ביקורת: רפסודיה בוהמית

לא בדיוק נאמן למציאות, לא תמיד מבריק ולא מצליח לחדש אבל תמיד סוחף, מרגש ומרהיב.

"רפסודיה בוהמית", בניגוד למה שאתם עלולים לחשוב, לא מספר את סיפורה של להקת קווין או של פרדי מרקורי. הסרט אומנם מציג את חברי הלהקה, ומשמיע את השירים שלהם, אבל מבצע כל כך הרבה שינויים בסיפור האמיתי עד שזה לגיטימי לחלוטין לשאול האם מדובר בחיים האמיתיים או האם זו רק פנטזיה.

אז מה הוא "רפסודיה בוהמית" אם לא סיפורה של הלהקה? זה לא "מאמה מיה", שסתם לוקח את השירים ואז בונה מהם סיפור אחר ומופרך לחלוטין עם טיגרסים שנוגדים את כוחות הכבידה, אבל הוא לא רחוק מכך. הדרך הכי טובה לתאר את "רפסודיה בוהמית" היא נסיעת רכבת הרים בין שירי קווין כשהכל מגובה במשחק נפלא של ראמי מאלק וחבריו לצוות (אבל, כמו בלהקה עצמה: בעיקר מאלק), קולנוע מדהים וסיפור שהוא לא נפלא. או מדהים.

אתם יכולים די בקלות לנחש מראש איך הסרט יראה אם ראיתם סרט על אומן מוזיקלי אחר בחיים שלכם: הסרט עובר על כל הביטים הסיפוריים המוכרים של סרטי להקות ואומנים בצורה נוסחתית – הם חשבו שאין לו את זה, אבל אז הוא מראה לכולם, אבל אז סגנון החיים שלו עולה לו בבריאות הנפשית, אבל בסוף מה שחשוב זה שחברים יהיו חברים וכו' וכו'.  הדבר הכי מפתיע זה שלמרות שיש לו את כל הסיפור מוכן מראש, הוא עדיין לא מצליח ליצור מהם סיפור קוהרנטי לגמרי.  במקום סיפור שבנוי כך שסצנות מובילות אחת לשנייה או מתקשרות ביניהן ולדמויות יש איזשהו הגיון בתהליך שהן עוברות, ל"רפסודיה" יש דמויות ללא מסע רגשי או לקחים שהם לומדים (פרט לפרדי), והמוטיבציות שלהם נראות קלושות – דברים מתרחשים סתם ככה לא פעם, כי זאת הקלישאה הבאה בספר הקלישאות הגדול של סרטי מוזיקאים.

אם אני רוצה לשפוט את הסרט לרעה, אני אגיד שזה בגלל שהסרט הוא מכונת יח"צ שטחית ללהקה שלא מתיימר להיות משהו מעבר לזה, כזה ששום דבר לא חשוב בשבילו חוץ מלמכור עוד דיסקים של הלהקה. אם אני רוצה לתת לו פרשנות לטובה, אני אגיד שמדובר במשהו מכוון: הסרט מתאים את עצמו לא להגיון עלילתי, אלא להגיון הרגשי של הדמות הראשית שלו. פרדי מרקורי, עם או בלי קשר למציאות, הוא דמות אניגמטית שלא יודעת מה היא רוצה מעצמה רוב הזמן, חוץ מזה שכל רגע בחייה יהיה מדהים, מצחיק, מרגש ומפתיע. הרי גם "רפסודיה בוהמית" השיר הוא לא ממש פצצה של קוהרנטיות ואנחנו עדיין אוהבים אותו – כי מדי פעם זה בסדר שזה לא הגיוני, אם זה כמעט הגיוני וממש מגניב. ופרדי מרקורי ממש ממש מגניב.

אז במקום לעקוב אחרי איזשהו נארטיב סיפורי, הסרט דומה יותר לאופי של פרדי והלהקה: אולי לא תמיד מבריק, אבל בהחלט גדול, נוצץ, ומדליק; יצירה שהיא שעתוק ומחזור מיצירות אחרות שמובילים לשבירת נוסחא לא טיפוסית (הסרט מסתיים בהופעה של רבע שעה, כי למה לא); משהו שכל שיר בו שונה אחד מהשני ובכל זאת הרפטואר מרגיש אחיד; ובעיקר – פרדי. נער מסכן ממשפחה ענייה, נער מסכן שאף אחד לא אוהב – שהשיג עושר ופרסום וכל מה שהולך עם זה, עשה כמה טעויות מרות אבל הצליח למרות הכל. ראמי מאלק, שמגלם את פרדי מרקורי מצליח להיות יותר מסתם חיקוי (מאוד) מוצלח. הוא דמות חיה: מבולבלת ובטוחה בעצמה במקביל, מקיפה את עצמה באנשים ובכל זאת בודדת, אוהבת ושונאת את עצמה. דמות שלא ניתנת לפיצוח עד הסוף – בדיוק כמו פרדי. ומאלק מצליח לגלם את כל הסתירות האלה בצורה נפלאה. הוא מצליח להרים את המסך בכל רגע שהוא נמצא ולגרום לקהל לחוש בכל גופם. גם בלי להכיר את עבודתו המוקדמת ב"מר רובוט", קשה שלא להתרשם מתצוגת המשחק שלו.

שאר הלהקה תופסים מקום משני – קיימים רק כשהם ליד פרדי. חתונה? ילדים? בגידות? כל החיים האישיים שלהם מתרחשים מחוץ למסך במה שהוא בעיקר רמיזות. ובכל זאת, השחקנים והתסריט עושים עבודה טובה בעיצוב דמותם. אני יודע בדיוק (כלומר, בגרסת הסרט) מי היותר שמוק מהחבורה, מי הפחות, מי החבר הכי טוב של מי, ולמה. הדבר היחיד שאפשר אולי להגיד לרעת הייצוג שלהם הוא ההחלטה לדחוק הצידה אפילו יותר (מבין אלה שהסרט גם ככה דוחק הצידה) את הבסיסט ג'ון דיקון. אם המתופף והגיטריסט מוצגים כחלקים חשובים מהלהקה שעושים החלטות חשובות, דיקון מוצג כמישהו שהוא פשוט… שם. נחמד, שליו, ללא יומרות – כמעט חסר אופי. זה, כמובן, הופך אותו אוטומטית לדמות הכי סימפטית בכל הסיפור. בטח יותר מהמתופף והגיטריסט, אבל גם יותר מפרדי.

נראה שהסיבה שחברי הלהקה התערבו בהפקת הסרט זה לא כדי שיינתן יותר מקום להם ולא רק לפרדי, וגם לא כדי להציג אותם באור יותר חיובי. הסרט מבין שהסיפור הוא על פרדי, וחברי הלהקה יוצאים דושים בלתי נסבלים לא פעם. נראה בעיקר שהסיבה שהם התערבו זה כי הם רצו שאנשים יזכרו שכמו שקווין בלי מרקורי זה לא ממש קווין, גם מרקורי בלי קווין זה לא ממש קווין. שאולי בלעדיו הם לא היו מגיעים לאן שהגיעו, אבל אותו הדבר נכון גם לגביו, ונכון גם לגבי הסרט; למרות שהסרט לא גרם לי ללכת ולגגל מי משחקים את שאר חברי הלהקה, הדינמיקה שלהם מול מאלק היא מרכיב חשוב בסרט. מאלק אולי מוצלח, אבל אני לא בטוח שהוא היה מצליח לסחוב את הסרט על גבו לבד בלי עזרה מחבריו. שחקני המשנה (כולל מייק מאיירס, שמופיע בהופעת אורח משעשעת שקצת לא מתאימה לטון של הסרט. מה שהופך אותה בעצם למתאימה בול לטון של הסרט) בונים לו סביבה תומכת שבה הוא יכול לבלוט ולזרוח.

יש משהו בסרט שהוא כל כך סוחף (דבר שלא חשבתי שאכתוב מימיי: כן, לכו לראות את זה באיימקס), כל כך משאיר אותך בקצה המושב שלך, שדיונים על האם הסרט מוחק את הזהות הבי-סקסואלית של פרדי (סוג-של), או מציג את שאר חברי הלהקה כמלאכים למול פרדי החוטא (פחות) מרגישים לא נכונים, איכשהו. "רפסודיה" הוא תוצר פופ קליל ולא מתוחכם, אבל כזה שמבוסס על בני אדם ולא על אפקטים. משהו לקהל שלא מחפש לילה באופרה, אבל גם לא ממש אוהב את "מלחמת הכוכבים". זה לא אומר שהוא פטור מביקורת, ובהחלט כדאי לדבר על הבעייתיות שלו, אבל הוא בבירור לא תופס מעצמו סרט "חשוב", וזה עוזר לקבל את הבעיות שלו בגישה סלחנית יותר.

כמו לא מעט משירי הלהקה, "רפסודיה בוהמית" עובד הכי טוב כשלא חושבים עליו אלא רק מנענעים את הראש לפי המקצב. לא הייתי מתחייב שהוא יפוצץ לכם את הראש ואפשרי שחברים יותר ציניקנים יצעקו "תוציאו אותי מפה!", אבל למי שמחפש הלילה בילוי טוב ממש – אין ספק שהסרט מספק את הסחורה. יש משהו בסרט שקשה להוריד ממנו את המבט, ועוד יותר קשה שלא לחייך ביציאה מהסרט, בעוד הסרט מנגן בזמן הכתוביות את אחד מאלפי הלהיטים של הלהקה.