כמעט מפורסמים

במקור: Almost Famous
תסריט ובימוי: קמרון קרואו
שחקנים: פטריק פוגיט, בילי
קראדפ, פרנסס מק'דרמונד, קייט

הדסון, ג'ייסון לי, מייקל
אנגרנו, נח טיילור, אנה פאקווין

וויליאם מילר הוא נער בן 15, אינטליגנט מאוד לגילו. ומה עושים ילדים סופר מחוננים בזמנם הפנוי? מתווכחים בעין הדג על שטויות שברומו של עולם. אלא שהימים הם ימי שנות השבעים, וישנה בעיה קטנה עם האינטרנט: אנשי מיקרוסופט רק מסיימים תיכון; הוגי ICQ עדיין רבים על קוביות לגו בגן רבקה; אפילו תא הזרע שלימים ייקרא שון פאנינג עוד לא למד לשחות. חוץ מזה שבלי אקסמנית לעתיד אי אפשר להתחיל. אז וויליאם שלנו מכלה את זמנו בסגידה למוסיקה במקום. רגע, הייתה מוסיקה לפני שהיה אינטרנט? מסתבר שכן. פעם, טוענים ההיסטוריונים, האסוציאציות הראשונית מהמילה 'מוסיקה' לא הייתה 'נאפסטר', לא 'זכויות יוצרים', וגם לא 'בריטני ספירס'. מוזר, לא? צרות אופקים ממש. פעם, מסתבר, מוסיקה לא סימלה טכנולוגיה ושיווק – היא סימלה אומנות, חופש, עוצמה ותשוקה, או בקיצור את השילוש הקדוש: סקס, סמים ורוקנרול (להלן ססו"ר). אה, וגם גרופיז.

בכל אופן, למרות גילו הצעיר, וויליאם מצליח לפרסם מספר מאמרים וביקורות רוק בעיתונים מקומיים, מה שמושך את תשומת ליבם של אנשי מגזין Rolling Stone המיתולוגי. מבלי לדעת את גילו האמיתי הם מצמידים אותו לסיבוב ההופעות של להקת "סטילווטר", שמאגדת בתוכה כל מיתוס אפשרי על להקת רוק. זה מתחיל במראה שלהם: המתופף הזכיר לי את ג'ון אנטוויסל מ"המי", הבסיסט נראה קצת כמו גרסת הדיאט-אגו של ג'ים מוריסון והגיטריסט היה דומה באופן חשוד לג'ורג' האריסון של תקופת האלבום הלבן. אבל אלו רק האסוציאציות שלי. אני מניח שלכל צופה הם יזכירו את המוסיקאים האהובים עליו באופן אישי, פרט, אולי, למעריצי אמינם: אף אחד מחברי הלהקה לא דומה לבחור לבן מחומצן שאפרו-אמריקאי גדול לוחש לו באוזן מה להגיד. אבל אני בטוח שאפשר למצוא בהם קצת מפינק פלויד, לד זפלין, האחים אולמן, צעירי מגדל משה, הנשרים ועוד, מה גם שוויליאם מילר עצמו דומה קצת לבריאן ווילסון מ"הביץ' בויז". עד כאן ניימדרופינג.

גם כמה נקודות בעלילה מרגישות מוכרות: התנגשויות האגו בין הגיטריסט המוכשר מדי ובין הסולן הכריזמטי, השתיקה הקנאית של המתופף, אשתו הנבגדת של הגיטריסט, השמדת חדרים בבתי מלון וכן הלאה. גם הסיפור של וויליאם מילר עצמו הוא בתכל'ס סיפור התבגרות סטנדרטי שהותאם למציאות של עולם הססו"ר – אימו שמרנית, אחותו מרדנית, עיתונאי רוק הוא המודל לחיקוי שלו, הגיטריסט של "סטילווטר" הוא האליל שמכזיב, הוא מגלה את מיניותו בחברת גרופיות של הלהקה ומתאהב במי שלא יכולה להחזיר לו אהבה. וזה כולל, כמתבקש, כמה סצינות שמאלציות להפליא.

על מנת שלא תבינו אותי לא נכון, אבהיר מיד: "כמעט מפורסמים" הוא סרט נהדר. אז מה אם הוא שמאלצי. לשמאלץ יצא שם רע, כי יותר מידי אנשים מבלבלים אותו עם בנאליות. אבל שמאלץ יכול להיות נפלא, מרגש ואמיתי, אם עושים אותו נכון. ולבמאי ותסריטאי קמרון קרואו יש יכולות מספיק גבוהות כדי שסצינה של וויליאם שרץ אחרי המטוס של אהובתו המנפנפת (אותו) לשלום דרך החלון לא תהיה מגוחכת, אלא מקסימה. זה כשרון די נדיר, ואולי עליו הוא זכה באיש עם מטאטא על תסריט מקורי. ואולי הוא פשוט נהנה מן ההפקר.

ב'ג'רי מגוויר', הסרט הקודם שלו, הייתה הרגשה שקרואו למד טריק קטן ממערכת היחסים בין הציבור הישראלי לפוליטיקאים שלו: מצד אחד היה ברור שקרואו מצביע למפלגת "השחקנים הראשיים שמקבלים הכי הרבה כסף בסרט", אבל מצד שני לא היה ממש ברור אם הוא בעד מנהיג המפלגה טום קרוז או שהוא בכלל מקווה שקובה גודינג ג'וניור יעקוף אותו בפריימריס ויחזיר למפלגה את כבודה. כמו הציבור הישראלי, הוא לא לגמרי הזדהה אידיאולוגית עם אף אחד מהמועמדים, ומאחר והוא לרגע לא התחייב לספק לצופים דמויות נטולות פגמים מוסריים וחולשות אופי, הייתה הרגשה שהסרט באמת עוסק בבני אדם, באמת מציג את הדילמות שעולות אצלן מכמה כיוונים, באמת מנסה גם להעביר ביקורת על הדמויות וגם לקבל אותן עם הבעיות שלהן. טוב, החלק של "לקבל אותן עם הבעיות שלהן" זה כבר אלתור של קרואו, מעולם לא ראיתי דבר כזה ביחס לפוליטיקאים בארץ. אבל כן ראיתי שכשאין לך דמות להזדהות איתה, אתה מאבד עניין. וזה בדיוק מה שקרה בנקודה מסויימת ב"ג'רי מגוויר" (ובבחירות האחרונות).

גם ב'כמעט מפורסמים' קרואו נוקט בגישה דומה עם רוב הדמויות, אלא שהוא השתכלל: הוא נשאר נאמן למפלגת "השחקנים הראשיים שמקבלים הכי הרבה כסף בסרט", אבל הפעם ברור לחלוטין שהוא תומך נלהב במועמדותו של הנער וויליאם מילר, אולי מהסיבה הפשוטה שזהו סיפור חצי אוטוביוגרפי, ושמילר מבוסס על חוויות ההתבגרות של קרואו. זה לא כל כך מפתיע כשחושבים על זה – אני מניח שגם אהוד ברק היה בעד עצמו בבחירות האחרונות. בעצם, אל תתפסו אותי במילה.

חוץ מזה, השחקנים באמת מצוינים באופן חריג: היילי ג'ואל אוסמנט הוא זאב רווח ג'וניור ליד הילד שמשחק את וויליאם בגיל 11 בתחילת הסרט. גם פטריק פוגיט, השחקן הראשי של וויליאם בן ה-15, מדהים בפני עצמו. אבל הגדולה מכולם היא קייט הדסון, שמשחקת את הגרופית המכונה פני ליין, ואחראית לכמה מהרגעים המקסימים והמרגשים ביותר בקולנוע של השנים האחרונות.

חברי הלהקה מצוינים אף הם, בייחוד ג'ייסון לי המוכר לחובבי קווין סמית', שבונה את דמות סולן הלהקה ממש מכלום. אפשר לספור את שורות הטקסט שלו על יד וחצי ולמדוד את העומק שלהן באמצעות זרת ורבע, ועדיין, איכשהו, הוא ענק בזכות האיכויות שהוא מביא איתו אל המסך. חוץ מזה יש לנו את הכהנת פרנסס מקדורמנד המופלאה ('רציחות פשוטות', 'פארגו') בתור אימו השמרנית של וויליאם, שמצליחה, אולי בפעם הראשונה בתולדות הקולנוע בכלל וסרטי הנעורים בפרט, לבנות דמות שמרנית שלא מעוררת סלידה, אלא סימפטיה והערצה. זה גם הישג תסריטאי לא קטן, לגרום לקהל לאהוב דמות שמתנגדת לכל מה שהסרט אמור לייצג.

בזמן שלקח לי לכתוב את הביקורת הזאת האסוציאציה הראשונית מהמילה 'מוסיקה' הפסיקה להיות 'נאפסטר', ובקרוב מאוד היא תהיה 'BearShare'. נצלו את הואקום הרגעי שנוצר, ולכו לראות סרט שעדיין רואה במוסיקה ערך בפני עצמו.