אני הולך להגיד משהו, והוא עלול להיות אולי מעורר מחלוקת או פרובוקטיבי, אבל אני חייב להיות נאמן לאמת שלי. והאמת שלי היא שנראה לי שאני לא ממש מתלהב מהדונלד טראמפ הזה. כלומר, אני לא רוצה ישר לשפוט אותו לרעה עד שאשב על טיבו בצורה עמוקה, אבל מקריאה שטחית של המצב, יש לי כמה וכמה הסתייגויות ממנו.
גם ספייק לי רוצה להגיד משהו על דונלד טראמפ, וזה שהוא גזען חשוך מעודד שנאה שמסתחבק עם ניאו-נאצים וארגונים מתועבים, שהעובדה שהוא נהיה נשיא ארה"ב קשורה קשר ישיר לעובדה שארצות הברית היא עדיין, בכל זאת, מדינה שנגועה בגזענות, ואם יש לכם בעיה עם כל זה, אז אתם חלק מהבעיה.
כן, סרטו החדש של ספייק לי מאוד מוצלח כסרט, אבל הבעיה היא שמדי פעם הוא שוכח שהוא סרט ונהפך למניפסט פוליטי עצבני – במיוחד בסיומו ובתחילתו. מצד שני, למה לעזאזל ציפיתם מספייק לי? עידון?
בין לבין הקצוות שלו, הסרט מספר את סיפורו הבלתי סביר אבל אמיתי לחלוטין של רון סטולוורת', שוטר שחור שהצליח להסתנן לארגון הקו קלאס קלאן. כיאה לסיפור כזה מופרך, הסרט לא פעם אבסורדי ומטורף, וכולל כמה מהשורות המצחיקות שהיו השנה בקולנוע. כיאה לסיפור עם נגיעות פוליטיות, הסרט לא פעם מזכיר שמה שקורה על המסך הוא לא ממש צחוקים ושיגועים של עידן אחר, אלא אנשים אמיתיים ומסוכנים שיכולים לגרום נזק אם נותנים להם את ההזדמנות, ושהולי שיט, יש מצב שאנחנו נתנו להם הזדמנות.
את רון מגלם ג'ון דיוויד וושינגטון (הבן של דנזל), שנותן הופעה קולנועית מהנה ביותר בתור השוטר הטירון שמסתנן ל-KKK דרך הטלפון. קשה להגיד שהוא מצא איזה עומק בדמות שלו או גרם לקרביים להתהפך, אבל מבחינת "כוכבות" קולנוע, אין ספק שיש לו את זה. הוא מצליח להיות סימפטי ולגרום לך להיות בעדו בלי לעשות יותר מדי, ובכך להפוך את הסרט לסימפטי, ולא רק למסמך זעם סאטירי. אדם דרייבר, שם קצת יותר מוכר, מרים את הסרט מהצד הקומי שלו – כשותף של וושינגטון שנדרש להאמין פנים שהוא רון כשהוא נפגש עם הקלאן פנים אל פנים, לדרייבר יש את כמה מהשורות הטובות שיש בסרט, וזה למרות שכולן בנויות על אותן הנוסחה של "גזען אומר משהו נוראי -> דרייבר אומר לו "מה??" ->דרייבר אומר משהו אפילו יותר נוראי מהדבר שהגזען ההוא אמר".
שאר המופיעים והמופיעות בסרט גם הם מאוד טובים (ראויים לציון: טופר גרייס בליהוק מוצלח ביותר כדייוויד דיוק, מנהיג ה-KKK ואשלי אטקינסון כאשתו של אחד מהחברים בארגון), אבל הכוכב האמיתי של הסרט הוא ספייק לי. באנרגיה שהוא מטעין בסרט, בצורה שהוא מצליח לצייר תמונה יותר מורכבת של המציאות ממה שרוב האנשים היו עושים (למשל, בשאלת תפקידן של הנשים של החברים ב-KKK), בתקיפות שלו, בבוטות שלו, בטרלול שלו, ובמיומנות שלו לעשות סרט – כולם הופכים את "שחור על לבן" לסרט מומלץ, לא רק כמסמך פוליטי אלא סתם כשעתיים מהנות בקולנוע. ראוי לציון לא מובן מאליו הקישור שלי עושה בין המאבק של השחורים למאבקם של היהודים כמיעוטים, קשר שלא מעט יוצרים שחורים מתנערים ממנו – למרות שהיה ראוי מצד הסרט להרחיב טיפה יותר בנושא או לפחות בדמותו של דרייבר. לא כי אני נורא אוהב שמדברים על יהודים, אלא בעיקר כי הנושא הזה נשאר תלוי באוויר באמצע הסרט ולעולם לא מקבל תשובה של ממש, וזה קצת תמוה.
"שחור על לבן" מהווה מיני-קאמבק לבמאי (סרטו הקודם והמוצלח למדי "שי-ראק" די עבר מתחת לראדר), והסרט קוטף כמה מהביקורות הטובות ביותר בחייו של לי. כנראה שהסיבה נעוצה בכך שלי מצליח ליצור אצבע משולשת פוליטית וקולנועית כמו שמעטים יכולים לעשות. ואם בסרטים הקודמים שלו המטרות שלו היו מורכבות יותר מ"הם", "שחור על לבן" מציב בצורה מאוד ברורה שיש את הטובים, ויש את הרעים. כן, הוא מצליח להציג "אותם" בצורה יותר מורכבת מהטור דעה האקראי באתרי אינטרנט, אבל הם בבירור עדיין "הם". ואין דבר שאנשים אוהבים כמו שהם אוהבים להתגודד מאחורי מישהו שאומר ל"הם" ללכת להזדרגג בצורה מעוררת השתאות.
אז למי שחיפש סרט פוליטי שיצביע על הבעיות של ארה"ב בתקופה האחרונה וייתן תשובה מנצחת (שהיא בפרפאזה מסוימת "לך להזדרגג, טראמפ") – רוצו לסרט הזה. לשאר האנשים, אלה שסתם מחפשים סרט מעניין ומגניב עם עלילה מטורפת ושחקנים נחמדים – לכו במהירות לסרט, אבל לא חובה לרוץ.
אין ספק שלגלם
את דיוויד דיוק, אחד האנשים הכנראה הכי גזענים שקיימים, זה דבר שקשה לעשות. אז איך טופר גרייס התמודד עם הלחץ הנפשי? הוא ישב בבית בזמנו הפנוי וערך את כל שלושת סרטי ההוביט לסרט אחד באורך שעתיים. לכל אחד יש תחביב, אני מניח.
https://www.indiewire.com/2018/07/topher-grace-the-hobbit-fan-edit-blackkklansman-1201989456/
הלוואי והייתה דרך לראות את זה, אבל אני מניח שענייני זכויות יוצרים יעמדו בדרך (כמו שכבר קרה עם העריכה שלו לפריקולים של סטאר וורס, אותם הוא צמצם ל-85 דקות בלבד).
הוא לא סתם גס
הוא חריף. הוא משהו שאני לא בטוח שראיתי כבר. הדפיקה בדלת..הדולי זום.. זה אמיץ, זה ישיר. זה בדיוק מה שקולנוע צריך לעשות. ללכת "על יד" זה לא מתוחכם יותר. להיות רנדומלי וקליל בנוגע לנושאים שהם באמת קשים, אין בזה אלגנטיות.
אני עובד בבית קולנוע, אז אני שומע על מה אנשים מדברים אחרי סרט. וכשיש סרט מסוים שאנשים יוצאים ממנו ואני שומע אותם מדברים, דנים, מתלהבים..אני יודע שאני חוזה ביופי וברגש שסרטים יכולים לעורר. זה מה שקורה עם הסרט הזה.
זה לא שמדובר ביצירת מופת, כלל לא – אך הסוף שלו מרשים בצורה יוצאת דופן.
סרט טרחני וארוך
עם הרבה עריכה היה אפשר להוציא ממנו משהו יותר בועט ושנון.
במקום זאת נשארנו עם סרט שכל כך רוצה שנדע את המסר עד שהוא טורח להעמיד את המקביל למצגת שקופיות של שיעור חינוך.
אז, הסוף הזה.
האם מדובר בפעם הראשונה שבה סרט אמריקאי שואב השראה מסרט ישראלי? כי קשה לי להאמין שספייק לי לא ראה את ואלס עם באשיר, ואם הוא באמת לא ראה, זה חתיכת צירוף מקרים.
אני יודע שזה ישמע נורא מגוחך
אבל יש דמיון מאוד גדול בין "פול מטאל ג'אקט" לבין "מסע אלונקות" שהקדים אותו בעשר שנים.זה לא הכי סביר,אבל זה די נראה שהוא קיבל השראה ממנו(וזה עדיין אפשרי גם כשפול מטאל מבוסס על ספר)
זה באמת נשמע מגוחך
ולא רק בגלל ש"מסע אלונקות" זכה בעולם לתהודה פחותה ברמות מאשר "באשיר" ויצא בעידן אחר, פחות גלובאלי. יותר הגיוני שהסיבה היא שמלחמות וצבאות נראים די אותו דבר בכל מקום.
מסכים ולכל סייגתי
אבל זה עדיין מאוד דומה ולא הייתי פוסל על הסף
למרות שבהתחשב לקובריק, ראוי לציון שזה בכלל לא מופרך
ההשפעות על "2001" למשל היו סרטים סובייטים לא מוכרים שלא זכו לתהודה באותה המידה.
צריך לזכור שכמו במקרה של "השעה ה-25" ו"עשה את הדבר הנכון"
יותר סביר שהוא גנב מעצמו (כי הסיום מזכיר את הסיום של מלקולם X באותה המידה שהוא מזכיר את ואלס) מאשר ממישהו אחר.
מבחינת לי זה היינו הך
הסיפור של "שחור על לבן" מספר כיצד אותו מיעוט קיצוני ואידיאולוגי מצליח, באמצעות שמות קוד, סלוגנים משכנעים ומה-שלא-יהיה להכניס את הגזענות הזאת לדלת הראשית. כיצד, בעצם, הם עשו את זה כל הזמן. זה למה החשיבות בסרט על הכנסת הסלוגנים של טראמפ בתוך פיהם של ה-KKK. כדי ליצור את ההקבלה שהאמריקה הנהדרת הזאת שהייתה שהם מדברים עליה היא האמריקה הזאת שידעה לשים את השחורים "במקום שלהם".
אם בשנות ה-70 ועד לאחרונה הגזענות מהסוג הזה הייתה שקטה, הרי שלטעם לי, תחת טראמפ היא חוזרת לאופנה (כמו בשנות ה-60 ואחורה), ולכן לי מסיים את הסרט עם מה שהוא מסיים. כדי להראות שבניגוד למה שאנחנו חושבים, הגזענות חיה ובועטת.
האם היא באמת? זה עניין אחר ומורכב יותר שאני מהסס להסכים איתו בפה מלא. אבל זאת התפיסה של לי (ושל לא מעט אנשים אחרים) ועל כן הקו בין הסיום לבשר הסרט ישיר ביותר (בעיניי).
מה שאתה מפספס
זה שזה לא משנה כמה המסר ברור, אם זה יבהיר לעוד ילד אחד שצופה בסרט שלא היה מחודד לו לפני זה כבר היה שווה את זה
לאו דוקא
ואם זה יפגע באיכות הסרט ויגרום למאה אלף צופים פחות לראות אותו, מה אז?
כי זה מה שקורה הרבה פעמים כשהמסר משתלט על היצירה
אה, אחרי צפייה גם ב"רייטינג לנצח"/ Bamboozled
אז, כן, ספייק לי לחלוטין לא הרים את הסוף מ"ואלס". אם כבר – "ואלס" הרים את הסוף מספייק לי.
יש הבדל גדול בין הסוף פה והסוף שם
משום שבסרט הזה הביקורת היא כלפי חוץ, ובסרט הישראלי הביקורת היא כלפי פנים.
מבחינה רטורית הם עשו את אותו הדבר וגם האפקט (עלי) היה די זהה. אני לא חושבת שזה בהכרח רע, או דורש גילוי נאות או משהו. לא בטוחה שהסרט הישראלי היה הראשון שעשה חיבורים שכאלה. גם אם כן, בקולנוע משתמשים הרבה במוטיבים דומים, ואף אחד לא קופץ כששוב האקדח מהמערכה הראשונה צץ באחרונה. אז כאן התרגיל רב אימפקט, ובדיוק כמו בסרט הישראלי (אני לא נוקבת בשם מחמת הספוילר) יש אג'נדה פוליטית ברורה מאחורי הבחירה הזו ולכן האימפקט והמסר יותר חשובים לסגירת הסיפור מהמקוריות הקולנועית. *ישבתי בהרצאה של ארי פולמן, הוא כמעט נעלב כשנתנו לסיום של ואלס עם באשיר פרשנות ארטיסטית ולא התיחסו לבחירה הפוליטית בקונטקסט של הדיון.*
אגב, להשפעה בקנה מידה מקומי יותר
הסוף של "טעם הדובדבן" האיראני מזכיר מאוד את הסוף של "מצור" הישראלי, בצורה שאני אתפלא מאוד אם קיראסטאמי בכלל ולא ראה את "מצור". (למרות שהבמאי כן נודע למשחקים שלו על הקו דק בין תיעודי לעלילתי… ובכל זאת, זה ממש סופים דומים בצורה מטרידה).
אני מגיב לך בשם שניכם, כי אני מניח שהתגובה שלך היא צינית.
רוברט מקי הגדיר את זה יפה – כשאתה כותב פנטזיה, הצופה ירשה לך קפיצה אחת גדולה קדימה, אבל אז יחפש אותך בקטנות לראות אם לא חרגת מחוקי העולם שיצרת. דוגמה רעה היא 'הארי פוטר ואוצרות המוות' – רולינג יצרה במשך שנים (ובכישרון רב) עולם סופר מסובך, מלא בחוקים ובכללים דמיוניים. היא נתקעה לקראת הסוף בכמה קווי עלילה מסובכים, והחליטה לפתור אותם באמצעות המון דאוס אקס מאכינה קטנים בהם היא יצרה חוקים חדשים שמעולם לא שמענו עליהם, תחת התירוץ 'נו הם קוסמים'.
ברור שקו העלילה המדובר ב-'תברח' (שדרך אגב, מספוילר באכזריות ע"י המגיבים מעלי, לתשומת לבם של קברניטי האתר) הוא לא מציאותי, אבל הוא לא מופרך. הסרט מבקש ממך לזרום איתו, אבל מבטיח לך שלא תרגיש אידיוט ומרומה אחר כך, ולדעתי גם מקיים. העלילה של 'שחור על לבן' היא אולי מציאותית לחלוטין, אבל מופרכת ועצלנית.
ציפיתי בדיוק לטענה כזאת
הערת ביניים; לי ממש לא אכפת מחורים. אני מוכן לקבל כמעט כל סתירה לוגית, שגיאה בפרטים הקטנים, כל עוד הסיפור עצמו מספק אותי בזכות האלמנטים המהותיים שבו. גם bizarre high concepts אני לחלוטין מקבל בקלות.
אבל העניין הוא שב"תברח' זה לא המצב. זה לא עניין של השעיית ספק. זה לא שהסרט מתעמק בעולם ההיפנוזה, זה לא שהוא יוצר חוקים ואלמנטים ובורא עולם מסוים כמו שהארי פוטר עשה לקסמים ואינספשן לחלומות. או אפילו הלובסטר לחיי הזוגיות.
תברח משתמש בהיפנוזה כאלמנט אטום. מעבר לכך שאסתטית זה פשוט מכוער, הסרט אשכרה מבוסס על זה! הוא פשוט מצפה ממכם לקבל את זה כאיזו אנלוגיה למדיום תקשורתי. למעשה כל המטען הנארטיבי של הסרט מבוסס על פשוט היפנוזה. היפנוזה!
אני מבין מדוע חלק יספגו את זה כאיזה סוג של סאבטקסט מתוחכם, אבל כסיפור, על פני השטח..שזה בסופו של דבר מה שמשנה, כי אף אחד לא אוהב סרט בגלל הסאבטקסט שלו. אנחנו אוהבים את הסרטים של דיוויד לינץ' לא בגלל מה שלא יהיה שעומד מאחורי הפאזל – אלא בגלל הצפייה עצמה, שבגלל טבעה החלומי היא מחשמלת, לעיתים קרובות מהפנטת..
הסיפור של תברח הוא פשוט חלש. הוא לא יוצר משמעות אלא מכריח את עצמו עליה.
אריסטוטל אמר את זה קודם...
a probable impossibility is preferred to possible improbability
אריסטוטל?!
*מזועזעת עד עמקי נשמתי*
אריסטו! אריסטו! או אם כבר, אריסטוטלס.
(מתנצלת, הייתי חייבת. לפעמים אני מרגישה דחף להדוף את ההשתלטות האגרסיבית של השפה האנגלית על חיינו.)
צודקת במאה אחוז.
חיפשתי את הציטוט המדוייק באנגלית, וכבר כשכתבתי את זה – זה לא נראה לי נכון, אבל לא הצלחתי להבין מה לא מסתדר…
או, על פי מישל גונדרי - אריסטוצב.
וזה עוד כלום – נתקלתי כבר בישראלית שאמרה פלייטו.
אחד הסרטים הגרועים שראיתי. מעודן כמו מערבל בטון, דוחף את המסר במורד הגרון כמו שמפטמים אווז. זה לא סרט, זו פרופגנדה. העובדה שהוא מתקבל בכאלה תשואות אומרת משהו עצוב מאד על המחנה השמאלי בארה"ב. זוכרים את הסצינה ב"ממזרים חסרי כבוד" כשכל האליטה הנאצית משיישבת לצפות בסרט על החייל הנאצי הגיבור, הסרט שהם רואים נוראי, נובלת מלחמה מהסוג הכי גרוע, שוורצנגר זה רוברט דה נירו ליד השחקן שם, אבל ברור שהנאצים גומרים את ההילל על הסרט. מה שטרנטינו עשה כאן לדעתי הוא להראות כיצד הפשיזם משתלט גם על הסטנדרט האמנותי – זה בכלל לא משנה שהסרט חרא, משנה שהוא מעביר את המסר הנכון. זה פחות או יותר התהליך שעובר כבר הרבה שנים על השמאל בארה"ב – האמנות מגוייסת, היא כלי מלחמה, היא לא צריכה להיות מעודנת, היא צריכה לצרוח את המסר הנכון במלוא הריאות. העובדה שזבל כזה מתקבל אצלם בהערצה היא עדות לכך. עצוב מאד.
לא אהבתי את הסרט = כל מי שאומר שאהב אותו מעמיד פנים מתוך אג'נדה כלשהי.
תגובות עם ההיגיון הזה מופיעות באתר פעם בחודש כמו שעון (כמו לוח שנה…?). כמה עוד צריך להזכיר שאמנות היא סובייקטיבית ושזה הסבר הרבה יותר הגיוני לפערים בדעות מ"הם מתאמצים לאהוב סרט גרוע"?
אני לא אמרתי שהם מעמידים פנים. ההיפך, זה הרבה יותר גרוע – האג'נדה השתלטה להם על המוח כל כך חזק שהם אשכרה משוכנעים שזה סרט טוב. מכאן כבר אין תקנה. אמנות היא סובייקטיבית עד רמה מסויימת. אני לא מסכים שכל מה שיש באמנות זה רק "אוהב" ו "לא אוהב", יש גם מימדים חברתיים פוליטיים. אני די משוכנע שרוב אלה שאהבו את הסרט שייכים למחנה פוליטי מסויים, כך שזה לא רק בגלל איכותו כסרט.
אהלן, אהבתי את הסרט למרות
שהדעה הפוליטית שלי שונה בכמעט 180 מעלות מזאת של ספייק לי וחבריו.
טוב, זה כבר עניין לפסיכולוגיים. כנראה טראומת עבר
WTF אחי
(ל"ת)
הנה הבעיה עם הטענה שלך:
אני פשוט אהפוך אותה על פיה, אגיד שכל מי שמ"צד פוליטי מסוים" לא יכול להבין שזה סרט גדול ו"מכאן כבר אין תקנה" וזה עצוב ש"הם משוכנעים שזה סרט לא טוב" ושהם עושים זאת לא בגלל איכותו כסרט.
ההחלטה להגיד שהסרט מעורר מחלוקת והדעה שלך לגביו נופלת לפי המחנה הפוליטי שלך צריכה בדיקה, אבל כטענה – סבירה. ההחלטה להגיד שבמקרה, המחנה הפוליטי שלך הוא זה שצודק והסרט גרוע, כבר רחוקה מלהיות כזאת.
הטענה שיש קורולציה מסויימת היא טענה סבירה. הטענה שזה מסביר את דעתו של כל אחד היא לא
טוב, כן, לא התכוונתי בצורה מוחלטת
(ל"ת)
העניין הוא שאם מוציאים את הגורם הפוליטי אז אין שום דרך אחרת להסביר למה שמישהו יאהב כזה סרט, אין בסרט שום דבר חוץ ממסר פוליטי
אין כזה דבר "אין שום דרך אחרת". תמיד יש דרך אחרת. פגשתי אנשים שאהבו סרטים של לני ריפנשטאל
שזה באמת מטורף
כי "אולימפיה" פשוט סרט גרוע, על כל הארבע שעות שלו, והשילוב של סרטוני וידאו-ארט וערוץ הספורט שלו. יש כל כך הרבה דברים מעצבנים בסרט הזה לפני שאפילו יש זמן להתפנות לכל עניין הפרופגנדה שבו. (וכן, "ניצחון הרוח" הוא היותר פרופגנדה מהשניים, אבל החלטתי לנסות להתחיל מהאחד הקל יותר ולראות אם באמת לני שווה משהו. מסתבר שלא!)
משחק טוב, עריכה מגניבה, בימוי מסוגנן, רגעים מצחיקים, אחלה בניית מתח.
(ל"ת)
אפשר להפוך את הטענה על פיה אבל אז היא לא תהיה נכונה. אנחנו לא באיזו הזיה פוסט מודרנית ש"כל דבר שאתה אומר, אפשר גם להגיד ההיפך".
אבל בואו נצלול לזה רגע, אולי אני מפספס משהו: מה בדיוק יש לאהוב בסרט? אתם אוהבים שדוחפים לכם את המסר בגרון? אתם לא אוהבים כשיש טיפה מקום למחשבה, טיפ טיפה מקום לפרשנות? אתם אוהבים סרט שהוא בעצם לא סרט אלא פרופגנדה? אתם לא בקטע של אמנות, של טיפה עידון? אתם אוהבים כשמזלזלים באינטיליגנציה שלכם, כשלא סומכים עליכם שתבינו לבד ומסבירים לכם כמו בכיתה א' עם מצגת שקופיות בצבעים בוהקים? מה בדיוק יש כאן לאהוב חוץ מלהסכים עם המסר עצמו?
וואו, אם רק הייתה איזה ביקורת שהייתה יכולה להסביר מה יש לאהוב בסרט הזה...
כן, הסרט לא מעודן. הוא גס, בוטה, ולא משאיר מקום למחשבה בנוגע לדעה של הסרט.
זה לא אומר שהצופה חייב להסכים איתה. סרט הוא לא חידה שבשנייה שאתה מפצח נגמר הקסם והצורך בו. אני יכול לא להסכים עם הסרט (או לא להסכים לחלוטין עם הסרט) ולקחת ממנו את הדברים שהוא עושה על הדרך – את הבדיחות, את הרגעים העוצמתיים, את הרגש.
כי למרות שהסרט הוא מסמך פוליטי, הוא בהחלט לא מסמך חינוכי. זה לא "התרסקות" שבו הסרט מנסה לחנך את הקהל. הסרט בא להגיד מה שיש לו להגיד, ויש הבדל בין השניים.
נ.ב – גם כרזות פוליטיות יש כאלה מוצלחות שהייתי קורא להם אמנות, למרות שכל המטרה שלהן היא להיות תשדיר בחירות למפלגה כזאת או אחרת.
נ.ב.ב – כרגע, נראה שהסיבה היחידה שאתה חושב שהסרט לא טוב זה כי "הוא לא מעודן", וזאת ביקורת הוגנת, אבל כאילו – בוא. זה שסרט לא מעודן זה לא החטא הקדמון של כל הסרטים. רמת העשייה הטכנית של הסרט (כן, כולל המשחק והכתיבה) הם ברמה כזאת שאי אפשר פשוט לנפנף אותם רק בגלל שהם משרתים מסמך פוליטי. במקרה ואתה עושה את זה – אתה זה שבוחר לראות את הסרט רק דרך משקפיים פוליטיות ולא לבחון אותו בעוד דרכים.
לאחר צפיה בסרט ביום שישי האחרון, פניה נרגשת לבעלי קולנוע לב דיזינגוף:
אנשים יקרים, אני מאוד מעריך את הנחישות שלכם בהבאת קולנוע איכותי לצופים בישראל, אבל את חוויית האוונגרד רצוי להשאיר בתוך הסרטים שאתם מביאים – אין סיבה להחיל אותה גם על תנאי הצפיה באולם. ברצינות, אנו בשנת 2018 ולמרות שכסאות נוחים זה נחמד, אין שום הצדקה היום להקרין סרטים על מסך מיניאטורי שהצופים צריכים למתוח את הצוואר כדי לראות מה הולך עליו. יש היום סטנדרטים מסוימים, שהמגה-פלקסים קבעו, ואפשר לעמוד בהם מבלי לוותר על הארומה האיכותית שלכם (לא חייבים פסלים של שוורצנגר ודינוזאורים, כן חייבים מסכים נורמליים). ועוד הערה קטנה – גם טמפרטורה אלימה במזגן זה כל-כך ניינטיז.
לתשומת לבכם/טיפולכם.
מזה שלמפיצי הסרט יש דעה שונה משלך לגבי תנאי הקרנה ב-2018
אני מבין שלא אהבת את הסרט.
אהבתי דווקא. מה שהופך את הצפיה בו בתנאים כאלה לעצובה יותר.
(ל"ת)
עכשיו ברצינות
אני מבין שכשאתה מתלונן על המסך הקטן אתה מתלונן בעצם על אולם 6? לי באופן אישי אין בעיה עם האולם הזה כי אני נוהג לשבת בשורות הקדמיות וגם מודע לזה שזה אולם שמיועד לרוב לסרטים שהם בשלבי הקרנה אחרונים או כאלה שהמפיץ מאמין בהם פחות מבחינה כלכלית והוא מראש מביא אותם לתקופה מגובלת. זה מודל שקיים גם בקומפלקסים (היוש אולם 5 בסינמה גלילות), לא שזה הופך את התלונה שלך לפחות לגיטימית.
לגבי הטמפרטורה, קצת לא הוגן להתלונן על זה כאן במקום מול נציגי המקום בזמן אמת. זאת הרשת היחידה (למיטב ידיעתי) שמודעת לעניין הרגישות האופציונלית של הקהל לטמפרטורה וגם מתייחסת לזה בעזרת סרטון שמוקרן לפני כל סרט ומציעה אופציות לאפשר נוחות לכלל הצופים.
בלי קשר מצפה לקרוא את רשמייך מהסרט.
סרט בסדר מינוס
לא הרגשתי כמו כולם שהסרט דוחף את המסר לגרון (למעט הסוף המיותר), אבל גם לא מבין את ההתלהבות – לא ממש עשה לי משהו באף שלב בצפייה, או כמו שאומר ג'רמי ג'אנס – לא משהו שאזכור מחר.. בעצם כבר שכחתי.
שאלה
השחקן שמשחק את השוטר ג'ימי מופיע בקרדיטים כמייקל בושמי, והוא הזכיר לי במראה שלו את סטיב בושמי (אתם יודעים, funny lookin…). מישהו יודע עם יש קשר משפחתי?
הם אחים
לצערי כשנכנסתי עכשיו לIMDB כדי לוודא את זה ראיתי גם שסטיב בושמי התאלמן בשבוע שעבר.
שלא ידע עוד צער.
אז צפיתי בסרט עכשיו, וממש נהניתי
יש סיכוי שהוא היה טיפה טיפה ארוך מידי, אבל השאיר אותי מרותקת לחלוטין, וכמו שכתבתי למעלה, לסיום היה אימפקט מאוד חזק עלי אע"פ שאת התמונות החלקיות הנ"ל כבר ראיתי.
החיבור הפוליטי ברור, וכניראה שזו שאלה של תפיסת עולם, לא מפריע לי שיצירה היא פוליטית (וכמובן שיותר קל לי להזדהות כשאני מסכימה עם המסר). אני מעריכה מאוד את הבחירה של אנשים מקבוצות מוחלשות לנצל את הכח שמגיע אליהם כדי לדבר על הבעיות של הקהילה שלהם, זה לא דבר טריוויאלי וברור שספייק לי מסתכן פה באיבוד קהל (נאצי משהו). אצלי הוא מקבל ח"ח על הבחירה להעביר מסמך כזה פוליטי במקום סרט שימלא לאנשים את הערב בקצת בידור ריק.
כן חייבת להתעכב על עניין היהדות שעולה בסרט. אני לא חושבת שההקבלה בין שחורים ויהודים נעשתה באופן שיטחי, אני חושבת שהיא חלק מהביקורת הנוקבת בסרט (וזה לא טיפול אוהד).
**************ספוילר מכאן ואילך************
גם כאן לא נחסכו המון מילים. אדם דרייבר די אומר שהוא אף פעם לא חשב על עצמו כיהודי, עד שהוא מצא את עצמו כחשוד המיידי של ההיל בילי מהKKK, ושלפני הפעילות הזו העניין אפילו לא היה אישיו. למעשה הסרט מגדיר אותו בנקודה מסויימת כמיעוט שעובר כלבן. וזו תפיסה עצובה שיש בה לא מעט אמת, הרי אין באמת לוק יהודי, אדם דרייבר בכלל לא יהודי, ולרוב היהודים בעולם המודרני אין בעיה לעבור כסתם לבנים. לפעמים הקלות שבה אפשר לטשטש את הזהות היהודית כמיעוט די מוכה לאורך ההסטוריה, גורמת לשכוח שיהודים הם חלק מהמיעוטים ולא חלק מהרוב הכוחני (בארה"ב ועוד כמה מדינות מערביות, לא בארץ).
אז המניפסט הזה שהוא גם סרט, קצת מזכיר ליהודים מה המקום שלהם בהיררכיית הגזענות האמריקאית. גם את זה אפשר להקביל למצב הנוכחי בארה"ב עם כל מיני אידיוטים שימושיים תומכי טראמפ שלא מבינים שהאיש שנסע לתוך קהל מפגינים שחורים, היה באותה קלות נוסע גם לתוך קהל יהודי- עם או בלי סממנים מובהקים כמו כיפה.
הניסיון ליצור דיון על יהדות הוא ראוי להערכה
ובמקביל, מחופף להחריד ונגמר באמצע הסרט ללא פואנטה. שזה חבל, כי אני בהחלט חושב שיש מה להגיד (כמו שאת הרחבת).
שלא נדבר על זה
שיחסי שחורים=יהודים בארה"ב הם ממש לא פשוטים כמו שמישי הציגה את זה ושיש להם עוד צדדים מלבד "הנאצים שונאים את שניהם אז הם אמורים להיות אחים, right?"
כלומר, ודאי
אבל נראה שבשנה האחרונה, בין "רחוב ביל" ו"שחור על לבן" הייתה התרחקות מסוימת מהקו של "סלמה" של "אנחנו יכולים לעשות הכל לבד ולא צריכים אף אחד".
דיי, באמת? ואני התכוונתי להגיש את זה כתזה..
כתבתי את מה שראיתי שמופיע בסרט. אני לא בטוחה שהדיון היה צריך להיות ארוך יותר לצרכי הסרט כי המסר בסרט הוא מסר על שחורים וגזענות.
בהחלט חבל אולי שהסרט לא נוגע בכלל במיעוטים נוספים, כמובן שאם רוצים להוסיף שכבת מורכבות אפשר לדבר על היספאנים, שהם לא לבנים וחיים במערכת יחסים אחרת עם השחורים, הלבנים, היהודים והאמריקאים בכלל. וכמובן שאפשר מכל זה לשאול למה ספייק לי בחר להטפל דווקא ליהודים (ולהעלות הררי השערות על גזענות עיוורת מצידו, כי יהודים זה קל).
הדיון בסרט היה קצר כזה, ולכן גם התגובה שלי.
אולי אני טועה
אבל אני הבנתי שקרקר אומר שהדיון *בסרט* על יהדות הוא מחופף להפליא…
אני לא חושבת שזה נכון
הוא היה מסר קצר, נאמר די מילה במילה, והסרט המשיך הלאה (כי זה לא היה העיקר). אני לא חושבת שקצר בהכרח שווה למחופף.
כשהכעס עולה
אז לקראת האוסקר עשיתי השלמת פערים. אין ספק שההגדרה של סט מוצלח מעורבב עם מניפסט פוליטי עצבני זו ההגדרה המדוייקת, וזה פוגם באיכות הסרט. הסרט היה עובד הרבה יותר טוב עם המסר היה נשאר מתחת לפני השטח, ולא אם היו מורידים אותו עם פטיש של חמש קילו על הראש.
התחושה היא שהסרט הבסיסי פה בהחלט עובד, אבל השכבות עם המסר שהוסיפו עליו פשוט מיותרות, שזו אגב בעיה רצינית של השמאל באמריקה היום. הרבה יוצרים וקומיקאים שמאלנים, גם כאלה שידעו לתת ביקורות יותר שקולות בתקופה של בוש, פשוט כל כך כועסים על מה שקורה בארה"ב עכשיו, שבעיני זה הורג את האומנות. ההומור כבר לא מצחיק, הדרמה כבר לא מרגשת. הכל כועס ולא שקול. אני מניחה שזו חלק מההקצנה בדעות שאנחנו רואים בכל מקום, גם בישראל, אבל בארה"ב ההוליוודית באופן אוטומטי משודר לכל העולם…