו תגבירו את הצחוקים פי 500, כי אתם באולם קולנוע עצום ומלא עד אפס מקום. זאת ועוד – אנשים מחאו כפיים והריעו לסרט תוך כדי ההקרנה, וזה קרה יותר מפעם אחת וגם יותר מפעמיים. הזכרתי את זה בביקורת הקצרצרה שכתבתי על הסרט ומשם המשפט על ההקרנה הגיע לפוסטר הישראלי. אבל זה רק חלק מהעניין בעצם, כי "פרזיטים" המשיך משם לסיבוב ניצחון מטורף שהסתיים בדקל הזהב ובאוסקר לסרט הטוב ביותר. מי שהגיע לראות את "פרזיטים" באותו יום אולי ידע שהוא נכנס לסרט של במאי אדיר, אבל הוא כנראה לא ציפה לאירוע הקולנועי של השנה. לעזאזל, זה אפילו לא היה אמור להיות האירוע הקולנועי של אותו יום בפסטיבל, כי החדש של טרנטינו הוקרן רק כמה שעות קודם. אז לא רק שזאת ההקרנה הכי שווה שהייתי בה עד היום, זאת כנראה תישאר ההקרנה הכי שווה שהייתי בה לפחות לעשור הקרוב.

אמיר אסעד: בתקופה הפוסט-אפוקליפטית של מגיפת הקורונה לא היו בתי קולנוע. יצאנו החוצה, ראינו אנשים מדי פעם, אבל העולם כפי שהיה השתנה. כל הפעילויות החברתיות: ליהנות, לצאת לבר, מסעדות, הופעות או פשוט לראות סרט בקולנוע – פשוט הופסקו לחלוטין. האנושות התגלתה במלוא תפארתה כאשר עבדה בתיאום כמעט חסר תקדים על מנת להוציא חיסון למגיפה ולנסות להחזיר לנו את החיים שפעם היו. מספרי המאומתים החלו לרדת, בתי החולים התרוקנו, ולרגע קצר במרץ 2021 חשבנו שהכל נגמר. בתקופה הזו יצא "גודזילה נגד קונג", סרט לא חשוב, לא טוב מדי, לא מהפכני. סתם סרט, כזה שמזכיר את הסרטים שהיו יוצאים בסיטונות בחיים הקודמים שלנו. בתי הקולנוע קצת נפתחו, ואני וארוסתי החלטנו לצאת לשבור את השגרה של סוף העולם.

ואיזו הקרנה מושלמת זו הייתה. ריח הפופקורן בלובי, הסאונד שהרעיד לנו את הכיסאות, המסך הענקי, ואפילו הצופים שדיברו קצת במהלך ההקרנה הפכו אותה לחוויה בלתי נשכחת. כמו לטעום מאכל אהוב מהילדות, כמו להריח ריח של בית, העולם שבחוץ נעלם ופשוט שקענו לתוך סרט דבילי ומבדר. בלסנו דלי ענק של פופקורן ושתינו חבית של קולה והכל היה כמו שפעם היה. כשיצאתי מאותה הקרנה חשבתי לעצמי שאף סרט אחר לא היה עובד יותר טוב אחרי בערך שנה שבתי הקולנוע היו סגורים (ועוד איזה שנתיים שלוש שלא הלכתי לקולנוע מיוזמתי). זה סרט שהוא תצוגה לערך המוסף שבתי הקולנוע נותנים לחווית הצפייה, אבל גם סרט קליל מספיק שסתם אפשר להבלע לתוכו, בלי רצינות ובלי מחוייבות. סרט, או יותר נכון חוויה, שאפשרה לי במשך שעתיים לצלול לתוך עולם אחר אבל גם עולם מוכר שנעלם בלי ידיעה אם הוא אי פעם יחזור.

אור ענבר: הקרנת קולנוע מעצם היותה הקרנה של סרט בקולנוע היא חוויה מדהימה. אפילו רוחנית. לשבת באולם כשמכבים את האורות, דלי פופקורן או נאצ'וס ביד והטקסיות של לוודא שהפלאפון מושתק (למה שלא יהיה מושתק? אני מילניאלית, הפלאפון שלי לא יצא מהשתק מאז 2007), להיכנס לתוך עולם אחר כי המסך ענק והסאונד גדול מהחיים. כמעט ואין חוויות שאני אוהבת יותר מאשר לראות סרט בקולנוע. אפילו הגרועים ביניהם. יש בחוויה משהו שמשפר הכל. הקולנוע, למרות העניין שיושבים בשקט וכל אחד חווה עם עצמו את הסרט היא בילוי חברתי בעיני. גם העובדה שאפשר לשמוע את הקהל מגיב ביחד בצחוק, הלם או פחד. גם העובדה שלפעמים יש רגעים כל כך מיוחדים שממש אפשר לשמוע את האנשים שנמצאים יחד איתך באולם חווים איזה שינוי ואפילו ההערות המטומטמות שלפעמים מישהו אומר קצת יותר מדי חזק, גם זה מצחיק.

האדם הנוסטלגי שבי רוצה להגיד שהקרנת הקולנוע הכי מוצלחת שהייתי בה הייתה הפעם הראשונה. אבל הזיכרון שלי לא נותן לי להזכר בסרטים שראיתי בקולנוע לפני 1999, כי את ההקרנה של "טרזן" בגלובוס עזריאלי אני זוכרת הרבה יותר מדי טוב (בעיקר, את אחי מתגלגל מצחוק כשטרזן מכניס ידיים לנחיריים של קאלה). אבל לא, כדי לבחור את הקרנה הטובה ביותר צריך עוד משהו.

בזמן השירות הצבאי שלי, אתר וואלה התחיל במבצע כזה, שאם תאספו מספיק חברים תקבלו הקרנה פרטית. זה התחיל עם "טרון: המורשת" אז הייתי חלק מ-500 האנשים שזכו בהקרנה פרטית, והמשיך כשהם חילקו את המבצע ל"אולמות" קטנים יותר כדי שכמה קבוצות יזכו בכל סרט והקרנה. מפה לשם היינו חבורה גדולה עם הרבה זמן פנוי (ג'ובניקים נו) ובגדול זכינו לראות את כל הסרטים שרצינו (נציגה מוואלה התקשרה לוודא עם אחד החברים שאנחנו לא מרמים ואיך יכול להיות שאנחנו זוכים כל כך הרבה וכל כך מהר). אז מעבר לחוויה המגניבה והמצחיקה של איך משיגים את הכרטיסים האלה, ההקרנה שאני לא אשכח היא של "אקסמן: ההתחלה". מעבר לעובדה שהסרט עצמו נהדר ועדיין לדעתי סרט הקומיקס הכי טוב שנוצר, אני לא אשכח את ההתרגשות בקהל כשהייתה את הסצנה ההיא בבר, כי ברגע שהדמות הזאת הופיעה על המסך אולם שלם התחיל למחוא כפיים. וזה היה פשוט נפלא.

ולפעמים אנחנו רוצים קולנוע שהוא לונה פארק, ולמי שחושב שהרעיון הזה מגניב, ברכותי, סעו לצרפת ובקרו בפוטורוסקופ, זה בגדול פארק שעשועים לקולנוע שכמובן מוקדש ומקבל השראה מז'ול וורן. אבל פה בארץ, או, בבתי קולנוע שהם לא פארק, יש את חווית ה4dx. לא ראיתי הרבה סרטים באולם הזה, סה"כ אין באמת סיבה, אבל כשהגענו להקרנת העיתונאים של "אהבה בשחקים: מאווריק" הייתי החלילן שאומר לכל החברים, אם כבר לחוות את הסרט הזה בכיף, אז אני רוצה להרגיש שאני טסה. וגררתי איתי לאולם הזה את יהונתן וזוהר. מעבר לסרט עצמו שכמובן היה כיף לא נורמלי, קיבלנו כוסות יין. ושתינו אותן. ובעצם עד היום כל הכבוד ליהונתן, שישב ביני לבין זוהר וסבל את כל ההתלהבות שלנו. ולהרגיש את הטיסה? נשבעת שזה היה שווה. ומגניב. ולא, זה לא רק האלכוהול, פשוט היה ממש ממש כיף. הסרט הנכון, באולם הנכון עם האנשים הנכונים.

החוויה הכי טובה שלי בקולנוע? בתקווה עוד לא קרתה. אני רוצה להאמין שיהיו לי עוד הקרנות כיפיות, ומלאות חברים. ושיהיו טכנולוגיות חדשות ומוצלחות שיעיפו לי את המוח. ועד אז, אמשיך לפנטז על דרייב אין.

רם קיץ: התעכבתי רבות עם התמונה הקבוצתית הפעם, בעיקר כי לא הצלחתי להתביית רק על הקרנה אחת לכתוב עליה: האם לספר על הקרנה כלשהי במסגרת אירוע גיקים כלשהו? אבל כשכל הקרנה היא מיוחדת מה בעצם מיוחד בה? ואולי לכתוב על הפעם בה הלכתי ביסודי עם חבר לסרט אקראי רק כדי לגלות שיש שם ציצים? טוב, אכן חווייתי אבל לא מהסיבות הנכונות. התחלתי גם לכתוב על ההקרנה של "שרק 2" שראיתי עם אח שלי הצעיר כי וואו איזה כיף היה. קיבלתי עור ברווז כש-Holding Out for a Hero התחיל להתנגן; אבל זה יותר בזכות הסרט ופחות בגלל ההקרנה עצמה, וזו – כאמור – לא המשימה. ומה עם הפעם בה נכנסתי ל-"משימה בלתי אפשרית 3" בחו"ל ומשום מה זה לווה בתזמורת חיה? חמוד אבל לא. אז אולי ללכת אחורה, לפעם הראשונה בה הייתי בבית קולנוע? אבל רגע הייתי צעיר מכדי לזכור משהו מהיום הזה בו ראיתי את "הפרופסור המפוזר".

ואז זה הכה בי: ההקרנה הכי טובה שהייתי בה לא הייתה כל-כך מזמן. לא כי הסרט שראיתי היה נהדר, ההפך הוא הנכון (מחילה ממעריצי "גנובים על הקרח") אלא כי לא אני זה שנהנה – אלא הבת שלי. ולשאלתכם, לא. לא תכננתי לתת תשובה קלישאתית אבל הורות עושה את זה לפעמים.

וכך, בגיל 3.5 גאיה נכנסה יחד איתי, לראשונה בחייה, לאולם קולנוע. ומה אגיד לכם? לראות את המבט הנפעם שלה מול המסך "הענקיסטי", מחזיקה דלי של הפופקורן "הכיייי טעייים בעולם!" כשהיא נאלצת לשבת בקצה של המושב אחרת הוא ייסגר עליה – כל אלה הותירו אותי עם זיכרון שלא אשכח לעולם. כן, מהקרנות הג'אנקנימציה הבאות התחלתי כבר לסבול (כמו כל אדם סביר) אבל הפעם הראשונה בה הסברתי לה מה זה בכלל בית קולנוע ("דמייני טלוויזיה ענקית שצופים בה גם הרבה אנשים אחרים") ושיש שם סרטים שעדיין אין בטלוויזיה ("וואו!"), ולתת לה להציג לסדרן את הכרטיס (הדיגיטלי, כמה מעפן מצדי): כל אלה מרכיבים את הזיכרון המיוחד ביותר שיש לי מהקרנה כלשהי כי – דרך עיניים חדשות ותמימות – זכיתי ליהנות מחדש מחדוות הקולנוע, ולראות את האדם האהוב עלי בעולם נהנה.

רז גרינברג: ב-2001 נערך כנס המד"ב והפנטסיה הראשון שלא רק השתתפתי בו, אלא גם הייתי שותף לארגון שלו. הוא נקרא "פנטסי.קון", נערך באולם מופת שנשכר מהסניף המקומי של ההסתדרות ברמת-גן, והוקרנו בו (על מסך דפוק, ממקרן משומש – אבל החוויה לא היתה הרבה יותר גרועה ממה שחיכה אז לצופים ברוב בתי הקולנוע בארץ בעידן טרום-המגהפלקסים) כל מני סרטים שכבר מזמן לא הוקרנו בישראל אבל החובבים בישראל רצו לראות, לצד כל מני דברים שמעולם לא הוקרנו בארץ, אבל החובבים בישראל רצו לראות.

לצד סרטי אנימה, פרקים של "באפי", סרטי "ההוביט" ו"שר הטבעות" המצוירים, היה בתכניה פריט אחד שכולנו הסכמנו שחייב להיות שם – סדרת הטלוויזיה הבריטית "Neverwhere" ("לעולם לא עולם") שנכתבה על יד ניל גיימן. הסכמנו שאנחנו מקרינים אותה בכנס, מתחילתה ועד סופה. אף אחד בצוות מארגני הכנס, כמדומני, לא ראה את הסדרה לפני-כן, אבל היה ברור שאנחנו חייבים להקרין אותה. כי ניל גיימן.

וכך מצאתי את עצמי בהקרנה מרתונית של שלוש שעות, ביום השני של הכנס. לא קראתי את הספר קודם והיה לי רק מושג מעורפל לגבי ההפקה למרות שהזהירו אותי לפני כן לא לצפות לסטנדרטים של הוליווד. ובכל זאת, בדקות הראשונות של ההקרנה הייתי קצת בהלם של "מה זה?".

כי "לעולם לא עולם" נראתה ממש רע במבט ראשון. בניכוי הצבע, המראה שלה הזכיר בעיקר הפקות חינוכיות של הטלוויזיה הישראלית משנות ה-70 שנטחנו עד דק בשידורים חוזרים בבקרים של העשור שבא אחר כך. הצילום המכוער, התפאורות המחולטרות, האפקטים הלא-קיימים: אפילו גיימן – במכתב חגיגי שהוא שלח לבאי הכנס והוקרא לפני ההקרנה – די הודה שהסצנה עם המפלצת הגדולה של לונדון היא ביזיון.

אבל אחרי כמה דקות התאוששתי מההלם הראשוני, והסדרה פשוט סחפה אותי פנימה. הצוות שמאחורי ההפקה היה מודע לעבודה שהמשאבים החזותיים שעומדים לרשותו דלים, ולכן הוא החליט לתת מאה אחוז בכל הקטגוריות האחרות, וזה עבד. התסריט של גיימן, על גיבור מסכן שנחלץ לעזור לחסרת-בית פצועה ומוצא את עצמו עמוק בתוך ממלכת-פנטסיה מסוכנת, סמויה מהעין של מרבית תושבי לונדון, התגלה – כצפוי מתסריט של גיימן – בתור סיפור מרתק, מלא בהפתעות, דיאלוגים שנונים וגם כמה סצנות שטלטלו אותי ממש. גם הנוכחות של צוות השחקנים המעולה, ובראשו גארי בייקוול ולורה פרייז'ר בתפקידים הראשיים, גרמו לי להתאהב בדמויות הססגוניות, גיבורים ונבלים כאחד. ובסופו של דבר, הבימוי של דיואי האמפריז גרם לי להאמין שהאתרים בהם צולמה הסדרה הם באמת חלק מאיזו ארץ-פנטזיה נסתרת ומסוכנת, דווקא בגלל המראה העלוב שלהם.

אחרי שנים שבהן הורגלתי להפקות ז'אנר עתירות תקציב, הצפיה ב"לעולם לא עולם" גרמה לי פתאום להבין שגם הפקות ז'אנר עניות יכולות לתפוס את הצופים אם הצוות שעומד מאחוריהן מספיק מוכשר. האם היא עדיין תחזיק צפיה בעידן העכשווי, שבו אפקטים ממוחשבים זמינים גם ליוצרים עצמאיים, ובוודאי שלמפיקי טלוויזיה בריטיים בעידן שאחרי "דוקטור הו" המחודשת? אני לא יודע, עבר כבר המון זמן מאז שראיתי אותה, והעובדה שהבמאי ומרבית השחקנים שהיו מעורבים בה לא הגיעו רחוק אחר כך (מלבד פרייז'ר, שמצאה את דרכה ל"שובר שורות") גורמת לי קצת לחשוש. אבל הקסם של אותה הקרנה, אז בכנס פנטסי.קון, עדיין נשאר זיכרון נפלא.

שני אוירבך: באופן טבעי ההקרנות הכי טובות שהייתי בהן היו ההקרנות של הסרטים הכי טובים שראיתי, אבל יס פלאנט ולב לא יכולים לקחת את הקרדיט על זה ש"בחזרה לעתיד" ו"רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית", בהתאמה, הם כאלה סרטים טובים (אבל עדיין מעריכה את זה שהקרנתם אותם, תמשיכו ככה). לכן הפירוש שלי לשאלה עוסק יותר בהשפעה שהייתה להקרנה על מידת ההנאה שלי מהסרט. זה לוקח אותי מיד לכך שסרט שרואים בפסטיבל אוטומטית משתפר פי אחד וחצי, על פי הערכתי המדעית מאוד. דוגמה טובה לזה היא "קצפת ודובדבנים", סרט שנהניתי ממנו בפסטיבל ירושלים, וכשתפסתי אותו אחר כך בטלוויזיה נקודות החולשה שלו בלטו הרבה יותר, עד כדי כך שאני מאמינה שלא הייתי חושבת שהוא סרט טוב אם זו הייתה הצפייה הראשונה שלי.

עוד משהו שעבד לזכות ההקרנה ההיא של "קצפת ודובדבנים" זה שהיא התקיימה בנוכחות הבמאי. קשה לי להסביר מה בהימצאות הפיזית של יוצר הסרט בתוך האולם משפיע על הדעה שלי, הרי השאלות והתשובות מתקיימות בסוף ואת דעתי אני מגבשת על סמך אותו מידע שיש לי בכל הקרנה אחרת. אולי העובדה שהבמאי הופך מישות שאני יודעת שקיימת תיאורטית לבשר ודם מרסנת את הנטיות הגמזניות שלי וגורמת לי לראות את המגרעות של הסרט כבחירות ולא כטעויות. כך או כך, האפקט הזה היה קיים גם בסרטים נוספים שראיתי בנוכחות הבמאי – או יותר נכון הבמאית, כי מדובר ב"האני בוי" ו"אחד בלב", שני סרטים מצוינים שכנראה הייתי אוהבת בכל מצב, אבל אני שמחה שהייתה לי ההזדמנות להיחשף לנשים המבריקות שמאחוריהם.

אז האם משהו מאלה היה ההקרנה הכי טובה שהייתי בה? ברור שלא, אבל אלה כן המקרים שבהם הנסיבות הספציפיות של האירוע הכי השפיעו על ההנאה שלי מהסרט, ואולי זו לא השאלה שנשאלתי, אבל זו השאלה שבחרתי לענות עליה.

יצחק בארי: אבהיר מיד: אני הולך לרמות ולבחור שלוש הקרנות שונות שהייתי בהן ונחקקו לי בראש.

הראשונה היא הראשונה. כלומר, ההקרנה הראשונה שלי. ייתכן שאצל רובכם ההקרנה שעונה לתואר הזה היא של איזה סרט ילדים ששכחתם מהו וראיתם עם ההורים בגיל די צעיר; ההקרנה הראשונה שלי היתה כשהייתי בן 23, הסרט היה "משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים" והחוויה היתה לחוות את הפרי האסור בעוצמה חד פעמית שלא שוחזרה מאז. הלב דפק כמו טרקטור, העיניים בלשו לצדדים והראש סב על צירו הן מההלם והן מהחרדה שמישהו יראה אותי. הייתי גם בור לחלוטין בהלכות קולנוע: גישה לאינטרנט היתה לי אז מסובכת ואת שעות ההקרנה ביררתי באמצעות מענה טלפוני ממוחשב (אין לי מושג אם המערכת הזו עדיין עובדת), סינמה סיטי היתה בעיניי קולנוע סבבה (שלא לומר הטוב בעולם), לאולם ניסיתי להיכנס בערך רבע שעה לפני הזמן ובשלב מסויים בהמתנה רצתי שוב לקופות כדי לוודא שיש כתוביות בעברית.

הסרט עצמו גם היה ממש טוב.

השנייה היא השנייה. כלומר, סרט שראיתי בפעם השניה, אבל התנאים מסביב, אלוהים. זאת היתה תקופה אישית קשה מאין כמותה מהמון בחינות, המצב היה חרא בריבוע ואני החלטתי במוצ"ש אחד לנסוע לאיימקס בפלאנט ירושלים ולצפות בו שוב ב"חיות הפלא והיכן למצוא אותן", סרט שחיבבתי בצפיה הראשונה.

זאת היתה הקרנת חצות, וכשנכנסתי לאולם גיליתי שהוא ריק לגמרי, פשוטו כמשמעו: הייתי היחיד באולם ענק עם ארבע מאות מושבים. למשך שעתיים ומשהו הייתי חופשי להיטמע בעולם הקסום של הארי פוטר שאני ממש אוהב, ותגידו על הסרט מה שתגידו, אווירה קסומה יש לו – ופסקול אלוהי שהכניס לי את החוויה החד פעמית הזו לעצמות. אני מצטמרר עד היום למשמע הצלילים האלה של ג'יימס ניוטון הווארד ונזכר באותה בריחה מהמציאות שהיתה לי אז כמים קרים על נפש עייפה.

השלישית היא הרבה פחות "אישית" מהשתיים הקודמות, ומשהו שמשותף להרבה אנשים שגולשים פה ונמצאים סביבנו בקהלים גיקיים או סתם חובבי קולנוע – אבל עדיין כנראה ההקרנה הכי חווייתית שהיתה לי בחיים: ההקרנה של "הנוקמים: סוף המשחק", באותו חול-המועד-פסח לפני… חמש שנים כבר?! פאק.

קל מאוד להתמרמר כיום על מארוול ומהרבה סיבות מוצדקות, אבל כשהם היו בשיאם, הם עשו את זה כל כך טוב ובפער כל כך אדיר מכל סרט אחר שלא פלא שאני עדיין שומר להם חסד ומוצא את עצמי מחכה שוב ושוב לדבר הבא שלהם, למרות הנצחיים והשי-האלק והעונה השניה של לוקי וכו' וכו'.

ההקרנה ההיא היתה שילוב מושלם בין לראות סרט עם קהל מתלהב (שזה קרה עוד פעמים) ללראות סרט ממש ממש טוב שאכפת לי מאוד מהדמויות שבו וממה שהן עוברות (שגם זה קרה כמובן עוד פעמים) – והשילוב הזה הכפיל בריבוע את עוצמת החוויה. אני צרחתי במהלך הסרט באופן שגורם לי להסמיק כשאני נזכר בזה. אני הרעתי והתלהבתי וצחקתי ודמעתי, כמה פעמים מכל דבר, והרגשתי אושר צרוף ומזוקק כשכל הדברים הגדולים האלו קרו על המסך שמולי. לא חוויתי מעולם דבר כזה ואני בספק אם אחווה שוב, וזה לחלוטין סוג חוויה שאספר עליה לילדים – בתקווה שהפעם זה יהיה לפני שהם יגיעו לגיל 23.

תום שפירא: אנחנו יודעים הכל. לפני שמגיעים לסרט אנחנו יודעים את העלילה, את השחקנים, ראינו את הטריילרים, קראנו בכל מיני אתרים על איך התסריטאי שונא את השחקנית, השחקנית שונאת את הבמאית, הבמאית שונאת את המפיק והמפיק שונא את זה שלא הביאו לו קוקאין כבר חצי שעה. אפשר לנסות להתעלם, בוודאי שאפשר (רק שאם אתם כותבים באתר קולנוע זה קצת בעייתי), אבל זה בכל מקום – בכל מדיה חברתית, קבוצת ווטסאפ ואתר קולנוע שאתם כותבים בו (שוב, אולי אני במקצוע הלא נכון). אבל לפעמים אתם באמת לא יודעים כלום. לפעמים זה יום עם מזג אוויר מחורבן ויש איזה פסטיבל קולנוע בעיר ואתם רוצים להעביר את הזמן ואיזה סרט שמוקרן תופס את עיניכם: "הטוב, הרע והמוזר"… איזה שם טוב. מזכיר, כמובן, את הקלאסיקה שאתם אוהבים מילדות (כמובן שום דבר לא יכול להשתוות אליה). לפני שאתם מזמינים כרטיס אתם עוד קולטים שזה סרט מקוריאה (ראיתם סרט אחד מקוריאה לפני כן ואתם לא זוכרים במאה אחוז אם הוא בא מהצפון או מהדרום). מה בדיוק הם עושים שם בקוריאה?

ואז אתם יושבים, ואתם צופים, ואתם יוצאים מן האולם. הם עושים את הקולנוע הכי טוב בעולם, שם בקוריאה (בדרום, את הטעות הזו לא תעשו יותר שוב). הם עושים סרטים עם האפיות של ליאונה, המקצב של טרנטינו והאכזריות של סאם פקינפה עם סטייק נא תקוע לו בין השיניים. הם עושים קולנוע אחר ובכל זאת מוכר. אתם תכירו, מהר, את הבמאי, השחקנים ותראו עוד הרבה סרטים מקוריאה. אתם לא בטוחים שהם עדיין עושים את הקולנוע הכי טוב בעולם, יש גבול לכמות הסרטים על גנגסטרים לשעבר שמצאו את האור אבל צריכים לנקום כי מישהו עשה להם ג'ון וויק, אבל את החוויה הקולנועית הכי טובה בעולם אי אפשר לקחת מהם. סרט מושלם להפתעה מושלמת.

יהונתן צוריה: 12 בלילה. כרמל, בת הכמה חודשים, לא מצליחה לישון, כמו שתינוקות עושים. אני ואחוה רואים את "בון טומהוק" (הפשוט מצוין) איתה. מההתחלה ועד הסוף, דרך כל האלימות האפשרית.

להגנתנו, כבוד השופט ומשרד הרווחה, הילדה גדלה בסדר גמור ולא מתעניינת בלחצות אנשים לשני חלקים.

עד כה.

מאיה כהן שלו: בגדול, עד הצבא (והקורונה, אצלי זה היה במקביל) לא ממש הלכתי לקולנוע ולא ייחסתי למסך הצפייה חשיבות גדולה מדי, אבל השגרה המעיקה והאפרורית של צה"ל והחזרה של בתי הקולנוע אחרי יותר משנה של השבתה הפכו את היציאה אליו למשהו בין בריחה מהמציאות לאספקת חמצן. אבל כשהתחלתי לחשוב על זה לעומק הבנתי ש"הקרנה מדהימה" זאת חוויה מאוד סובייקטיבית. רוב ההקרנות שאני זוכרת כמשמעותיות הן כאלה עבורי אבל לא עבור קהל שהוא אינו אני. היו פגישות מפתיעות עם אנשים חדשים וישנים ושלל תקלות (החביבה עלי היא האחת שעשו ל"סטאלקר" בסינמטק לפני שנה, כשהפילם התהפך אקראית ובמשך רגעים ארוכים הייתי בטוחה שזה פשוט חלק מהסרט). בסוף ההקרנות שהכי נהניתי בהן היו פשוט הקרנות רגילות של סרטים שאהבתי, עם מעט אנשים בקהל.

לפני כמה שנים טסתי לפסטיבל קאן. על אף הזוהר המצופה מהעניין, פשוטי העם בריביירה בעיקר עומדים הרבה מאוד שעות בתורים, בשמש, בציפייה להשתחל לסרט מדובר כלשהו. הסרט הכי טוב שראיתי בפסטיבל ההוא לא היה סרט מדובר. בכלל. הוא הוקרן באולימפיה, קולנוע קטן יחסית שמזכיר את קולנוע קנדה ושסרטים בו מוקרנים רק בתרגום לצרפתית, אלא אם הם מראש דוברי השפה. הגעתי אליו מחוף הים. גם כמה דקות לפני תחילת ההקרנה, עמדנו בתור שלושה אנשים לא קשורים ונבוכים, עד שהבחורה מאחוריי אמרה "זה סרט של החבר הכי טוב שלי" והבנתי שכל הנוכחים באירוע קרובים של יוצרי הסרט, שהבחור שאנשים מברכים כשהוא יוצא לרגע הוא הבמאי, ושכולם צרפתים, חוץ ממני. הייתה אווירה של ערב סרטי גמר. לסרט קוראים "Grand Paris" אורכו פחות משבעים דקות והוא אחד הסרטים הכי מטופשים והכי מצחיקים שראיתי בחיים שלי. מהסוג שגורמים לי להאמין שיצירת קולנוע יכולה להיות כיפית וממלאת ולא סבל מוחלט, כי ברור שהיה כיף לעשות אותו, פשוט ברור. כל האווירה בהקרנה ההיא הייתה אווירה של חדווה. לא יודעת, בין "משולש העצבות" ל"קירבה" חשוב להיזכר בחדווה.