"חורשות את הלילה" הוא מהקומדיות האלה על בני (טוב, ספציפית הפעם בנות) נוער שאמורות ללכוד דור שלם ברגע מסוים ולשקף לו מראה – לאו דווקא של מיהו, אלא קצת יותר של מי הוא היה רוצה להיות. בשנות השמונים זה היה "מועדון ארוחת הבוקר", בשנות התשעים זה היה "קלולס", בשנות האלפיים "ילדות רעות", ובעשור האחרון יש כמה טוענים לכתר, אבל לא נראה לי שיש באמת איזה קונצנזוס. בתחילתו היה את "באה בקלות" (שהבעיה שלו זה שהוא קצת ספציפי מדי) ולקראת סופו היה רצף של סרטים כמו "הקצה של 17" (שנכשל בכך שאף אחד לא טרח לראות אותו), "ליידי בירד" (שמתרחש בסוף שנות התשעים אז לא יכול לדבר על הדור הנוכחי), "כיתה ח'" (מתמקד בגיל צעיר מדי וקצת דרמטי מדי), "מאבדים את זה" (שוב, אף אחד לא ראה) שעכשיו מגיע ל"חורשות". לכאורה, ל"חורשות" יש את כל המרכיבים להיות קלאסיקה כזאת בדיוק – יש לו שתי גיבורות הכי קלישאה-של-בת-נוער-של-שנות-העשרה שאפשר, הוא מציג קשת רחבה של דמויות משנה שאנשים יכולים להגיד על חברים לכיתה שהם "בול זה", הוא נוגע בכל אותן נקודות של "מציאת זהות עצמאית" שהסרטים האלה נוגעים בהן ויש לו הייפ מטורף של קומדיה מרגשת במיוחד. בעצם, אם יהיה משהו שימנע ממנו להפוך לקלאסיקה הבאה בשורת קלאסיקות הנוער המצחיקות והמרגשות, כנראה שזאת תהיה התקלה הקלילה קלילה קלילה, שהסרט הוא לא כזה מצחיק ובכלל לא מרגש.
אופס.
אוקיי, הנה הדבר, אין שום דבר ספציפי ב"חורשות את הלילה" שמעורר איזה אנטגוניזם שמזמין שחיטת בית מטבחיים שמרוקנת אותו מכל ערך. זה סרט נטפליקס חמוד כזה (ואכן בצרפת הוא יצא בפלטפורמה הזו ולא על המסכים הגדולים), שהבעיה העיקרית שלו זה שהוא מצא את עצמו לפתע בהפצה רחבה עם ביקורות משתפכות, ולא ההפצה ולא ההייפ עושים לו צדק. הם מנפחים אותו לבלון ציפיות שכל סרט ייכשל מלמלא, אבל "חורשות את הלילה" ספציפית נמצא רחוק מאוד מלהגשים. זה לא שאין לו מקום בהיסטורית הקולנוע – לגמרי מגיע לו מעמד של סרט מסיבות שינה (עדיין יש כאלה? בני נוער עדיין ישנים או שהמציאו כבר אפליקציה בשביל זה?) ואני בטוח שנראה אותו בגיפים וממים בכמה שנים הקרובות, אבל הדיבור עליו הוא לא "סרט בילוי לערב צחוקים" (תואר שמתאים לו, אפילו אם אני הייתי בוחר בסרט אחר), אלא "סרט רציני ומדהים וקלאסיקה מיידית והדבר הכי טוב ורוצו לראות". אין סיבה לעשות את זה, כי שוב – סרט נטפליקס חמוד בוא נשאיר את זה ככה, אבל נראה שלא ממש שאלו אותנו. אז אם הולכים להתייחס אליו ברצינות, ונראה שזה הדבר שאנחנו הולכים לעשות, אז פאק איט – בואו נתייחס אליו ברצינות.
בואו נדבר על "חורשות את הלילה", הסרט על שתי הבחורות המשקיעניות של הכיתה, בעלות פופולריות גמישה-לצורכי-העלילה, שבעקבות משבר בתפיסת החיים (גם אנשים שלא השקיעו הרבה בלימודים התקבלו לאוניברסיטאות יוקרתיות!) מחליטות לנצל את הלילה לפני סיום הלימודים (ולא את הלילה אחרי כי אמממ.. סיבות, שקט) כדי לצאת למסיבות המופרעות האלה שכל הילדים מדברים עליהם.
בואו נדבר, נגיד, על היחס של הסרט לאוניברסיטאות יוקרה ועל כך שלמרות שהסרט לוקח את התדהמה של הגיבורות שלו מזה שילדים עשירים מתקבלים למוסדות לימוד עשירים ברצינות תהומית, כאילו זאת לא הדרך שבה העולם מתנהל מאז ומתמיד. מעבר לעובדה שהסרט הלכאורה-הו-כה-צודק-לוחם-פוליטית לא לוקח שנייה להגיד "וואו, כולנו עשירים טחונים שחיים בבועה מטורפת" או לעקוץ את הגיבורות שלו על חוסר המודעות שלהן לרעיון הזה שכסף מוביל לעוד כסף, הוא אפילו לא לוקח רגע להעלות את הרעיון שאולי הדרך לחיים טובים ומלאי משמעות לא עוברת באוניברסיטה כזאת או במשרה יוקרתית באחת מהחברות המצליחות בעולם. לא בעיה גדולה, אבל בסרט שאמור להיות "קולו של דור" או משהו – לא כדאי לכל הפחות להצביע על אפשרויות אחרות ולגיטימיות לחלוטין?
בואו נדבר על כך שהסרט לא ממש דומה לשום דינמיקה תיכונית שאני מכיר. כן, גם זאת של ארצות הברית. אם "מועדון ארוחת הבוקר" התחמק מהצורך להראות את הדינמיקה הרחבה על ידי התמקדות בחמש דמויות שמהוות ייצוג (לכאורה) של הקבוצה שלהן, אם "קלולס" פירק וניתח את הילדה העשירה (ומאוד התייחס לעניין המעמדות), אם "ילדות רעות" ניתח היטב את השליטה של נערות עם יותר מדי כוח, "חורשות את הלילה" לא מציע אף אחת מהאבחנות האלה (או אחרות) לגבי דינמיקה של בני נוער. ככה זה כאשר העלילה עובדת בשירות הדמויות – כאשר הפופולריות של דמויות משתנה מסצנה לסצנה והמעמד שלהן אף פעם לא ברור (האם התלמידים אוהבים את מי שנבחרה לראש מועצת התלמידים? הסרט מסתפק ב"חלק כן וחלק לא", אבל זאת תשובה מאוד סתמית, ולגבי הבחורה שלצידה בכלל אין תשובה לשאלה הזו אף פעם), קשה להרגיש שהתיכון הזה הוא באמת תיכון. הוא יותר מהכל רקע שימושי לשתי הדמויות הראשיות לגלות את עצמן ואת החברות שלהן מחדש, שהיה יכול באותה המידה להיות מכללה, טירונות, מסבאה או כור אטומי.
בואו נדבר על כך שיחסית לסרט שהרעיון התימטי שלו הוא "זוג הגיבורות הסנוביות מגלות שיש אנשים אחרים עם עומק מחוץ לבועה שלהן", לכל דמויות המשנה שהגיבורות מגלות שהן בעצם עמוקות יש בדיוק את העומק הנדרש לכך שהגיבורות יבינו שיש אנשים אחרים עם עומק, ולא, חס וחלילה, איזשהו סיפור משל עצמן. דמויות המשנה עוברות מהפך מדהים מ"קלישאה" ל"קלישאה עם סיפור רקע" שגורמות לגיבורות להבין כמה שטחיות הן היו ואז דמויות המשנה נשארות טפט בקיר החיים של הגיבורות הראשיות, כי הן מה שחשוב. זה בסדר, אבל אם הסרט מנסה להגיד ש"אל תשפטו אנשים לפי הרושם החיצוני, יש להם סיפור שלהם לספר" הוא לוקה במקרה חמור של אחד בפה ואחד בלב – אם האנשים האלה באמת מעניינים יותר משהם נראים, למה הסרט לא מתעניין באף אחד מהם?
בואו נדבר על כך ששוב, הסרטים האלה מפמפמים לנו שמה שחשוב בחיים הוא מסיבות-סמים-מין ושזה הדבר האמיתי שהוא באמת כיף. ותראו, אפשר להבין את הנערות בסרט שרוצות לנסות מסיבות בפעם הראשונה, כי לנסות דברים בפעם הראשונה זה מגניב. הבעיה היא שהסרט לא מציב באמת אלטרנטיבה או רומז שיש עוד דרכים ליהנות חוץ ממסיבות. וכלומר, בסדר, האנשים שיודעים שיש עוד דרכים ליהנות חוץ ממסיבות לא צריכים סרטי נוער הוליוודים בשביל שיזכירו להם את זה, אבל לא כדאי לכל הפחות לתת איזה ייצוג לרעיון?
ובגלל שכל הדמויות כל כך בטוחות שאפשר ליהנות רק ממסיבות, בואו נדבר על זה שבסופו של דבר, כמעט כל הדמויות בו עשו את אותו המסלול, גם אם במינונים שונים: חגגו-כיף-סמים-מזמוזים ואז הלאה לאוניברסיטאות היוקרה (וגם אלה שלא עושות את המסלול הזה עושות דבר מאוד-מאוד קרוב אליו). כן, אין לי ספק שזה מסלול החיים של בן הנוער הממוצע בארה"ב, בטח אלו מהשכבות הכלכליות הגבוהות, אבל האם במדינה שבה עולה שוב ושוב סוגיית שכר הלימוד שהופכת לעול ממשי על האנשים, השאלה הכללית של אוניברסיטה, כן או לא, לא שווה דיון? אזכור? לא להתחפר יותר מדי בקטע של "למה הסרט לא מדבר על הנושאים שאני רוצה שהוא ידבר עליהם" אבל לצמד הסוציאליסטיות עם השלטים של אנטיפה אין מילה כלשהי להגיד על העסק הדפוק הזה? באמת? כמובן, כל זה לא הופך את הסרט למוקצה רק בגלל שהוא מאושש את הנחות היסוד שרוב האנשים עושים, ומן הסתם הגיוני שסרט שכולם (טוב, חוץ מהקהל- שלא ממש בא לראות את הסרט) אוהבים לא יערער על הנחות היסוד האלה, אחרת לא כולם היו אוהבים אותו. אבל כן כדאי להזכיר שבעוד שכמו כל סרט לכאורה חתרני – לצד כמה מהדברים הלכאורה חדשניים ולא הולכים בתלם שהסרט עושה, הוא גם מאוד מאוד קונפורמי ביותר מדי נושאים אחרים.
רגע לא סיימנו, עכשיו אנחנו מגיעים להיבטים היותר, נקרא להם, קולנועיים – למשל, בואו נדבר על כך שלסרט אין עלילה, אלא רצף סצינות. "כיאה לכל קומדיה טובה" אתם אומרים? נפלא, אבל אז מה הסטייה למחוזות רגש-חברות שהסרט עושה במערכה האחרונה שכל כך לא קשורה לשום דבר שראינו קודם, וכל כך נבנתה רק בשביל שתהיה סצנה דרמטית שהעלילה דורשת שזה מחרפן? אני מניח שיהיה יותר נכון לומר שלסרט אין עלילה, עד שיש לו ואז הוא שומט את המקל שהוא מנסה לאחוז משני הקצוות שלו – הוא לא מבסס ולא מבצע את החלק העלילתי מספיק טוב כדי שיהיה לי אכפת מהדמויות והוא מפספס הזדמנות להפוך לקומדיה פרועה שבועטת במסגרת העלילתית. זה בעיקר מרגיש כאילו התסריט לא נכתב על ידי אנשים עם רעיון, אלא על ידי אנשים שעקבו אחרי ספר לתסריטאות וראו שכתוב "ועכשיו צריך סצנה דרמטית", אז הם הכניסו אחת.
בואו נדבר על זה שהסרט לקח את הקלישאה הכי גרועה מהקומדיות של שנות האלפיים – "מונטאז' הראפ", שבו הגיבורים עושים משהו מגניב או לכאורה מגניב לצלילי מוזיקת ראפ – ואז חזר על זה לפחות שמונה עשרה פעמים. פעם אחת בסדר. פעמיים, נגיד. למה יש סצנה כזאת כל חמש דקות? למי זה מועיל? אוליביה ויילד רצתה להשוויץ בטעם המוזיקלי שלה? כי יש דרכים יותר טובות לעשות את זה.
ואם אנחנו כבר פה, אפשר לדבר על כל הדברים האחרים הפחות ממציאותיים (סצנת הסמים המתבקשת בסרטים כאלה, למשל, לא דומה לאיך ששום דבר שכזה היה קורה ובאופן שבו שהיא מתרחשת היא מאוד בעייתית והסרט מתעלם מהבעייתיות הזו כי "חה סמים") שקורים בסרט בשביל להגיע לצחוקים. אבל נו, זו קומדיה – ברור שהיא תחתוך פינות בשביל להגיע לצחוקים. אבל הסרט מנסה לעשות שני דברים מנוגדים – מצד אחד לגרום לי להאמין שהדמויות האלה מציאותיות, שהמצוקות והלבטים שלהן משמעותיים ושצריך להיות לי אכפת מהחברות שלהן ומהמסע שלהן; ומצד שני לשנות את האופי שלהן, לשחק עם הגדרות המציאות וכדומה, כדי להגיע לסצנות הקומיות שהסרט רוצה להגיע אליהן. אין לי תלונות למי שבשבילו הניסיון הזה הצליח – אני מניח שהם התחברו לדמויות הראשיות ישר מהתחלה ואז כל פנייה שהסרט עושה לא מפריעה יותר מדי – אבל אתם מבינים למה זה בעייתי לאנשים אחרים, כן?
כל זה, כמובן, הוא דיון לא הוגן. הרי "חורשות" מקבל כהנחות יסוד את הדברים שאני מתרעם עליהם, ויש משהו לא תמיד לעניין להתחשבן עם סרט על הדברים שהוא לא עשה והיה צריך לעשות בעיני רוחו של המבקר (במקרה הזה, אני). בכלל, אפילו אם אפשר לדבר על החריקות התסריטאיות והבימאיות, "חורשות" בפני עצמו, על המסך – מחוץ לבועת ההייפ שעשו ממנו, לא ממש מתיימר להיות הבשורה הבאה בגזרת הקומדיה. הוא גרסה נחמדה ל"סופרבאד" שמתעדכנת עם הזמנים ומעלימה את עלילת האונס (תודה לאל), ועבור קהל מסוים הוא אחלה סרט לתפוס בנטפליקס או חברת סטרימינג אחרת כשאין מה לראות. כל ציפייה מהסרט מעבר ל"שיעביר את הזמן בסבבה" היא פשוט לא הוגנת, וכל ערך נוסף שמישהו השיג ממנו הוא בונוס מטורף.
עבורי הוא בעיקר העביר את הזמן בשביל לפנות מקום לעוד זמן – לא צחקתי מרוב הבדיחות שלו (מבחינתי, שום אלמנט בבדיחות לא עבד – לא התזמון, לא ההכנה, לא הפאנצ'ליין, לא ההגיון מאחוריהן, לא הדרך שבה שיחקו אותן), לא התרגשתי מהסאגה המאוד מוכרת של הדמויות שלו (לא שהסרט טוען למקוריות או שמקוריות היא הדבר שחשוב בסרטים דווקא) אבל אני לא יכול להגיד שסבלתי ממנו. צמד השחקניות הראשיות שלו חינניות וחביבות ומכיוון שהסרט הוא בעיקר "להעביר שעה וחצי בחברתן" יוצא שלמרות מגרעותיו הרבות, הן מצליחות לפצות על רובן ולהפוך את הסרט למשהו שהוא בסך הכל בסדר לחלוטין.
בסופו של דבר (וזה נכון, כמובן לכל סרט שלא התלהבתי ממנו) – הלוואי שהייתי נהנה מהסרט הזה. יותר מזה – למרות שכתבתי כמה סיבות טובות מאוד לא לראות אותו, אני לא יכול להתעלם מכך שרבים נהנו ממנו ושבסך הכל יש דברים גרועים יותר לעשות עם הכסף ותשומת הלב שלכם מלתמוך בסרט אינדי של יוצרת על שתי בנות. כך שלא הייתי מבטל צפייה עתידית רק על סמך דעה של בחור אחד שלצורך הגילוי הנאות: גם מ"כיתה ח'" ומ"ליידי בירד" התלהב פחות מהאנשים סביבו, למרות שלטעמי שניהם סרטים טובים בהרבה מ"חורשות" (והוא גם לא מ"סופרבאד", אם אנחנו כבר פה). אבל כן צריך לקחת בחשבון שהסרט הזה רחוק מלהיות חף מבעיות ולפני שאנחנו מכתירים את אוליביה ויילד לסמאחית החדשה ואת כוכבות הסרט לכוכבות הקומדיה הגדולות בעולם, אולי כדאי לנשום עמוק, לספור עד 10 ולראות שלעומת הקלאסיקות הגדולות של הז'אנר – מדובר בתוצר לא מרשים במיוחד.
בעשור הקודם היה גם את "תחליקי" שחוגג השנה עשור
גם הוא בבימויה של שחקנית (דרו בארימור, שגם סידרה לעצמה תפקיד קטן), והוא היה סרט נהדר… אבל הקטע המצחיק הוא ששיווקו אותו בתור דרמת-אינדי על התבגרות, כשמדובר בעצם בשילוב בין קומדיית-נעורים לסרט ספורט מהסוג שהיה מיינסטרימי לגמרי באייטיז.
תודה רבה!
כבר חשבתי שאיבדתי את זה.
סרט סבבה, כן? השחקניות הראשיות מקסימות (איך רק עכשיו למדתי שביני פדלסטין היא אחותו של ג'ונה היל?) ולדעתי כן יש בו תזמון קומי טוב – אבל מעבר לשעה וחצי של צחוקים, לא הבנתי מה הערך המוסף שהאינטרנט התעקש להדביק לו.
מה שכן, בילי לורד מדהימה. לא הייתי מתנגד לספין אוף על ג'יג'י.
עוד לא ראיתי את הסרט, אבל נראה לי שהמעגל הביקורתי של הסרט הוא כזה
קומדיית אינדי יוצאת. מבקרים צופים, וכיוון שמדובר בסרט עצמאי וסימפטי, גם המבקרים שלא עפו עליו רוצים לפרגן והוא מקבל ביקורות שעל הטווח שבין: "איזה סרט חביב" ל"וואו, זה ממש אחלה". רוטן טומייטוז אוסף את הביקורות האלו, מגיע למסקנה שכולם אוהבים אותו ונותן ציון מופרך של 97-100 אחוז. בלוגרים/טוויטריסטים/אתרי קליקבייט קוראים את הכותרת בלי לקרוא את הביקורות, ומיד כותבים כתבות בסגנון "ראיתם את הסרט החדש שכל המבקרים עפים עליו? האם זאת תהיה יצירת המופת שתהיה קולו של דור?". הסרט מגיע לסבב נוסף של מבקרים (בעיקר מחוץ לארצות הברית), וכל ביקורת עליו מתחילה בהסבר מדוע הסרט הוא לא יצירת מופת כמו שהמבקרים האמריקאים טוענים (טענה שלא נטענת במרבית הביקורות המקוריות). ופתאום ביקורות הופכות מ"איזה סרט חביב" ל"מה עפים על הסרט הזה??? הוא סתם סרט חביב".
ספציפית בארץ, הרבה מהאנשים סביבי התלהבו מהסרט מאוד
אבל אין ספק שבהחלט יש עניין של גלים בכל הנוגע לדבר, בצורה כללית יותר.
כנראה שהאנשים האלו היו נופלים על הצד של ה"זה ממש סרט טוב" בסבב הראשוני
אבל בגלל ציון העגבניות הגבוה (שבסך הכל אומר: "אף אחד לא חושב שהסרט הזה מחורבן") נוצר גל שבו מי שלא חושב שהסרט הוא בסך הכל סרט סבבה, צריך להתחיל את הביקורת ב"אני לא מבין למה חשבו שהסרט הזה הוא יצירת מופת" למרות שלא נראה שיותר מדי מבקרים חשבו ככה.
שוב, במקרה הפרטני הזה -
בארץ אני רואה ביקורות משתפכות מ"סריטה", "טיימאאוט" ועד "מאקו" (לא שזה דבר רע וכו'), וזה חוץ מכך שבין כותבי האתר שדיברתי איתם, אני בדעת מיעוט מוחלטת. איפה ראית ביקורות "סבבה לא יותר"?
קראתי את אבנר שביט בוואלה קצת לפניך
נראה לי שהביקורת שלו הייתה יותר חיובית משלך, אבל גם היא התייחסה להייפ הלא באמת מוצדק. באופן כללי הטיעון שלי לא נוגע לסרט הספציפי הזה, אלא גם להרבה סרטים אחרים מסוג הסבבה-באופן-כמעט-גורף (נניח, מסיבת רווקות, למרות שהוא סרט שראיתי הרבה שממש מתעבים), שציון העגבניות שלהם מיצר הייפ מטעה.
כן, באופן כללי אני מסכים
והתלבטתי מאוד אם לשפוט את הסרט הזה בפני עצמו (ואז הביקורת הייתה משהו "סרט נטפליקס סבבה לא יותר" ופחות ארוכה בהרבה) או כן להתייחס למה שקורה מסביב. בהחלט קצת "נשבר" לי מהצורך להגיב לביקורות משתפכות והייפ מפלצתי כל פעם שסרט מסוים יוצא מכל פרופורציה (החל מסרטי מבקרים, אוסקרים ועד קומדיות אינדי), ואני מנסה לחשב מסלול כיצד לצאת מהמעגל הזה (או למען האמת – האם צריך. אולי ביקורות ה"חברה בואו נרגע" הן כן חיוניות).
מסכים. זה מעגל אכזרי ומסתכל.
אבל אני טוען שהנפגעים האמיתיים מהמעגל הזה הם דווקא סרטי "אמנות" ולאו דווקא סרטי אינדי חביבים.
קחו למשל את "רומא" משנה שעברה, ותראו את הביקורת עליו פה באתר וגם חלק מביקורות הגולשים עליו בimdb. כולם מביעים את אותו סנטימנט: ציפיתי ליצירת מופת, וקיבלתי סרט שקט ואיטי שהפואנטה שלו היא שאין לו פואנטה.
צופה שהגיע לסרט אינדי חביב מתוך ציפייה שהוא יקבל יצירת מופת עדיין יכול להינות מסרט האינדי החביב בצפייה שנייה, אבל סרטי "אמנות" כמו רומא הם סרטים שמראש לא יודעו ל"קהל הרחב"*, ולכן ביקורות שמעמידות פנים שמדובר ביצירת מופת אולטימטיבית כוללות בתוכן רמיזה שהסרט גם מתאים לכולם, ואז כשאלו שהסרט לא מתאים להם באים ומתאכזבים, זה יותר מצג שווא של Backlash, או שהסרט לא עומד במבחן הזמן, או שהמדיה זוממת לשטוף לנו את המוח ולשנות את הטעם שלנו בקולנוע.
בנוסף, סרטי "אמנות" סובלים מזה בגלל שסבבי פסטיבלי קולנוע (איפה שסרטים כאלו נחשפים בד"כ) מתרחשים כמה חודשים לפני שהסרט יוצא, ככה שהביקורות עליהן מתפרסמות חודשים ולפעמים כמעט שנה לפני שהסרט יוצא – מה שנותן עוז זמן להייפ להיווצר.
קיצר, זו בעיה רצינית שמאד משפיעה על השיח מסביב לסרטים, וזה מאד חבל, ואין לי כל כך מושג מה לעשות עם זה מלבד לקוות שמדיה בנושא קולנוע (ובכלל) תהיה פחות מבוססת קליקבייט והגזמות.
*המונח הזה שימושי בהקשר הזה, אבל אני מאד לא אוהב אותו כי הוא יוצא קווים ברורים מידי בין סוגים שונים של קהלים ועלול לגרום לכך שאנשים שיהנו מסרט מסויים לא יצפו בו, שכן לא כל אדם ולא כל סרט מתאימים להגדרות האלו באופן מושלם.
ההורים שלי למשל, שהם הכי "הקהל הרחב" בעולם (הסרט האהוב על אבא שלי הוא ליטרלי "חומות של תקווה", ואין לו מושג מה זה imdb), שמעו ש"רומא" הוא סרט פסטיבלים שלא מתאים לקהל הרחב, ולכן לא ראו אותו. אני מכיר אותם, ועל כן ידעתי להמליץ להם עליו, וכשצפינו בו יחד הם באמת אהבו אותו מאד.
נקודה מעניינת
אני חושב שרוב הצופים כן יודעים להבדיל בין קריאות ה"יצירות מופת" – נכנסתי ל"רומא" בידיעה מוחלטת שזה סרט אומנותי והאכזבה הייתה לא על "מה זה סרט איטי" אלא על החולשות של הסרט בגזרת התסריט והעומק שהוא מעניק (או יותר נכון – לא מעניק) לדמויות שלו. לעומת זאת, נכנסתי ל"חורשות" במחשבה ש(ציטוטים מדויקים): אני הולך לראות קומדיה קורעת מצחוק, קולו של דור, סרט מרענן ומרגש – כל הדברים שמסיבות כאלה ואחרות, פירטתי למה הן לא. (אגב – עכשיו הסתכלתי שוב בביקורת רוטן וראיתי שיש שם ביקורת 2/5 שנספרה כ"טרייה". מעניין).
אז אני כן חושב שתיוג של יצירות אומנותיות כ"יצירת מופת" יותר "פוגע" בהן, כי יש להן "קרב" יותר גדול מול הצופה הממוצע – אבל אני כן חושב שהצופים יודעים להבדיל בין ביקורות משתפכות מסוג אחד לאחר.
לגבי פתרונות – כרגע, השלב האחרון שקצת נשכח הוא שבסופו של דבר הבאק-לש והפרונט-לאש נפגשים ואחרי כמה חודשים הכל שוכך ומגלים מה המצב – האם מישהו עדיין מדבר על הסרט (נגיד, תברח או קרא לי בשמך) או לא (נגיד, חולי אהבה [לצערי הרב, סרט נפלא])? בסופו של דבר, אני לא מאמין שההייפ באמת "פוגע" בסרט – אלא פשוט לוקח דרך ארוכה יותר עד שמתחדדת ההבנה וההסכמה הציבורית (עד כמה שאפשר להגיע לאחת כזאת) לגביו.
אני באמת חושב שזה קשור לשיח אינטרנטי
אין יותר אמצע. או שזה גרוע או שזה יצירת מופת אלמותית. והרבה אנשים אחראים לזה, אבל אני חושב שגם הצרכנים צריכים לשאול את עצמם איפה הם אשמים
טוב, כן, אבל זה דווקא אני מאמין שבאתר אנחנו די נמנעים ממנו
הן המגיבים והן המבקרים. גם הביקורות ה"מאוכזבות" רואות את הצדדים הטובים בסרטים, לרוב. אבל אנחנו לא בדיוק מדגם מייצג.
זה מה שחשבתי כשראיתי את הביקורות על הסרט הזה...
בתור אחד שראה את "ליידי בירד" ולא הבין על מה הבלאגן, ואז הפסיק לראות את "כתה ח'" באמצע כי נמאס – חשבתי שהסרט הזה מזכיר יותר מדי את הסרטים ההם ולכן אולי לא כדאי לנסות אותו.
תודה שאישרת את זה :-)
רוצה לתת דעת נגד רגע
מעבר לזה שאני לא בדיוק מסכימה עם יהונתן וחושבת שחורשות את הלילה סרט כיפי מצחיק ומוצלח (לא יצירת מופת, כן מאוד סביר שיכול להפוך לקאלט).
דווקא הסרטים שנתת הם לא דוגמא טובה.
א אני לא חושבת שהן מוגדרות כקומדיות כמו שחורשות את הלילה הוא קומדיה
ב. לידי בירד הוא מבט חצי נוסטלגי על שנות התשעים וכיתה ח' מדבר על גיל אחר לגמרי
ג. אישית, לידי בירד היה סבבה ובהחלט לא הבנתי על מה המהומה ועם כיתה ח זה היה אפילו יותר בולט (כנארה בגלל שכבר התרחקתי כ"כ מהגיל עליו מדובר בסרט)
אז, אני לא רוצה להבטיח שום דבר, אבל לא הייתי שופטת את חורשת את הלילה על סמך האהבה לשני הסרטים הנ"ל.
הייתה עלילת אונס בסופרבאד?
(ל"ת)
כלומר, המוטיבציה של הדמויות הראשיות הייתה:
"בוא נמצא שתי בחורות ונשכר אותן עד שלא יהיה להן אכפת לשכב איתנו". זה לא קרה (תודה לאל), אבל זאת בהחלט הייתה הכוונה של הדמויות לאורך רוב הסרט.
ילדות רעות לא מסוגל להיות בתיקו עם אף אחד. לדעתך רג'ינה תרשה לעצמה לחלוק את המקום הראשון על הפודיום עם מקלאבין?
(ל"ת)
האמינות מקנה ממד של נורמטיביות
כלומר, אני חושב שהעובדה שאני ועוד רבים אחרים יכולנו להזדהות עם אוון וסת' אומרת שהם לא טורפים מיניים חסרי עכבות, אלא שני נערים חרמנים ובודדים ומלאי עכבות (ובדיוק לשם כך נועד האלכוהול). התיאור של בקה השיכורה הוא לא קיצוני כלל – זה תיאור די אמין של נערה שיכורה שמנסה להרשים מישהו שהיא מעוניינת בו.
כן, ברור שתפיסת המיניות של הסרט היא בעייתית, משום שהוא מוצג לנו דרך עיניהם של שני טינאייג'רים. אם תפיסת המיניות שלנו בגיל 26 תהיה כמו שהיא הייתה בגיל 16 זאת תהיה בעיה גדולה, אבל זה לא אומר שבגיל 16 היינו חריגים – גיל ההתבגרות הוא מטופש למדי (ובדיוק בגלל זה הוא כזה כר פורה לקומדיות).
אונס לא נעשה רק על ידי טורפים מיניים חסרי עכבות
וזה שהסרט מוצג דרך עיניהם של שני בני תשחורת, לא אומר שהסרט לא יכול לבקר את הערכים והתפיסות שלהם. הסרט יודע לצחוק על הגיבורים שלו כשצריך, והוא בכיף היה יכול גם לבקר אותם.
ואכן הטענה שלי היא שהיה עדיף לא להיכנס לשם מלכתחילה
למרות שאני בהחלט מאמין שאפשר היה להגיע לשם לדברים לאו דווקא מטיפנים או לא ריאליסטיים, אבל אולי זה היה משנה קצת את הטון של הסרט.
אני חושב שטוב שנכנסו לשם
תראה, כולנו מסכימים שהסיטואציה הזו נפוצה למדי בגילאים האלה. אני חושב שטוב שיש סרט פופולרי שמדגים התבגרות מבחינת התפיסה המינית של הגיבורים בלי לרמוז שאלמלא כן הם היו אנסים. המסר עובר יותר חלק ככה.
קודם כל, לא הסכמתי שזאת סיטואציה נפוצה
שנית כל, אני חושב שבביצוע של הסרט יש אשרור מאוד גדול לתפיסה שלהם ושום דיון של למה זה פסול. אם ניקח את המקום הזה לאן שהוא – אונס, וניקח את זה לאונס "אלים", הרי שזה כמו ששני בחורים שתיכננו למצוא מישהו מהרחוב ולאנוס אותו באלימות ינסו, יראו שזה לא ממש "מתאים" להם, אבל אף אחד לא יכעס עליהם או יבקר אותם על המחשבה הראשונית הפסולה. בשני המקרים האנשים "התבגרו", ובשני המקרים התפיסה של האונס המקורי שתוכנן היא שזה עדיין בסדר ולגיטימי כדבר לעשות, אבל הדבר ה"יותר נכון" הוא שזה יבוא בצורה אורגנית.
כלומר, זה לא שהוצבע כאן על פסול ומקובל – אלא על מקובל ומקובל יותר.
מדובר בשני תרחישים שונים מאוד מבחינת הפרופיל הפסיכולוגי של ה"אנסים".
הבעיה היא שההגדרה לאונס התרחבה, אבל לא ההגדרה לאנס. לכן כשאתה קורא לשני אידיוטים צעירים שרוצים לשכר בחורה ולהשכיב אותה "אנסים", אתה בעצם קורא להם בני סלע (a blast from the past).
אני לא בטוח שההגדרה לאנס לא התרחבה
כלומר, יכול להיות שעדיין האסוציאציה הראשונה היא בני סלע, אבל אני חושב שבימינו גם ה"אנסים דיאט" נכללים תחת האנסים מבלי שזה יהפוך את השני ליותר קליל או שהשני יהפוך את הראשון לפחות חמור.
וכלומר, אפשרי אולי שהעונשיים החברתיים/משפטיים צריכים להיות שונים בגלל שחומרת המעשים שונה – אבל כמו שגנב של לחם וגנב של ארנקים (או שודד של ארנקים ושודד בנקים) שניהם באותה קטגוריה של פושע, אנחנו יכולים להתסכל עליהם שונה ועל העבירות שלהם במידה שונה.
בקיצור – לא קורא להם בני סלע, אבל כן קורא להם בשמם, ומודע לכך שבדיון שבו אנשים אמרו מפורשות שהם מזדהים עם הגיבורים והסנטימנטים שלהם זה מעכיר את האווירה, אבל אין לי פתרון טוב לזה. אני מין הסתם לא שופט ולא דיין ולא מכיר מקרה של מגיבים ומזדהים למיניהם לגופו, ומן הסתם במקרים מהסוג הזה עדיין יש שטחים אפורים (שני האנשים היו שיכורים או משהו), אבל צריך להגיד בכל זאת בצורה ברורה שזאת התנהגות שאפילו אם בעבר נתפסה כלא מזיקה – עבר זמנה.
אפשר לנסות לא להמשיך לדון בנושא הזה?
הסטנדרטים והקונצנזוס לגבי עבירות מין הולכים ומשתפרים כל הזמן, ולוקח זמן להפנים אותם. פעם אונס היה נתפס רק ככפיית יחסי מין באלימות; כיום ההגדרה של אונס התרחבה לכל קיום יחסי מין ללא הסכמה (כולל, לדוגמה במקרה הזה, תחת שכרות). ולוקח זמן עד שהסטנדרטים מתייצבים, ולוקח זמן עד שהם מופנמים. סופרבאד היה לפני 12 שנים; זה קרוב מספיק כך ש"קיום יחסי מין תחת ערפול חושים" ייחשב כפנטזיה אבל ייחסך מהגיבורים המימוש שלו כי זה היה אז אזור אפור (והיום הוא אפור מאד כהה), אבל זה רחוק מאד מ"נוקמים באויב שלך על ידי זה שגורמים לחברה שלו לחשוב שאתה הוא כך שתשכב איתך". אפשר לסגור את הדיון על "עלילת האונס" בהחלטה שהיום זה שטח הרבה פחות אפור מאשר כשהסרט יצא, ושהיום היא לא הייתה מתקבלת בחיוב, אבל אז היא עוד הייתה לא לא-לגיטימית?
יחי המוסר הליניארי
כולנו מטפסים בסולם יעקב לגן עדן.
אני מודה שקראתי, ויש כאן הרבה דברים להגיב עליהם
אבל לא הבנתי את עיקר הבקשה והיא למה לא להמשיך את הדיון. בגלל שיש אנשים שעשו מעשים כאלה כשזה עוד היה מקובל והם פה בינינו ולראות שההגדרה של המעשים שלהם הפכה לאונס לא גורמת להם לחוש בנוח?
כי.. ובכן, אני לא שופט פה אף אחד אישית, ואני לחלוטין אמחק תגובה שקוראת ישירות למישהו אנס – אבל לא. אני לא רואה הרבה מקומות לדיון להתפתח מפה ואפשרית שהוא היה ייעצר אורגנית בקרוב בכל מקרה, אבל כמו שבמקרים אחרים תיאור מעשה כלשהו כפשע (בין אם פלילי או מוסרי או חברתי) זה בסדר כל עוד לא קוראים למגיב כלשהו ישירות פושע – כך גם כאן, אפילו אם קבוצת הנפגעים הפוטנציאלית היא גדולה יותר.
רק כדי לתת ייצוג לאלו שכן התלהבו מהסרט
לא יודע לגבי קולו של דור וכל זה (כי אני כבר לא חלק ממנו) וגם לי הפריע בזמן אמת העובדה שמשום מה בבית ספר אחד כל הילדים התקבלו לאוניברסיטאות מובילות, אבל אם לא מתייחסים לזה (ואני לא רואה סיבה, זה קומדיה, לא סאטירה חברתית או משהו) בעיני זה סרט מעולה, משתווה לילדות רעות ומה שתרצה.
קודם כל בעיני הוא היה מאוד מצחיק. לא מצחיק כמו סלפסטיק, אין כמעט בדיחות גוף וכאלו, אבל לאורך הסרט יש המון סיטואציות מצחיקות ומפתיעות – בייחוד אלו שמערבות את שחקני המשנה המבוגרים, שכולם קומיקאים אדירים. בפרט, כל הפעמים שהגיבורות נכנסות למכונית עם מישהו.
דבר שני שתי השחקניות הראשיות מעולות בעיני. את ביני פלדסטיין הכרתי קודם רק בליידי בירד, ושם היא עשתה דמות דומה יחסית לכאן, רק שכאן היא מקבלת את תשומת הלב הראויה וזה גורם לה להבליט את ה star quality שיש לה, וזה גאוני בעיני. קייטלין דנוור לעומתה קצת יותר מפוספסת כאן, מי שראה אותה ב justified יודע איזה כוח היא יכולה להקרין כשהיא רוצה וכאן היא יותר מדי ביישנית, אבל בסצינות הסולו שלה היא הופכת את ההתרחשויות למאוד מרגשות ואמינות.
לגבי הנקודה שהעלית שהיחס אליהן משתנה לפי הצורך של העלילה, אני לא מסכים. לאורך הסרט הילדים האחרים מתייחסים אליהם כמו אל מי שהן תופסות את עצמן – כאילו הן "טובות מדי", כלומר בטינה מהולה בהערצה. ברגע שהגיבורות "יורדות אל העם" ומסכימות להשתתף במסיבה, הטינה קצת מתפוגגת.
ודבר אחרון, אני כן אהבתי את הבימוי כאן, אבל אין לי יותר מדי נימוקים. יש כל מיני קטעים שערוכים עם מוזיקה מגניבה כזו שאני מבין שיכולים להיות יותר מדי, אבל עלי זה עבד, בייחוד שלקראת הסוף שירי הראפ מוחלפים בבלדות פופ כשמצב הרוח של הגיבורות משתנה משחצנות ליותר עצבות.
לא מתעלה על סופרבאד
אבל בכל זאת נחמד שסוף סוף יוצא סרט קומדיה ראוי לצפייה
לגבי עניין הפופולריות הלא ברורה של הגיבורות
אני דווקא חושבת שזה היה מאוד אמין ששאר התלמידים בשכבה לא שנאו או אהבו אותן, אלא היו פשוט כזה… בסדר איתן. כל העניין הזה של פופולריות ו"מעמדות" מאוד מועצם בסרטים אמריקאיים, אבל בתכלס, בחיים האמיתיים לבני נוער לא יותר מדי אכפת מזה. אני הייתי מגה חנונית בתיכון ולא הרגשתי שאף אחד שונא אותי או מעריץ אותי במיוחד בגלל זה, אלא שפשוט אדישים לקיומי…
אז אחרי שראיתי - באמת יופי של סרט
הצחיק אותי ממש לכל אורכו. דווקא יותר ברגעים הקטנים יחסית (השיחה עם שליח הפיצה, דוב הפנדה), מאשר בסצינות היותר "גדולות" (סצינת הסמים הייתה אחד החלקים החלשים בעיני והייתה מאוד תלושה בטון ובהומור). ההשוואות שעלו כאן ל"כיתה ח" העגמומי או ל"ליידי בירד" הנישתי יותר ממש לא במקום. מדובר בסרט הרבה יותר דומה ל"סופרבאד", רק עם הומור יותר מעודן ונקודת מבט יותר נשית. וכמו סופרבאד, הוא תופס כיוון יותר דרמטי לקראת הסוף (ב"חורשות את הלילה" זה בולט הרבה יותר) – אבל לא כזה שפוגם בעיני בהנאה או נראה מוזר.
וכן, מרבית התלונות של יונתן נכונות: הסרט אפיזודלי מאוד, דמויות המשנה לא תמיד אמינות (גם אצל עשירים יחסית, חבורת טמבלים כזו לא אמורה להתקבל לקולג'ים יוקרתיים בקלות, וגם לא למשרות נחשקות) והזיווגים הרומנטיים שנוצרים הם די תמוהים. אני מניח שהעובדה שפשוט צחקתי ונהנתי עזרה לי להוריד את כל זה בגרון.
אני כן רוצה להתייחס לתלונה אחת ספציפית. "הפופולריות של דמויות משתנה מסצנה לסצנה והמעמד שלהן אף פעם לא ברור". נתחיל מהעובדה שבתיכון שבו אני הייתי, יש לי ספק גדול אם אנשים טרחו בכלל לדרג אנשים שונים לפי המעמד החברתי שלהם. למרבית האנשים היה מעגל חברים, שמחוצה לו שאר האנשים פשוט היו די אדישים אליהם, ולא טרחו לשים אותם על סקאלה כלשהי. כמובן שהיו כמה אנשים יותר פעילים חברתית. מה שלא תמיד הפך אותם ליותר פופולריים, אבל בוודאי לאנשים שליותר אנשים הייתה דעה מגובשת לגביהם. כלומר, עבור מרבית האנשים, מידת הפופולריות הגלובלית שלהם הייתה שאלה מאוד קטנה (ביחס, למשל, לפופולריות בקרב מעגל קרוב של חברים או אנשים ספציפיים שהם רצו בקשר איתם).
אבל נקודה יותר מעניינת, שאני לא חושב שיוצרי הסרט כיוונו אליה במודע אבל אולי תפסו אותה כחלק מ"רוח הזמן", היא נקודה שמועלה ב"אמריקן וונדל" (חוליגן אמריקאי), בעיקר בעונה השניה, וזאת העובדה שהתקשורת דרך רשתות חברתיות מפרקת את ההיררכיות החברתיות, ומייצרת מוניטין חברתי פלואידי ומאוד נתון לפרשנויות סותרות. אפשר לראות את זה דרך הוידאו הזה (סליחה על הלינק לפייסבוק):
https://www.facebook.com/watch/?v=152245695714729
בסדרה הנושא הזה נחקר יותר לעומק – הגיבור של העונה הוא בחור טיפה משונה שאחד המנהגים המוזרים שלו (מבין רבים) הוא לשחק "פרוט נינג'ה" בעולם האמיתי עם פירות שנזרקים אליו. רק שאף אחד לא מצליח לפענח אם אלו שמשליכים את הפירות ומעלים את הסרטונים צוחקים איתו או עליו, ועוד יותר קשה להבין אם כל הלייקים והשיירים שהסרטונים האלו זוכים לו (תחת כותרות כמו "Check out this guy") הם לייקים לסרטון או לגיבור הסרטון, והאם הם לועגים לבחור או זורמים עם רוח השטות שלו. גם המעמד של גיבורים יותר חד משמעיים (כמו שחקן הכדורסל הכוכב) תמיד נמצא בסיכון מתמיד מרגע אחד של חולשה שיהפוך לוידאו לועג שקשה מאוד להתאושש ממנו.
מסקנות מצפיה בסרט.
1. שליח הפיצה. הפתעה מוחלטת מאיך שציפיתי שהסצינה הזו תתנהל. אחד הקטעים הכי מצחיקים בסרט.
2. ג'ארד נראה כאילו היה צריך לסיים תיכון לפני עשור לפחות.
3. לג'יג'י יש יכולות גניטה. זה ההסבר האפשרי היחיד.
4. ביום לפני האחרון ללימודים כולם מופיעים לשיעור כרגיל? למה? מה יש ללמוד אחרי שנגמרו המבחנים?
5. פתאום קלטתי שבהרבה סרטים שאני אוהב יש את ג'ייסון סודיקיס. המסקנה מתבקשת מאליה.