אם קראתם את ההמלצה הקודמת בקפידה אולי שמתם לב שכללתי את "הילד והעולם" ברשימת הסרטים עליהם שקלתי להמליץ במקום "פילומנה". אז למה הוא בכל זאת מופיע כהמלצה של שנת 2014? טכנית, "הילד והעולם" באמת הוקרן לראשונה בהקרנת בכורה באיזה פסטיבל ב-2013, אבל הטכניות הזאת מעניינת לי את עצם הזנב, כי הקביעה שסרט יצא בשנה כלשהי רק כי הוא הוקרן באיזה פסטיבל או שבמדינות מסוימות הוא שייך לשנים כאלה ובמדינות אחרות לשנים אחרות, היא מבלבלת. בקיצור, אם אתם רוצים להעיר על כך שעד כה ליד כל סרט ברשימה שנת היציאה שלו הופיעה בצורה מסודרת ואילו אם תחפשו את "הילד והעולם" תקבלו את שנת 2013 – ובכן, אני מוכן לדון איתכם בתגובות על משמעות הזמן שהולכת ומתרחקת מאיתנו ככל שאנחנו נמצאים עמוק יותר בתוך הסגר הזה.
בכל מקרה, את "הילד והעולם" ראיתי לראשונה מתישהו וזה ממש לא רלוונטי מתי, כי ההשפעה שלו על החיים שלי באותה צפייה ראשונה ומהפנטת היא שולית לחלוטין לעומת התפקיד שהוא מילא בחיי אחר כך, והוא הסרט שאני הכי אוהב לשים לילדה הבכורה שלי לראות.
הסרט, סיפור מופשט על ילד שיוצא לחפש את אבא שלו ומתמודד עם זוועות העולם המתועש והקפיטיליסטי שמועבר בלי דיאלוגים, הוא עבורי פחות מסך העלילה שלו (שבהערת צד: מסתבר שכוללת כמה טוויסטים שיצאו היישר מ"ידוע מראש" וגיליתי את זה רק אחרי קריאה בויקיפדיה, וזה למרות שאני רואה את הסרט הזה פעם בשבוע בערך) ויותר הפסקול שלו.
כי הרי מה זה להראות סרט לילדים? בחירה של מה שאתם עומדים לשמוע ברקע בשעה וקצת הקרובות. אז אם הילדים שלך אוהבים "מדגסקר" אני מקווה שאת מאוד אוהבת להזיז את הטוסיק, ואם הילדות שלך אוהבות את "הצלצול 2" אז אני מקווה שאתה אוהב צלילים של ג'אמפ סקיירס, ובלי קשר, המספר של הרווחה הוא 118, סתם למקרה שאתה רוצה לחסוך לנו טלפון. תגיד ששלחו אותך מעין הדג.
אז בעוד ששיקול פעיל בבחירת הסרטים הוא כמובן הערכים שיש בסרטים האלה (אחרת אתם עלולים למצוא את עצמכם עם ילדה שמפילה בתים על נשים אקראיות וגונבת את הנעליים שלהן), החינוך התרבותי שרוצים להנחיל להם (אף פעם לא מוקדם מדי להראות להן את Talking Heads, אם תהיתם), וגם, בקטנה, האם הילדים אשכרה רוצים לראות את הסרט, שיקול משמעותי ביותר הוא "לאיזה סרט בא לי להקשיב עכשיו". לכאורה, אפשר להרכיב אזניות ולשמוע משהו אחר, אבל אז עלולים לפספס את הצליל של הילדה קופצת מהספה על הספרייה ומפילה אותה על הכלב – דברים שבכלליות כדאי להיות עירניים כלפיהם.
וכאן נכנסת השאלה האמיתית: איזה פסקול אתם יכולים, באופן מילולי ביותר – כי ילדים לא אומרים "טוב, ראיתי את הסרט הזה מספיק פעמים בזמן/שבוע/יום האחרון" – לשמוע שוב ושוב? והתשובה שלי (חוץ מהסרט עם הטוקינג הדס) תהיה "הילד והעולם", פשוט כי זה פסקול מושלם.
עכשיו, אני לא איש של פסקולים. נראה לי שאמרתי את זה פעם, ואם לא, אז אני אגיד את זה כאן: אם אין בזה מילים, אני בקושי מצליח להבחין בזה. אני יכול לזמזם כמה נעימות איקוניות ואולי אני אזהה כמה אחרות, אבל ככלל אני לא מייחס כמעט חשיבות לפסקול. חוץ מכאן.
כי כשלסרט אין מילים ואין דיאלוגים, אז נשארת בעצם רק מנגינה; מנגינה שבגדול שייכת לז'אנר "מוזיקת עולם" (מניח שפשוט "מוזיקה בריזלאית", אבל מה אני מבין): התופים הרכים, מקהלת הקולות הרב שכבתית, החלילים. והמוזיקה הזאת היא פשוט נפלאה לשמיעה, שוב פעם ושוב פעם ושוב פעם. גם כשהפסקול נהפך לאפל בשביל להתאים לתכנים היותר קשים שמתרחשים בסרט (יש סצנה שציפור מיליטרסטית גדולה יורה בעוף חול של מפגינים? נראה לי? תקשיבו, אני באמת לא מבין מה אשכרה קורה בסרט הזה) הוא עדיין תופס ושואב אתכם פנימה.
גם למי שמחפשים צפייה פעילה ולא רק סרט נוסף שאפשר לשים לילדים (שצריך להשיג באופן מיוחד, כי אני די בטוח שאין אותו באף VOD או סטרימינג), הסרט מומלץ. כאמור, אני לא ממש מבין את כל מה שקורה על המסך, אבל אני מבין מספיק בשביל לדעת את הדברים הבאים: מה שקורה על המסך הוא יפהפה ונעשה באנימציה חלקה שבא לחבק עם סגנון ציור שכאילו מותח את "חמודי" של קופת חולים כללית לאבסטרקטיות ויוצר ממנו משהו נעים לעין (מצטער דניאלה לונדון דקל! עשית דברים הרבה יותר טובים מאז!), והוא אחד מהטריפים הוויזואליים הכי טובים שיהיו לכם אי פעם, והוא מתעצם בזכות הצלילים שעוטפים ומנווטים אתכם בבטחה בתוך החוויה הסוראליסטית שהיא "הילד והעולם".
אז לחובבי אנימציה, לחובבי טריפים, ולכל מי שרוצים שהילדים שלהם יראו משהו שהוא לא "כח פי.ג'יי." או "מפרץ ההרפתקאות" או עוד סרט דיסני (כבודם במקומם מונח) – אני לא יכול להמליץ עליו מספיק.
