טוב, בשלב הזה אפשר כבר להגיד שזאת מסורת, אז אם הגעתם מתישהו בארבע השנים האחרונות (או לפני) אתם יודעים איך זה עובד. אם הגעתם לפה היום אז קודם כול ברוכים הבאים, ועכשיו תמשיכו לקרוא.
אז אמנם בסיכום השנה נוהגים להתמקד בחדש, אבל הרי כל שנה אנחנו לא רואים רק טלוויזיה וקולנוע חדשים, אלא גם סרטים (וסדרות) ישנים יותר – בין אם סרטים שיצאו לפני כמה שנים, סרטים בני עשרים או שלושים שנה, או קלאסיקות.
אז כאן המקום לסכם את השנה בסרטים שלא יצאו השנה: מה הקלאסיקה הכי מגניבה שהשלמתם? מה זאת שלא ברורה ההתלהבות ממנה? איזה סרט הפך בבת אחת לאחת מהסרטים הכי אהובים עליכם? אילו תסריטאיות, במאים, מלחינות או שחקנים גיליתן השנה? ומה אתם מקווים להשלים בשנה הבאה? זה המקום לשתף.
התחלתי בתוכנית השלמה של דיסני
בשלב מסוים הפסקתי לעקוב אחרי הסרטים החדשים של תאגיד האנימציה, כי הגעתי לשלב שבו רואים סרטים חדשים דרך העיניים של הילדים – והילדות, אפעס, לא מתחברות לקונספט של לראות סרט ארוך עם ההורים.
אבל בעקבות טיול מתוכנן לדיסני, החלטתי להכניס את השנים האחרונות לרשימת הצפייה שלי. לא יזיק. ואחד הסרטים הראשונים שיצא לי להשלים הוא אנקאנטו. מוזר שהוא לא הצליח ליצור יותר אימפקט תרבותי, זה סרט ממש מוצלח, וחבל שהוא יהיה סרט נשכח רק בגלל שהוא הגיע בתקופה לא טובה לאולפנים.
צפיית השנה שלי בתחום הזה היתה חראקירי, שללא ספק מחזיק בקייס חזק לסרט הכי טוב בכל הזמנים.
סיפור מותח שנבנה לאט וכל שכבה מוסיפה ל״גילוי״ בסוף, ואקשן אפילו טוב יותר מסרט של קורוסאווה. פשוט יצירת מופת מהממת ועצובה שעושה דה רומנטיזציה להרבה מהתפיסות לגבי ההיסטוריה של יפן.
חוץ מזה:
Moonage Daydream – דוקו מוזילקי שגובל בשלמות ומתאים בול לבואי.
הכישרון של מר ריפלי – סרט מתח מלא באווירה שמשחזר בצורה יוצאת דופן את הסגנון של שנות ה-50 ובתור בונוס אשכרה רואים את מאט דיימון בתור הקריפ.
רובוקופ – עמוק בתוך הסרט הטראשי הזה יש סיפור מפתיע על אובדן הנשמה בדיסטופיה תאגידית. ברגעים בהם הסרט נעשן על זה הוא ממש טוב ורלוונטי.
צפייה חוזרת ב״האחרים״ – עדיין המותחן הגותי הכי טוב אי פעם. התפקיד הכי טוב של ניקול קידמן.
The Omen מ- 1976 – אם כבר מותחנים גותיים, זה אחד ממש טוב גם.
רחובות זועמים – מאד בוסרי אבל אפשר לראות את הניצנים של הגאונות הסקורסזאית והמשחק החזק של דה נירו.
עמוק? זה די הטקסט של הסרט
(ל"ת)
זה ממש לא מובן מאליו. מדיונים שראיתי באינטרנט נראה שמרבית הצופים אוהבים את הדמות בלי להבין את האירוניה.
אותו סיפור כמו עם השופט דרד.
הטראש של הסרטים האלה מאד מטשטש את המסר, הגם שהוא יהיה יותר בולט לחובבי קולנוע יותר כבדים.
חוק פו.
אם אתה עושה סאטירה (ואם אתה פול וורהובן, אתה *עושה* סאטירה), אז יש מספיק אנשים שלא יבינו אותה כסאטירה אלא כדעה אמיתית.
בכל אופן, מעולם לא כתבתי שזה סאבטקסט.
רק שהסרט, לאורך רוב הזמן שלו, לא עוסק בסוגיה לעומק.
נוטינג היל
אולי אני מפספס משהו, אבל נראה לי שזו הקלאסיקה היחידה שהשלמתי השנה.
בתחילת המלחמה, אני ואחותי היינו אצל ההורים שלי וחיפשנו בפרטנר טיוי סרט שנוכל לראות עם ההורים ושיהיה מעודד ומסיח דעת, מצאנו את נוטינג היל.
קשה לי לשפוט אותו ברצינות, פשוט כי הוא עמד במשימה שלו ממש טוב ובאמת היה מסיח דעת ומעודד.
הסרט מצד אחד קצת מטופש כמו רוב הקומדיות הרומנטיות, אבל מצד שני הוא יחסית דרמטי ותופס את עצמו ברצינות יחסית לז'אנר (או לפחות יחסית לגלגול של הז'אנר משנות ה2000, שיותר מוכר לי). בסך הכל הוא מספק כמה רגעים חמודים ומצחיקים ומחממי לב, אבל אין בו הרבה מעבר.
מר ריפלי המוכשר
צפיתי עכשיו בסולטברן וזה הזכיר לי שהשלמתי את מר ריפלי המוכשר השנה.
נהניתי ממנו מאוד, הקאסט מדהים וזו הופעת ענק של דיימון, הלוקיישנים לא מזיקים בכלל ליופי של הסרט והסרט הצליח להשאיר אותי במתח ובאמת לגרום לי להיות קצת בעד ריפלי למרות הכל.
יש לי המון מחשבות על ההשוואות הרבות שאפשר לעשות בין סולטברן למר ריפלי, אבל כנראה שהשורה התחתונה היא שנהניתי בסך הכל מסולטברן אבל הייתי נהנה ממנו יותר אם לא הייתי משלים את מר ריפלי, שהוא הטוב מבין שני הסרטים בעיניי.
השלמתי את "מלכות הכיתה" (הת'רס)
ונדהמתי לגלות שחומר המקור שממנו יצרו מחזמר מצוין, הוא פי אלף יותר חכם ומעולה.
מת לחיות
סרט קטן וחמוד, נדמה לי שאפשר להגדיר אפילו כ"אינדי".
אני חוזה עתיד מוצלח בסרטי פעולה לשחקן של ג'ון מקליין.
היו כמה השלמות
המאכזב מביניהם כנראה היה "מפגשים מהסוג השלישי", שראיתי כשעשו פה דאבל פיצ'ר עם "אי.טי." (שעדיין נפלא). יש לו את הרגעים שלו כי ספילברג וזה, אבל משהו בקצב של הסרט הזה ממש לא עבד בשבילי.
בגזרת ה"בסדר, אני מניח" יש את "הבריחה מניו יורק" (אבל פסקול נהדר), "שקרים אמיתיים" ו"הקשר הצרפתי" (כן, גם המרדף ההוא לא כזה מלהיב, מה אני אעשה).
ובגזרת ה"אני מבין למה זאת קלאסיקה": "הזבוב", "פלישת חוטפי הגופות" (משנות ה-50), "12 המושבעים", ו"החבר'ה הטובים".
ורוצה להזכיר בנפרד את "טיסה נעימה", שלא כל הבדיחות שלו נוחתות, אבל לעזאזל, הוא מנסה להוציא בדיחה מכל משפט, כל פעולה וכל סיטואציה וחייבים להעריך אותו על זה (המוצלחת ביותר היא "It's an entirely different kind of flying altogether". רק לחשוב עליה גורם לי לצחוק). עצוב שכבר לא עושים סרטי פרודיה בימינו.
שנה חשובה בקטגוריית השלמת הקלאסיקות שלי, בעיקר משנות האלפיים.
קודם כל – ניגשתי לזה סוף סוף והשלמתי את שמש נצחית בראש צלול. נהניתי, באמת, אבל אני לא כל כך בטוח למה ציפיתי, אולי לסרט יותר בועט ומד"בי. מעולם לא חוויתי פרידה רומנטית "רצינית" (אני נשוי כיום לחברה הראשונה שאי פעם הייתה לי), אז אולי זה לא נבנה במיוחד בשבילי.
קזינו רויאל – דחיתי את הצפייה במשך שנים כי פחדתי שזה יהיה משהו בסגנון סרטי בורן שאני לא סובל, אבל טעיתי לגמרי. סרט מצויין עד מושלם בכל קנה מידה.
Anchorman – הומור מאוד "אלפיים" בסגנון שדי נמאס לי ממנו, אבל הסצנות שבכל זאת עובדות עובדות מצויין.
ג׳וני מנמוניק – סרט איום ונורא אבל בז׳אנר הSo Bad It's Good הוא מתקרב לדרגת The Room, וזו לא הגזמה.
זיכרון גורלי (המקורי) – מצויין. אידיאל לסרט פופקורן מהתקופה, כזה שפשוט לא עושים יותר כי המציאו את הCGI וגילו שאפשר לעשות כוריאוגרפיה גם אם אתה לא מהונג קונג.
וגם צפיתי מחדש בקזבלנקה אחרי שלא ראיתי אותו מאז החטיבה (15 שנה) ולא הבנתי מה הביג דיל. פשוט לא יכולתי להבין סיפורי אהבה באותה תקופה כנראה, כי במבט היום זה באמת סרט מדהים, סוחף ומהנה. וגם, במפתיע, מצחיק מאוד!
קזינו רויאל פשוט סרט מעולה.
מדס מיקלסן ואווה גרין לבדם שווים את הזמן, וזה עדיין סרט הקרייג-בונד הכי טוב גם בגלל העלילה והרעננות שקרייג הביא לתפקיד.
צפיתי ב"בלייד" 1 ו2 סוף סוף.
קלאסיקה? נו, בערך.
מעולם לא צפיתי בהם, אז שהם עלו בנטפליקס ניצלתי את זה. הראשון היה כיפי, השני לא הותיר שום רושם. האקשן היה טוב, הבגדים והסאונד הם לגמרי ברוח התקופה. וסלי סנייפס גונב את ההצגה מכולם. אבל אני חייבת להודות שבכל פעם שמישהו דיקלם שורה דרמטית – צחקתי בקול.
סה"כ היה סבבה.
אני צפיתי בהם מחדש השנה גם ודי הזדעזעתי מהסרט הראשון.
לא צלחתי אותו אפילו, התיישבן לחלוטין.
השני מרוויח הרבה מהסטייל שדל טורו הביא איתו, אבל התסריט שלו חרא טוטאלי. יש גבול לכמה בימוי מסוגנן יכול לכפר על תסריט שפשוט אין בו כלום. העובדה שגויר קיבל את המושכות לביום הסרט השלישי היא אחד הדברים הכי תמוהים בהיסטוריה של הוליווד.
וול, יש ויש
אין סרט שבאמת בולט לטובה ב״השלמות״ שעשיתי השנה, ובכלל מרגיש לי שבקושי עשיתי צפיות אקטיביות של קלאסיקות שחסר לי (מתישהו, יהיה לי כוח להתחיל להשלים את סרטי טופ ימד״ב אבל השנה זו לא השנה הזאת)
יצויין באופן מיוחד The Beatles: Get Back שהתחלתי לראות כבר שיצא אבל בגלל האורך זה נגרר ובתחילת השנה סופסוף סיימתי ופשוט ואו. אני לא יודעת להסביר איך מכל הכלום שקורה שם יצאתי מרותקת אבל באמת שאם יש לכם את הזמן אני מאוד ממליצה לתת לזה הזדמנות
הטובים:
Thru The Mirror – סרט קצר של מיקי מאוס עושה אליס בארץ המראה
Frodo Is Great… Who Is That?!! – כמה נישתי, נהנתי, דוקו על ברט מקנזי מטיסת הקונקורד שהיה ניצב בסרטי שרה״ט וזכה לתהילה אינטרנטית (כולל יצוג מפתיע ישראלי בסרט)
Labyrinth – סרט הקאלט בהחלט כיף ומוזר כמו שציפיתי ממנו
Troop Zero – קומדיה חמודה על ילדות מודרות שמקימות שבט צופים כדי לזכות בתחרות של נאס״א
The Muppet Movie – פעם ראשונה שממש ראיתי את כל הסרט מהתחלה עד הסוף. ומה אגיד, ג׳ים הנסון ידע מה הוא עשה
In the Name of the Father – דניאל די לואיס בתפקיד נהדר שלשם שינוי לא מעצבן אותי (אולי כי הוא עוד צעיר פה)
Trouble in Paradise – עוד סרט שמחזק את אהבתי לתוצרים ההוליוודים משנות ה-30
Paprika – ואו. טריפ אחד גדול ולפני גם הייתה הרצאה נהדרת של טום שפירא שרק שיפרה את הצפיה בסרט
הטוב בסדר שמחה שראיתי את זה סה״כ:
Paris Is Burning, Beans, After Yang, To Wong Foo, Thanks for Everything! Julie Newmar, Sullivan’s Travels, Orlando, Smoke Signals, Voices of a Distant Star
לא רק טוב היה אז מציגה את רשימת הלמה עשיתי את זה לעצמי:
Nine – חשבתי שגרסה מוזיקלית לסרט של פליני תיהיה לא מייגעת, טעיתי
I Kissed a Vampire – מיוזיקל בשקל תשעים על ערפדים, שפשוט… לא.. לא באמת לא
A Good Day to Die Hard – איזה חבטה בגופה שהיא הפרנצ׳ייז של מת לחיות
וטרילוגית: למה זה אמור להיות רומנטי מה נסגר אתכםםםםםם
Coming & Going, Blind Dating, Hope Springs
קצת לא נעים לי להודות,
אבל הקלאסיקה שהשלמתי השנה היא המופע של טרומן.
אני בשוק שלא ראיתי את זה לפני.
ג'ים קארי ממש גאון
קלאסיקות אן האת'וויי
"יומני הנסיכה" ו-"השטן לובשת פראדה".
הראשון, קומדיית התבגרות חמודה ומצחיקה. אהבתי.
אבל השני זו קומדיית מקום עבודה רעיל, וחמור לא פחות: סביבת חברים שיפוטיים וזוגיות מניפולטיבית. אנדריאה נאלצת לבטל את ההתפתחות האישית שלה, התפתחות שגורמת לה להרגיש טוב עם עצמה – רק כי חבריה והחבר החרא שלה (שמטפח קריירה משלו כשף בניו-יורק) לא רק שלא תומכים בה, הם מעקמים פרצוף ומתלוננים על כך שהיא, אל"ף, עובדת הרבה, ובי"ת, מתלבשת יפה?! סרט שעיצבן אותי מהרבה בחינות.
השטן לובשת פראדה
התלונות זה לא על זה שהיא עובדת הרבה התלונות זה על זה שאופנה השטלתה על החיים שלה לפחות זאת הכוונה.
מועדון קרב
חייב לומר שלא ברור לי על מה כל ההתלהבות סביבו. את הטוויסט ראיתי מקילומטרים (לא ידעתי בדיוק איך ומה אבל את העיקרון), המסר הוא אכן טוב ומועבר בצורה טובה אבל אני לא רואה סרט בשביל מסר. אולי זה פשוט כי אני לא מת על הבימוי של פינצ'ר (לא אהבתי גם את הרשת החברתית), הוא מנסה להיות מגניב בכוח בעיניי. אם מישהו מוכן להסביר לי מה פספסתי…
היה מסר?
(ל"ת)
צרכנות זה רע, אלימות זה טוב?
(ל"ת)
אם זה באמת המסר, זה מסר גרוע.
אם המסר הוא הפוך כי זה הפוך על הפוך, כבר ידענו אותו.
זה היה בצחוק. חשבתי שזה די ברור.
(ל"ת)
כן אבל אני ברצינות מחפש את המסר של הסרט הזה עד היום.
אז בכל פעם שאני לא בטוח, אני ניגש לאתר האהוב עליי kids-in-mind, שמסכם מסרים של סרטים בשורה אחת, ועל פיו המסר של מועדון קרב הוא:
״אנחנו צריכים להתעמת עם השדים של עצמנו ברצינות על מנת להבין מי אנחנו, למי אנחנו רוצים להפוך, ואיך לתפוס שליטה על החיים שלנו.״
נשמע סביר.
תמיד חשבתי שסיפור האהבה מיותר לחלוטין. ואני לא לבד בדעה הזאת.
מצד שני, פאלאניוק עצמו אמר שהספר והסרט אמורים להיות רומנטיים כשסיפור האהבה הוא המוקד האמיתי שלהם, אז…
ואני די בטוח שקראתי איזה ציטוט של פינצ'ר בקשר לזה
שהחצי הראשון של מועדון קרב הוא פארודיה מאוד מחוכמת (בסגנון 'גברים בחלל'), והחצי השני, באופן ברור יותר, לועג לאנשים שלקחו ברצינות את החלק הראשון.
מה שטוב באתר כמו לטרבוקסד זה שהוא ממש שומר לי
את הדברים שראיתי ודירגתי גבוה.
מה שלא טוב זה שחלקם אני כבר לא זוכר מה אהבתי בהם, אבל אולי זה יותר קשור למלחמה.
אז: החותם החמישי (The Fifth Seal) הוא סרט מרהיב על דילמה מוסרית ועל מה זה מוסר בכלל; "חלומות" של קורוסאווה הוא, ובכן, סרט מאוד טוב של קורוסאווה *פיקאצ'ו מופתע. ג'פג*; אביר השדים (Demon Knight) הוא ממתק פסיכי מהתת מודע של שנות התשעים שנוצר בסט נסיבות מאוד אקראי (סרט של סדרת אנתלוגית אימה) אבל כל זה לא משנה שהוא פשוט כל כך פאקינג עובד, ובילי זיין ספציפית באחד מתפקידי הנבל הכי טובים שהיו על המסך; היו גם קצת השלמות סיון סונו שבאו עם ה"הולי פאק" המתבקש – הן ב"מועדון ההתאבדות" (Suicide Club) והן ב"תופסת" (Tag); בסקאלה היותר חמודה ואופטימית ועדיין עם נערות יפניות יש את נערוות סווינג (Swing Girls) על חבורת בנות שבעל כורחן נהפכות ללהקת ג'אז, ואז מתפרקות, ואז ואז; בסקאלה היותר פסימית יש את הדיכאון הפסימי המוקומנטרי שהוא משחק המלחמה (The War Game); ורגע זה כבר פסקה ארוכה הפסקה.
On Probation מוכיח שדמיאן זיפרון רחוק מלהיות במאי של סרט אחד (וגם האחד שהוציא השנה היה די טוב), אפילו בסרט שעל הנייר די נוסחתי; "קארנדירו" (Carandiru) הוא סרט בריזלאי נהדר ששווה לצפות לכל חובבי "עיר האלוהים" (אם כי אין הקשר מיידי); "הכל על לילי צ'ו-צ'ו" (All About Lily Chou-Chou) הוא אחד מהסרטים האלה שהם לא בדיוק "נבואיים" (כי הוא דיבר על תופעה רלוונטית כבר בזמנו) אבל אין ספק שהם נהיים יותר יותר משמעותיים בימינו; "קופסת הצהריים" (The Lunchbox) הוא סרט הודי רומנטי משמח ויפה; "ליידי סנובלאד" הוא סרט שאני, אה, בעצם עוד רגע ממש אדבר עליו בפודקאסט אם אני לא טועה; "Wolf Guy" הוא לא בדיוק סרט אנשי הזאב שרציתי שיהיה אבל הוא עדיין ברדק אלים וכיפי ביותר; על "אוטיק הקטן" אני חושב שכבר דיברתי בפודקאסט; "העגילים של מאדאם דה…" הוא מהקלאסיקות האלה של סייט אנד סאונד שציפיתי לגלגל עליהם הם עיניים אבל מה אני אגיד, מדי פעם הם דווקא יודעים על מה הם מדברים שם.
"גולד דיגריות של 1933" הוא הרבה יותר טוב משהיית מצפה ממחזמר מתחילת שנות השלושים, ו"בת החוואי" (The Farmer's Daughter) גם הוא סרט טוב בהרבה משהיית מצפה מסרט בשנות הארבעים שיהיה על אישה עם שאיפות פוליטיות; Güeros עושה את מה ש"רומא" היה רוצה לעשות; אני עדיין מודה לתום שפירא שהכיר לי את "Saloum" ו"שטן בשמלה כחולה" (Devil in a Blue Dress) הוא גם ספר וגם סרט נהדר (אבל אני גם חובב של סרטי בלשים וחוקרים פרטיים אז…).
בסקאלה השלילית יותר, "חדשות מהבית " (News From Home) הוא בהחלט היה סרט סייט אנד סאונד שגלגלתי עליו עיניים, ומנגד "מלך הסלים" היה, ובכן, הפתעה, סרט לא משהו בכלל.
השנה פעם ראשונה השתתפתי באתגר הקיץ של האתר
אמנם זה הוליד צפייה רק בשני סרטים, אבל זה אפשר לי להתוודע אל הקלאסיקה הגדולה והמצויינת ״12 המושבעים״ ואל הסרט הגרוע עם העריכה המזעזעת ״פנג הלבן״ מ-1991.
השנה השלמתי גם הרבה קלאסיקות איכותיות ביותר שרובם, למען האמת, הוציאו אותי מאוד מרוצה:
נחש מי בא לסעוד – סרט חשוב היסטורית אבל גם פשוט מהנה לצפייה בלי המטען ההיסטורי. מה שמצחיק הוא שבדיוק השנה יצא לפיקסאר הסרט אלמנטלי ששואב ממנו הרבה מאוד אלמנטים (אה, ראיתם מה עשיתי?).
נדודי שינה בסיאטל – קומדיה רומנטית חמודה בהחלט. לא יצא לי לראות הרבה סרטים מימי צעירותו של טום הנקס, כך שזה בהחלט מרענן לראות אותו כל כך צעיר.
ענק – סרט ששמו הולם אותו, מאחר והוא מתפרש על פני חיים שלמים והוא גם באורך של שלוש שעות ועשרים דקות. מעניין לראות איך העולם באותה התקופה השתנה מכל בחינה ואיך השינויים הללו באו לידי ביטוי בקרב הדמויות הראשיות. קצת לא אהבתי את הסיום שמרגיש לי שהורס דברים שנעשו בסרט, אבל חוץ מזה זה היה אחל׳ה.
גברתי הנאווה – פה כבר הסיום הוא ממש מרגיז וגורם לסרט להרגיש מיושן במובן הרע של המילה. מדובר בסרט שהוא מצד אחד מיוזיקל נחמד מאוד ומהנה ומצד שני מאוד שובניסטי ברמה שמקשה מאוד על ההנאה ממנו.
חמש נזירות וגבר אחד – סרט בעל ערך היסטורי בתור הזכייה הראשונה באוסקר של שחקן שחור בקטגוריית השחקן הראשי הטוב ביותר, אבל מצד שני הסרט עצמו לא הכי מרשים ואהבתי את סידני פואטייה הרבה יותר ב״נחש מי בא לסעוד״ עליו הוא אפילו לא היה מועמד משום מה.
חופשה ברומא – סרט בהחלט חביב ומהנה.
בצהרי היום – מערבון מאוד קטן שמתרחש בזמן אמת ומציג סיפור שבמונחים של סרט הוא מאוד קטן ונקודתי אבל עושה את העבודה בצורה מוצלחת למדי.
ווילי וונקה ומפעל השוקולד – ראיתי אותו יום לפני שראיתי בקולנוע את וונקה כהכנה אליו. זה בהחלט סרט נחמד, גם אם לפחות בהתחלה שלו הוא פשוט מרגיש כמו רצף מערכונים קטנים (ומוצלחים מאוד) שלא בדיוק משתלבים בתוך סרט עלילתי.
בגזרת ההשלמות של הסרטים היחסית חדשים:
להציל את מארק וואטני – מצליח להיות סרט בז׳אנר ה״מדע בדיוני חכם״ אבל בלי להיות עמוק ומסובך מדי. בהחלט טוב.
חיפוש – אפקטיבי במידה שלא תאומן. משאיר אותך על קצה הכיסא ולא מפסיק להפתיע. אם הוא היה מהשנה הוא ללא ספק היה נכנס לחמישייה שלי. באופן אירוני, הצפייה בו הייתה הכנה לסרט ״נעדרת״ שיצא השנה, אבל למרות אהבתי הגדולה לסרט, בכל זאת הוא לא גרם לי לראות עדיין את נעדרת. מניח שמתישהו אני אראה אותו.
ליגת DC סופר פטס – הסרט הטוב ביותר של אולפני ההנפשה של וורנר מאז סרט לגו 2. מה שלא ממש הפתיע אותי, היות והבמאי הוא גם היוצר של הסדרה הנהדרת ״לא רעב ולא אוהב״ שאמנם קצת אכזבה בעונה השנייה, אבל עדיין מדובר באחל׳ה של סדרה.
מניח שיש עוד סרטים ששכחתי, אבל לפחות כרגע זה מה שאני זוכר.
אין כמו לראות סרט חדש מפעם.
בזכות המחווה בבארבי השלמתי את 2001 אודיסאה בחלל
וואו כמה סבלתי. באמצע הסרט העברתי אותו למהירות 1.5 והוא עדיין היה איטי. הייתי צריכה לפרוש, גם ככה אין מה להבין ממנו. מכעיס.
אני לא מאמין שכן ראיתי את הביקורת של מתיו (דניאל) ולא את הסרט עצמו
https://www.youtube.com/watch?v=GYrcGvJETTM&t=32s
סופסוף ראיתי קולונל בלימפ, איזה סרט מדהים.
כנל לגבי המציצן של פאוול.
אני השנה צפיתי בהמון סרטים גאים קצת פחות ידועים (לי?)
רק רשימה חלקית, של אלו שהכי זוכרת…
Latter Days (2003)
Dangerous Drugs of Sex (2020)
Given (2020)
Edge of Seventeen (1998)
The Way He Looks (2014)
Beautiful Thing (1996)
A Girl at My Door (2014)
Cherry Magic! Thirty Years of Virginity Can Make You a Wizard?!: The Movie (2022)
השלמתי הרבה פחות קלאסיקות ממה שתכננתי השנה, למרבה הצער, והעיקרית היתה טלוויזיונית דווקא
אבל כן מצאתי זמן לחזור לסרט שתמיד רציתי לתת לו עוד צ'אנס – Dragonslayer. סרט פנטזיה שזכרתי מילדותי כדי טרחני (כי הדרקון שמדברים עליו בכותרת מופיע במלואו בסרט אחרי פאקינג *שעה שלמה*). אבל המלצות מצד מומחים לנושאי דרקונים, ובראשם ג'ורג' ר.ר. מרטין שטען בתקיפות שהדרקון הזה הוא הדרקון הטוב ביותר שנראה אי-פעם על מסך כלשהו, שכנעו אותי לחזור אליו.
ומה יש להגיד? צדק המניאק הזה שמחזיק את הקוראים שלו עם הלשון בחוץ כבר יותר מעשור. הדרקון הזה הוא משהו בן-זונה. אולי עבודת האפקטים הטובה ביותר של המאסטר פיל טיפט (ובהתחשב בפילמוגרפיה שלו, זו חתיכת מחמאה). אני מתכוון, זה דרקון-דרקון. דרקון מדרקון-לנד. הרולס-רויס של הדרקונים. עם כל עבודה הסטופ-מושן והאנימטרוניקה שהשתמשו בשביל להנפיש אותו, הוא לוקח בהליכה (ובנשיפה בוערת) כל דרקון ממוחשב של ימינו, והסצינה שבה הוא שורף עד היסוד את העיירה בה מתרחש הסיפור קיבלה רפרנס ברור בסדרה שהתבססה על הספרים של המניאק. לראות את הסרט הזה רק בשביל הדרקון.
והסרט עצמו?
מתגלה כחביב באופן אייטיזי כזה. הצילומים באתרים היסטוריים נותנים לסביבה מראה כמעט פרימיטיבי (ומכוון, אני מניח), השחקנים כריזמטיים, גם אם אף אחד מהם לא נותן הופעה אוסקרית (ובכל זאת, לראות את פיטר מקניקול בנעוריו כשוליית מכשף עם עודף בטחון עצמי זה שוס; לזהות את הקייסר פלפטין מבליח פה ושם גם), התסריט… היה יכול להיות קצת יותר משויף בגזרת הדיאלוגים, אני מניח, אם כי המבנה העלילתי שהפריע לי בילדותי דווקא מתגלה כשומר על עניין לאורך רוב הסרט.
צמד התסריטאי-במאי שעבדו על הסרט הזה תרמו גם לתסריטים של "מפגשים מהסוג השלישי" ו-"שוגרלנד אקספרס" של ספילברג, ומאז הסרט הזה נפרדו דרכם – הבמאי הפך לתסריטאי הבית של גיירמו דל-טורו, התסריטאי יצר כמה משחקי מחשב איקוניים בשביל ג'ורג' לוקאס ("אינדיאנה ג'ונס וגורל האטלנטיס"). בקיצור, דרקון מדהים, וגם הסרט די סבבה.
השנה השלמתי כמה סרטים קלאסיים ששתמיד נשמעו לי קצת מגוחכים
מלתעות – הכריש עצמו בבירור עשוי מגומי אבל עם ספילברג כבמאי זה עובד לטובת הסרט, והסצנות האפקטיביות מצליחות לרמוז על סכנה, ולאו דווקא להראות אותה. זכורים במיוחד: סיפור מהמלחמה, מזח קטלני.
אפשר להגיד "למה אנשים עדיין נכנסים למים" אבל בעצם הסרט מסביר את זה יפה, ולפחות לי היה קל למצוא התנהגות שראיתי בתקופת הקורונה.
אה, והמוזיקה!
הניצוץ – הרגיש קצת ארוך מדי, והמשחק מוגזם קצת יותר מדי – אבל זה כן עובד. קשה לי להתחבר לסרטים שמבוססים על ספרים סטיבן קינג (מודה שלא ניסיתי לקרוא). בכל זאת, סרט אפקטיבי. מותח מאוד, והסוף מעניין.
לורנס איש ערב – לא סרט קל לצפייה, אבל סוחף. יש חלקים שנראו היום מאוד מיושנים – כמו בריטים מאופרים בתפקיד בדואים דוברי אנגלית, או ההערצה הגורפת שלורנס נהנה ממנה.
רוקי – ידעתי שזה סרט טוב, אבל בכל זאת – סרט איגרוף? למה לראות סרט איגרוף? הופתעתי שזה לא אנימת ספורט קלישאתית של רצף נצחונות וטיפוס בסולם. לא – אפולו, האלוף הנוכחי, מחפש מתאגרף לא מוכר ובוחר את רוקי כי יש לו שם מגניב, ורוקי רק רוצה להשאר על הרגליים.
ניסיתי להשלים יותר קלאסיקות השנה
לעומת שנה שעברה, שבה התמקדתי בעיקר בסרטים חדשים. עבד לא רע, בסיוע אתגר הקיץ של עין הדג, שהמשיך להיות מתגמל ומהנה.
מבחינת קלאסיקות מוכרות, השלמתי מספר סרטי פילם נואר ומותחנים. "הנץ ממלטה" בלט לטובה כסרט שמחזיק את מבחן הזמן, והיה צפייה מותחת ומעניינת למרות הקלישאות שביסס והכרתי מראש. התרשמתי לטובה גם מ"האדם השלישי", עם הופעה נהדרת של אורסון וולס, ו"ממנטו" של נולאן שסוף סוף צלחתי והשתלם לסיים אותו במסגרת אתגר הקיץ.
לעומת זאת, קלאסיקות אחרות אכזבו אותי, כמו "יצרים", "רוכבי האופניים", "השינה הגדולה" ו"עד כלות הנשימה". היה יותר קשה להתמודד איתם, ורובם התישו אותי עוד לפני שהגעתי לכותרות הסיום (למרות הכבוד הרב למקומם בהיסטוריה הקולנועית).
ראיתי שני סרטים מאוד שונים של רנה זלווגר כדי לנסות להכריע מה דעתי עליה כשחקנית. "שיקגו" היה סרט נפלא, מחזמר מוצלח משציפיתי (גם אם סובל מחצי שני מרוח ואיכותי פחות) עם תפקיד אייקוני של ריצ'רד גיר. "האחות בטי" היה סרט קומי אפל שתפס אותי בהתחלה, אך איבד אותי ככל שהמשיך.
בשניהם לא סבלתי את רנה זלווגר.
במסגרת סרטי אנימציה, עשיתי צפייה מחודשת לכמה סרטי ג'יבלי בהכנה לסרט הבא של מיאזאקי, סרטים שלא ראיתי מאז הילדות. "הטירה הנעה" אמנם לא מתברג בחמישיית הסטודיו שלי אבל הוא עדיין סיפור קסום ומרשים ויזואלית, לעומת זאת "סיפורי ארץ-ים" לא עשה רושם טוב בצפייה חוזרת ונשאר פוטנציאל מבוזבז."טוטורו" ו"קיקי" עדיין מקסימים כמובן, ונשארים שניים מהסרטים האהובים עליי מהסטודיו.
צפיתי גם בסרט יחסית חדש שלהם, "אירוויג והמכשפה", הסרט הראשון שלו בCG. הסרט היה חמוד, אבל בעיקר יצאתי בתחושה חמוצה כי זה מרגיש כאילו העלילה רק מתחילה כשכתוביות הסיום עולות. ממש חבל.
היו כמה סרטי אנימציה משמעותיים נוספים שראיתי בפעם הראשונה:
"אקירה" היה מופת של אנימציה, בטח בתקופה בה יצא, והדהים אותי בכל פריים. עם זאת, סיימתי אותו מנותק רגשית;
"אוונגליון 1.0+3.0" היה אקורד סיום די מושלם לפרנצ'ייז שגדול מסך חלקיו, והצליח לגעת בי למרות התחושות המעורבות שלי לגבי רביעיית סרטי הרימייקים;
"פומפו הסינפילית" היה סרט אנימציה על טהרת אהבת הקולנוע ובאופן ספציפי אמנות העריכה, והיה תענוג גדול. הוא מנסה להספיק המון בזמן הקצר שיש לו, ולא הכל עובד, אבל הלב הגדול מאחורי הסרט מצליח לשכנע;
"פרספוליס" היה סרט כואב, מסמך אנושי חשוב וטראגי על ילדות בצל מלחמה, והמשקעים שנותרים בנו בעקבות הנעורים. הייתי רוצה לראות אפילו יותר מהסיפור הזה על המסך, כי הוא הרגיש שנקטע מהר מדי והיה עוד הרבה להגיד.
ובכל זאת, סרט האנימציה הכי טוב שהשלמתי השנה חייב להיות, ללא ספק, "קונג פו פנדה 2". אני באמת מרגיש שזו יצירת מופת. משום מה זכרתי שראיתי אותו, אבל אני חושב שלא, כי אני בטוח שהייתי זוכר דבר כזה. יש בסרט הכל מהכל – כוריאוגרפיית אקשן דינאמית וכיפית, סאונדטראק מצוין, הדמויות האהובות מהסרט הראשון שמקבלות מקום לזרוח ובעיקר סיפור נוגע לב על חיפוש עצמי. גם אחד הנבלים הכי טובים באנימציה, כאילו כל זה לא הספיק. הוא מלא בתשוקה ומשאיר אותך מסופק בסיומו. מאוד מצפה לצפות שוב בשלישי גם לקראת הסרט הרביעי בשנה הבאה.
במסגרת הצפיות החוזרות, נהניתי מאוד מצפיות שנהיו כבר שגרה. מרתון "סטאר וורס" ב4 במאי, טרילוגיית סרטי "אוסטין פאוורס" המשעשעת, "איש האולר" שעדיין ביזארי בצורה הטובה ביותר, "מיסטיק ריבר", "להציל את טוראי ראיין", "הדבר" ו"שתיקת הכבשים" נשארו מרתקים והשאירו אותי על קצה הספה לכל אורכם.
"פופסטאר" נשאר הסרט המצחיק ביותר של אנדי סמברג וחברי הלונלי איילנד, ואני חושב שהוא באמת פסגת היצירה הקולנועית שלהם נכון לעכשיו. אפילו עשיתי צפייה נוספת ל"היי סקול מיוזיקל 2" ובחיי שהוא מוצלח יותר משזכרתי, בעיקר כשלוקחים שוט בכל פעם ששארפיי צועקת "טרוי!". חוויה קולנועית שאין כמוה.
במסגרת אתגר עין הדג ראיתי גם את "רומא" ואת "בלייד", שני סרטים מאוד מאוד שונים. ל"רומא" לא הצלחתי להתחבר אבל הערכתי את הסינמטוגרפיה שלו, ו"בלייד" היה סרט קומיקס קליל ומהנה משחשבתי שהוא. אחריו המשכתי ל"בלייד 2" שהיה יותר טוב בכל אספקט בערך, בעיקר באקשן ובבימוי. סקרן וחרד בו זמנית לצפות בשלישי בטרילוגיה, אחרי כל מה ששמעתי עליו.
ואם לגעת בקולנוע יפני איזוטרי, שני סרטים מעניינים שראיתי השנה לראשונה היו "Pulse" ו"Cutie Honey". האחד, סרט אימה על כוחות על טבעיים שפולשים למציאות דרך האינטרנט, והיה רעיון עם הרבה פוטנציאל שקצת הסתבך יתר על המידה ככל שהסרט התקדם. בכל זאת, מדובר בסרט מהוקצע וחכם שיודע להשתמש בדמויות והלוקיישנים שלו ליצירת הרבה סצנות מתח ומסתורין.
השני, סרט של הידאקי אננו, יוצר אוונגליון, בהשראת מסורת הטוקוסאטסו, שמתנהג כמו סרט אנימה לכל דבר ועניין, מה שמאוד מאוד מוזר ומצחיק בלייב אקשן. כל מי שמשתתף בו יודע בדיוק כמה קיצוני הוא צריך ללכת, והתוצאה באמת הזויה.
שני הסרטים הם דוגמאות נהדרות לייחוד שיש לקולנוע היפני, והרעיונות החכמים שבו תמיד מושכים אותי. אלה שני סרטי קאלט מומלצים.
לצד כל אלה, תואר הסרט האהוב עליי שהשלמתי השנה הולך לסרט אחר. אני מאושר שתפסתי את "RRR" בהקרנה בקולנוע באולם מלא אנשים, כי זאת בוודאות הדרך האולטימטיבית לחוות את היצירה הזאת. שלוש שעות של קולנוע הודי פסיכי ומלהיב, עם כמה מהסצנות הכי משוגעות שראיתי על המסך בשנים האחרונות, בתוך קהל שהיה שבוי לחלוטין. ההייפ מוצדק, אני מבין בדיוק מה כולם אמרו, ואני שמח שלא חיכיתי עם זה יותר מדי זמן. בהחלט אחד מהסרטים הגדולים ביותר של העשור.
ניסיתי לסדר פחות או יותר מהמועדפים יותר למועדפים פחות, בערך (הסדר לא מדויק)
*רדיו חזק*- סרט מעולה שראיתי לגמרי במקרה, כריסטיאן סלייטר בתפקיד מעולה. סרט גם מהנה וגם מעורר מחשבה, בהחלט סרט לא מדובר מספיק. והפסקול מעולה.
*השם שלך*- אמנם סרט חדש יחסית לשאר הרשימה, אבל בהחלט קלסיקה. אנימציה יפיפייה, דמויות מרתקות, פסקול טוב, וכמובן טוויסט מפתיע.
*נמר, דרקון*- וואו, איזה יופי של סרט. מרגש, מותח, סצנות קרב מדהימות.
*כלבי אשמורת*- חזק, מפתיע, עשוי טוב ומשוחק נהדר.
*סיפורו של שוטר*- ג'קי צאן בשיאו, פעלולים מטורפים והומור פיזי משובח. ממליץ בחום.
*צורתו של קול*- כמו השם שלך, גם חדש יחסית אבל שווה כניסה. סרט עדין וחזק בו זמנית, מרגש ממש.
*ממנטו*- סרט שהייתי צריך להגיד בקול WTF כמה פעמים במהלכו. טוב מאוד.
*טריינספוטינג*- טריפ משוגע, קאסט מעולה (רמפלסטילצקין מ"עד עצם היום הזה", זה אתה?) מבטא כבד.
*מלון גרנד בודפשט*- הווס אנדרסון הראשון שראיתי. יפה, מצחיק, מפתיע.
*מוסקבה על ההדסון*- חשבתי שזו קומדיה, מסתבר שזו דרמה קומית, עדיין סרט טוב ורובין וויליאמס מעולה בתפקיד.
*הםריצה לאלקטרז* – אחלה אקשן, מת על שון קונרי.
*חיזור גורלי-* משחק מעולה, דמויות כתובות טוב, מרגיש כמו אייטיז (לא שהייתי אז)
*ספיינל טאפ*- גרם לי לתהות כמה זה רחוק מהמציאות (כנראה שלא יותר מדי)
*ההיסטוריה המטורפת של העולם*- יותר אסופת מערכונים מסרט שלם, עם חלקים טובים יותר וטובים פחות. סהכ בסדר.
*מגלה את אמריקה והשוטר מבוורלי הילס*- וואלה לא כזה צחקתי, כנראה שסרטים של אדי מרפי זה לא בשבילי.
הסרטים הכי הכי טובים שהשלמתי השנה הם:
סוונג קידס (2018) – סרט קוריאני שמתרחש בזמן מלחמת קוריאה, פשוט אחד הסרטים הכי נוגעים ללב ובו זמנית הכי כיפיים שיצא לי לראות. התאהבתי כל כך בכל אחת מהדמויות, סצנות הריקוד פשוט נפלאות, הביקורת על המלחמה פוגעת בול, פשוט סרט מושלם בכל קנה מידה.
עוד סרט קוריאני שהוא מושלם לא פחות הוא הצילו את הכוכב הירוק! (2003). סרט מצחיק, מטורף, מלא בטוויסטים, ודפוק כמו שרק הקוריאנים יודעים לעשות.
העלמות מרושפור (1967) – וואו. אני כל כך אוהב מחזות זמר צבעוניים, והסרט הזה הוא בפסגת הז'אנר ביחד עם שיר אשיר בגשם ולה לה לנד. פשוט כיף טהור, צבעוני ואופטימי כמו שרק ז'אק דמי יודע, וג'ין פאקינג קלי האחד והיחיד.
קברט (1972) – וממיוזיקל אופטימי אנחנו עוברים להפך הגמור. מצד אחד, זה אבסורד שקופולה לא קיבל את אוסקר הבימוי על הסנדק. מצד שני, הוא קיבל אותו על הסרט השני, ואם בוב פוסי היה מסיים את חייו בלי אף אוסקר זה לא היה עובר בשתיקה. סרט שמצליח מד אחד להיות קודר ומצד שני להראות סיפור אהבה יפהפייה, וכל זה מתובל בסצנות שירה וריקוד עם כוריאוגרפיה פשוט מטורפת ומרהיבה.
קריד (2015) – הסרט הכי טוב בסדרת רוקי/קריד. הקרבות עשויים מדהים, סטאלון נותן הופעה נהדרת ומרגשת שהייתה צריכה לזכות אותו באוסקר (ברצינות, לבחור יש יכולות דרמטיות. תראו את קופלנד).
פרנסס הא (2012) – step aside, ברבי, כי פרנסס הא הוא למעשה שיתוף הפעולה הטוב ביותר של גרוויג ובאומבך. למעשה מדובר בדבר הטוב ביותר שכל אחד מהם עשה, ביחד או בנפרד.
גט: המשפט של ויויאן אמסלם (2014) – אין לי מה להגיד חוץ משמדובר בדרמה מצוינת, כתובה מעולה ומשוחקת מדהים. רונית אלקבץ היא אבדה ענקית לקולנוע הישראלי, מלפני או מאחורי המצלמה.
איש על הירח (1999) – קשה להגיד את זה על האיש שנתן לנו את ג'ואל באריש, טרומן ברבנק, פלטשר ריד וסטנלי איפקיס, אבל אנדי קאופמן הוא כנראה התפקיד הגדול ביותר של ג'ים קארי. הוא פשוט נעלם לתוך הדמות באופן אבסולוטי (הדוקו בנטפליקס גם מומלץ), ובניגוד לרוב התפקידים שלו, זה לא מרגיש שאתה צופה בג'ים קארי. גם פול גי'אמטי נהדר כהרגלו. העובדה שג'ים קארי מעולם לא היה מועמד לאוסקר היא אחת מהעוולות הגדולות ביותר בהיסטוריה של עולם הבידור.
עוד סרטים נהדרים שהשלמתי השנה:
בוני וקלייד (1967) – לגמרי הרוויח בצדק את המקום שלו כקלאסיקה, גם עם הוא רחוק עשרות מונים מהסרט שיצא באותה שנה ואיתו הוא סלל את הדרך להוליווד החדשה, הלוא הוא הבוגר.
אמא (2009) – בונג אף פעם לא מאכזב.
חלומות (1990) – חוויה יוצאת דופן, לנבור לתוך חלומותיו של אחד מגדולי הבמאים בכל הזמנים. בין אימג'ים שלא יפסיקו לרדוף אותי (הכלבים) לבין אימג'ים פשוט מרהיבים (השועלים), לבין הופעת אורח מדהימה של במאי גדול לא פחות, מדובר כנראה בסרט הכי אנדרייטד של המאסטר היפני, שהראה שגם בשלהי הקריירה עדיין היה לו הרבה מה למכור.
כנופיית לבנדר היל (1951) – אלק גינס בהופעה קומית וודי אלנית גדולה, אודרי הפבורן (אני לא סיימתי לדבר עליה) צצה לסצנה לפני עלייתה לגדולה, אני לא יכול לבקש יותר (חוץ מלהרחיב את התפקיד של אודרי).
השיחה (1974) – כן, בטח, בין הסנדק הראשון לשני בוא תעשה גם מותחן פוליטי נהדר, תנבא את ווטרגייט, ותגלה לעולם את הריסון פורד, למה לא.
כולם רוצים את זה! (2016) – לינקלייטר פשוט לא מסוגל ליצור דמות שאני לא אחבב באופן מיידי.
וגם – חיים של אחרים (2006), להתראות לנין! (2003), סירת הצלה (1944), שושנת קהיר הסגולה (1985), מטריות שרבורג (1964), פנטסיה (1940), הקלפן והיצאנית (1971), מולן רוז' (2001), ללכת עד הסוף (1997), עם הראש בקיר (2004), עיניים גדולות (1974), ועוד רבים וטובים.
הסרטים הכי גרועים שראיתי:
אהבה זה כל הסיפור (2003) – פשוט נורא בכל קנה מידה. אף אחד מהסיפורים לא עובד, רובם קריפיים או סתם לא אמינים או הגיוניים בעליל.
הבאבאדוק (2014) – אמא ובן שצורחים במשך במשך שעה וחצי זה לא סרט אימה, זה כאב ראש.
החור (1998) – אם כבר מדברים על כאבי ראש, הסרט הזה פיזית עשה לי כאב ראש מרוב שהוא מכוער ומשעמם.
סופר פליי (1972) – יש סרטים שרואים עליהם שנעשו בצורה חובבנית וזה חלק מהקסם שלהם (ע"ע Clerks), זה לא המקרה. אני מבין שסרטי בלקספלוישטיישן לא נעשו בתקציבים גדולים ועם האנשים הכי מנוסים, אבל בחייאת, זה לא אומר שהתוצאה צריכה להיות כזו מביכה. מה שכן, פסקול מדהים שאני עדיין מאזין לו.
וגם – הסר חבר (2014), רוקי 5 (1990), קזינו רויאל (1967), הנוסע השמיני 4: התחייה (1997), ועוד לצערי.
הבמאי שראיתי הכי הרבה סרטים שלו השנה הוא מרטין סקורסזה עם 7, אבל רק 3 מהם הם באמת השלמות, ואחד מהם הוא אף סרט קצר (The Big Shave), כאשר השניים האחרים הם עידן התמימות (1993) והטייס (1994). חוץ מהם ראיתי כמובן את רוצחי פרח הירח, וראיתי שוב את נהג מונית, השור הזועם והשתולים.
יש שני במאים שאפשר לומר שגיליתי השנה. הראשון הוא בוב פוסי. את כל הג'אז (1979) הזה ראיתי לראשונה בסוף השנה שעברה. השנה ראיתי אותו שוב, וביחד עם קברט ולני (1972) שראיתי לראשונה השנה, גיליתי במאי פשוט ענק, שלא מפחד להתעסק בנושאים שנויים במחלוקת (בוודאי לשנות ה-70) כמו נאציזם, להט"ביות, חופש הביטוי, אלכוהוליזם, וורקהליזם, וידע לבחון את עצמו ולהעביר ביקורת על עצמו ועל אורך החיים שלו לא פחות מאשר על שאר החברה. כמה חבל שהוא עשה רק 5 סרטים בחייו.
השני הוא אולי ההפך הגמור אבל גם משלים את פוסי בצורה מעניינת וזה ז'אק דמי. בניגוד לפסימיות הקודרת של פוסי, הסרטים של דמי הם פשוט ממתק. גם העלמות מרושפור וגם מטריות שרבורג, גם אם בכל זאת עוסקים בנושאים קודרים גם כן (בעלמות מרושפור יש תת עלילה שלמה על רוצח סדרתי למען השם), אהבת האדם שלו ניכרת בכל רגע, השירים כל כך כיפים, השחקנים יפים וכריזמטים, ואלוהים, כמה שהצבעוניות שלו מהממת.
אציין גם שהמשכתי לחקור במאים שאני כבר מכיר, כמו וודי אלן, פול תומאס אנדרסון, רידלי סקוט, אסי דיין ואקירה קורוסאווה.
עוד דבר מעניין, שני השחקנים שראיתי הכי הרבה סרטים שלהם השנה, עם 7 כל אחד, יצא שחולקים לא פחות משלושה מאותם הסרטים. השחקנים המדוברים הם קייט בלאנשט ואלק בולדווין, והסרטים הם טאר (גם אני הופתעתי לגלות שבולדווין היה שם), הטייס ויסמין הכחולה.
ולסיום, בפוסט של שנה שעברה כתבתי שאודרי הפבורן כנראה במרחק סרט אחד מלהפוך לשחקנית האהובה עליי, ואחרי צפייה חוזרת בחופשה ברומא (1953), אני יכול לקבוע ללא שום צל של ספק שבמדובר במתנת האל לאנושות, אישה שהיא קסם בלתי נגמר, יפהפייה בצורה שבלתי תיתאר, ופשוט משפרת אוטומטית כל דבר שבו היא משתתפת, גם אם לרגע קטנטן (ע"ע כנופיית לבנדר היל).
ממש נהניתי לקרוא
ועשית לי חשק להשלים בעצמי כמה מהסרטים האלה.
🌷🙏
הביקורת על הבאבדוק מדויקת מאוד
(ל"ת)
מצד שני
אחד מסרטי האימה האהובים (?) אלי הוא הרוע שבפנים 2017 (או 2008 תלוי באיך שמסתכלים על זה) והוא אדם בעל פגיעה מוחית עושה דברים משוגעים במשך שעה ושאר הזמן זה לצפות באח שלו (למיטב זכרוני) שלו מנסה לזכות בדייט.
לינק
https://www.youtube.com/watch?v=1M3uMH-T09E&t=1s
אופס
הפרט על האח לא נכון .
השלמתי לאורך השנה כמה קלסיקות ורובן היו אכזבה צורבת
בראש המאכזבים, הארי פוטר. זה סרט ארוך ולא טוב, הוא משעמם, האפקטים התישנו רע, המשחק בלתי, העלילה קצת מטרחנת כי היא עוברת על צ'ק ליסט יותר מאשר מספרת סיפור. והכי הכי הכי הפריע לי מה שעשו עם הפסקול של הסרט. זו פעם ראשונה שאני ממש מרגישה בחסרונה של מוזיקה ברקע של סצינות שלמות. ממש הפריע לי שאין כלום, כשצריכה להתנגן מנגינה מותחת או מרגשת או כלשהי כדי להכניס לסצינה. רפרפתי על רשימת הסרטים כדי להבין שאם אני מעוניינת להגיע לgood stuff אני צריכה לעבור עוד סרט מאת אותו במאי ועם אותו מלחין, וזה ממש לא משהו שאני חושבת שיקרה.
שמעו, לא קראתי את הספרים מעולם, את רוב הרפרנסים התרבותיים הכרתי כבר כי זה בכל מקום. וכך יצא שבעיקר אני לא מבינה על מה כל המהומה. אפילו אלן ריקמן מבאס בסרט, והוא פאקינג אלן ריקמן!
שני הסרטים הראשוניים משמעותית יותר "סרטי ילדים" מהשאר
אני לא חושב שאפשר להנות מהם כמבוגר/כמישהו שלא גדל על הספרים.
אם בכל זאת מסקרן אותך, שווה להמשיך לפחות עד השלישי.
הסרט הראשון הוא הגרוע ביותר בסדרה
הסדרה רק הולכת ומשתפרת מסרט לסרט.
אפילו הסרט השני יותר מוצלח מהראשון.
לאט לאט הסדרה לא רק שמשתפרת פלאים אלא גם משנה את עורה והופכת למשהו אחר לחלוטין, מה שידוע בכינוי ״אפל יותר, בוגר יותר״.
אם תמשיכי הלאה ותגיעי עד לסרטים האחרונים, תתקשי להאמין שהסרט הראשון הבאמת גרוע הזה היה חלק מאותה הסדרה.
ממליץ לך כן להמשיך ולא לעצור פה, כי כל החסרונות שמנית לגבי הסרט הראשון נעלמים עם התקדמות הסדרה קדימה והסדרה הופכת למשהו הרבה, אבל הרבה, יותר טוב ממה שהיה כשהיא התחילה.
ואגב, אם תחליטי להמשיך, תעדכני פה על התרשמויותייך מהסרטים, זה עשוי להיות מאוד מעניין.
כמה מההשלמות שלי:
ספיידרמנים: אי אז לפני שנתיים, כשכולם התלהבו סביב ספיידרמן אין דרך הביתה ואני גירדתי את ראשי במבוכה, רשמתי לעצמי להשלים את סרטי ספיידרמן וספיידרמן המופלא. הנחתי שהעובדה שלא ראיתי אותם היא גורם מכריע בחוסר ההתלהבות שלי מאד"ה.
אז השנה השלמתי את שני הספיידרמנים הראשונים ואת שני המופלאים. בינתיים לא יצא לי לראות שוב את אין דרך הביתה, ועיקר התועלת שהפקתי מלצפות בהם היא שאני יודע כעת בבירור שטום הולנד הוא הספיידרמן הטוב בפער, והסרטים שלו הם הטובים בפער.
אני גם יודע שהטענה החוזרת ונשנית שבסרטי ספיידרמן הראשונים היו נבלים מעולים ומורכבים היא שטויות. כשאדם טוב נהיה אדם מאוד רע בעקבות ממבו ג'מבו מדעי זה לא הופך את האישיות שלו למורכבת, זה פשוט הופך אותו לאדם טוב שלרגעים פתאום הופך לנבל רע גנרי מרושע מאוד חה חה חה אני שונא דרדסים. מצטער תסריטאים, תצטרכו להתאמץ יותר.
זה כן גרם לי להבין קצת יותר את אין דרך הביתה, ועדיין לא פתר לי את הטענות המרכזיות שלי עליו. אם מלכתחילה לא הצלחתי לקלוט איך אנשים בלעו את הקשקוש של כמה תלמידי תיכון ממציאים בכמה שעות תרכובת כימית שמחזירה נבלים למוטב, אחרי שקלטתי שפחות או יותר כל הרעיון של נבל ספיידרמן זה מישהו שנעשה לנבל רק בגלל תאונה כימית – הרקע נעשה ברור יותר. עדיין מטופש מאוד.
כמובן, העובדה שהמסר הכללי של הסרט הוא לדאוג לנבלים למרות שזה עלול בבירור לסכן הרבה מאוד חפים מפשע נשארת מטומטמת בטירוף. גרועה יותר היא העובדה שהסרט לא מסתייג אפילו במעט מהמסר, ודואג לקדש אותו בכך שבמקרה בפועל הגישה המטופשת הזו לא מביאה למותו של אף אחד, חוץ מאחת שכן – אבל היא סולחת אז הכול בסדר. באמת שאני לא מצליח להבין איך כולם כעסו מאוד על ריה והדרקון האחרון, אבל בלעו את אותה התנהגות נאיבית בדיוק בספיידרמן.
רנגו – הפרש הבודד: תביאו לי דחוף חזרה את גור ורבינסקי, הוא פשוט יודע לעשות סרטים.
ג'ונו: לא, אתם רציניים? הסרט הכיפי-חמוד-מצחיק-קצת קריפי הזה על ילדה שמחליטה להמשיך את ההיריון בטעות שלה – הסרט הזה זכה באוסקר לתסריט הטוב ביותר? מסתבר שהאקדמיה ידעה להיות מגניבה הרבה לפני הכל בכל מקום בבת אחת. אליוט פייג' בהופעה כריזמטית מצחיקה ומדויקת.
החשוד המיידי: זה פשוט.. סרט לא טוב, אני מצטער. זה פשוט הטוויסט הכי צפוי וגנרי בהיסטוריה. מהרגע הראשון של הסרט רק אמרתי: "רגע, זה הולך להיות הטוויסט? לא, לא יכול להיות. אין מצב שזה יהיה כל כך עלוב", אבל זה כן היה הטוויסט. בלי הטוויסט הסרט לא מחזיק מים, והוא סתם עוד סרט פשע בינוני ומטה.
הפסנתר: אחרי שהתלהבתי נואשות מכוחו של הכלב זה היה רק טבעי שאני אצפה בסרט המפורסם האחר של הבמאית. תשמעו, לא פחות טוב. חובת צפייה.
פיטר פן של דיסני: אולי זה היה עובד עליי יותר אם הייתי רואה בילדות, עכשיו זה הסתיים בגדול בפיהוק.
שבעה צעדים: אחלה בימוי אבל סיפור ממש טפשי. יחד עם ראיתי את השטן הסרטים האלו חידדו לי סופית שסרטים קוריאנים מהסוגה הזו הם לא בשבילי. אני לא רואה בהם איזו אמירה גאונית על האופי האנושי, אלא אנשים שמתנהגים לחלוטין בצורה בה אנשים לא מתנהגים, ובעיקר גורמים לי לגחך.
ברוז': אחד הסרטים הטובים שראיתי השנה, קולין פארל, ברנדן גליסון ומקדונה זה פשוט שילוב מדהים.
טום הולנד הוא באמת ספיידרמן מצויין
ולמעט אין דרך הביתה הגרוע, הסרטים שלו הם אחל׳ה סרטי ספיידרמן.
אבל לדעתי סרטי ספיידרמן הטובים ביותר הם בכלל באנימציה.
אני כל כך מקווה שספיידרמן מעבר לממדי העכביש ימשיך ברמה הסופר גבוהה של שני הסרטים הקודמים, כי אז טרילוגיית ממד העכביש תהיה לטרילוגיה הטובה ביותר של ספיידרמן ואולי גם בכלל לטרילוגיה הטובה ביותר בז׳אנר גיבורי העל.
שני הסרטים הראשונים בטרילוגיית ממד העכביש הם לדעתי העיבודים הקולנועיים הטובים ביותר לדמותו של איש העכביש, וזה שהם באנימציה יחודית שנותנת תחושה של חוברת קומיקס שקמה לחיים ושהם מכילים יותר מספיידרמן אחד – רק מהווה יתרון.
הה.. ברור
בכלל לא התייחסתי לסרטי ממד העכביש. מבחינתי הם משקיפים כל כך מגבוה על סרטי הלייב אקשן, שזו פשוט לא תחרות.
מה קריפי בג׳ונו? הוא מנג׳ס ומעצבן אבל לא קריפי.
(ל"ת)
יש משהו
קריפי בעצם הרעיון ובפשטות בה כולם מתייחסים לזה שילדה פשוט בוחרת להמשיך היריון. הנושא הזה מרגיש לי רציני ומורכב מידי, והשילוב בסרט עם אווירה הומיריסטית מאוד עורר בי תחושה מוזרה וחוסר נוחות.
חוץ מזה הסרט מעולה וכיפי, ובעיני ממש לא מנג'ס ומעצבן.
היא לא ילדה, היא נערה.
ואף פעם לא חשבתי שזה קריפי; תמיד ראיתי את זה כחלק מהמסר של הסרט בעד בחירה אישית ומהניסיונות שלו להיות מאגניב בכוח. ומי שלא חושב שהסרט מעצבן צריך לתת את הדעת האם הוא אי פעם התקשר למישהו בטלפון והאדם שענה אמר במקום ״הלו״ ״יו יו ייגיטי יו״.
תגובות:
ספיידרמנים: אולי לספיידרמני אין סרטים טובים במיוחד. באמת שאני לא זוכר כלום מהטרילוגיה המקרית אבל בנוגע לשאר סרט ספיידרמן "המופלא" הראשון היה video clip שסרב להיגמר השני היה קאמפטסיקט אבל הכתיבה הדרמטית נע בין סבירה למבולגנת. ובנוגע לסרטי הולנד הם בסדר, רומפ כיפי בקולנוע/ vod הקומדיה קצת קיצונית וטוני בסרט הראשון הוא….. טוני שמחוץ לסרטי אירון מן so not great. אבל בסהכ הם סבבה והנבלים שלהם מהנים מאוד. זה משאיר את סרטי מימד העכביש שיש להם בעיה הפוכה הדמיות הראשיות ממש טובות והסרט מראה כל פרט בחיים שלהם אבל דמויות הצד והנבלים…. הם מתפקדות אבל לא יותר מזה, בכל זאת אלו ככל הנראה סרטי הספיידרמן הכי טובים וסרטי אקשן נהדרים בכללי.
רנגו: מת על הסרט הזה זו נוסטלגיה ענקית אבל בנוגע ללהביא את גור רבינסקי בחזרה אתה זוכר שהסרט האחרון שלו היה תרופה לבריאות נכון? סרט שככל הנראה היה אמור להיות סרט הביושוק שהוא היה אמור לביים אבל אז הוא הפך אותה למעין פרודיה/ביקורת על מה היה קורה עם "גיבור" הסיפור היה מושחת כמו הנבלים? (דהן היה בחירה מעולה תפקיד, דהן מעולה בלשחק אנשים יהירים באופי טבעי). זה סרט שדי גורר אותך ממקום למקום רק כדי לתת לקהל עוד ועוד פרטים על התעלומה, לא נוראי אבל לא מדהים פסדר כזה. בכל זאת בימוי מדהים שלא לדבר על עבודת הסטים בסרט אז אולי שווה שהוא יחזור לפחות לבימוי.
שבעה צעדים: ראיתי את הסוף של הסרט בגיל 19 בתוך המכינה הצבאית שלי. החברים שצפו בסרט התחילו להבין שהוא לא משהו והגעתי כמה דקות לפני הקליימקס ומכיוון שראית את הסרט את יודע מה קרה שם. החברים שראו את זה היו בשוק ודיי שנאו את זה אני לעומת זאת התפקעתי מצחוק. למה בזבזו בימוי כזה מדויק על הזבל הזה? הסצנה במפל הייתה זהב טהור כל מה שהיה חסר זה לעשות ריימיק לסצנה הזאת בימים אלו שהאחות תגיד לפני הנפילה "אפשר את מקל הסלפי?". ברגע שהגנו לסצנה שאחרי כולנו ויתרנו על הסרט אבל היי לפחות זה סיפק לי קצת צחוקים.
ברוז': השנאה שלי לנוסחת מוקדנה בלי קשר לסרטים ידועה. זה לוקח דמיות שאני אמור להזדהות איתם וחלק אני מכיר ומשטיח אותם לסטיארוטיפים.
אבל ברוג' הוא סרט בסדר בסה"כ לא בגלל שאין בו את הדברים יש בו אך מיכייון שהסרט הזה אמור להיות חופשה לגיבורים הראשיים שלו רמת האכזריות והמוקדוניות נמוכה בכמה רמות. וכמו בכל הסרטים שלו המשחק של כולם ברמה גבוהה והייתי שמח לראות אותם בסרטים אחרים מה שלא חסר. לא הייתיח מגדיר אותו מהטובים שראיתי אבל הוא דרך סבירה להעביר את הזמן. מדיי פעם יש בדיחה שפוגעת, ברוג' היא עיר יפה ודמיות הצד….טיפה יותר עמוקות מהסרטים הבאים אני מניח? (אחרי שהדמות של פיטר דינקליג' מראה לנו שהוא אוהב סקס התפקיד שלו כדמות בסרט די נגמר) הסיפור הפעם הוא קרוב לטרגדיה ולא מלודרמה אז זה בסדר יחסית? טוב נו לא מת עליו שמח שאתה כן.
(אגב הערה ליהונתן ושני זו הסיבה האמיתית שאני שונא את על האש ומוקדנה לא משיפוטיות אלא פשוט שנראה שהוא כותב אותם רק כדי שיכשלו ולטעמי זה אכזרי מידי זה שעל הדרך זילזלתי בחופש הביטוי של האומן זאת הייתה טעות שלי ואני מצטער על זה)
היו כמה, לא המון
I AM SAM – כי שמאלץ עשוי טוב הוא אחלה. לסרט הזה יש גם רובד אינטלקטואלי בעיניי על כוחה של דיכוטומיה
CONTROL – כי אני סאקר של סרטים בלוקיישן אחד, וזה שנעשה בתחנת רכבת הוא מעולה. וגם, הרבה סקסופון שזה אחלה. (תשאלו את אלטמן ומרלו)
DOUBT – סרט מבריק משנת 2008 על ספק, על קובנצניות מחשבתיות ועל מה באמת נכון ובאיזו סיטואציה. (ע״ע דאנגל והדילמות שלו)
TANGERINES – סרט (גאורגי?) קטן, מרגש ומומלץ
interstate 60 – כמו סרט של לינץ׳ אבל בתחושה של אור יום.
sunshine. – בדרך כלל מאד קשה לי עם סרטים משנות העשרים, לא סבלתי את רוב הקלאסיקות מאותן שנים, אבל זה דווקא אחלה. בעיקר בגלל סיפור די סגור.
threads – אלוהים, איזו זוועה. יותר טוב בהרבה מהזוועה האנימטורית שהיא גן היחף, ובגדול, אחלה סרט שצריך לצפות בו בדיוק פעם אחת בחיים.
trading places – השלמתי לא מעט קלאסיקות קומיות משנות השמונים והתשעים (דברים כמו וויין, ביל וטד, קאדישאק ועוד אי אלו סרטי זבל) – זה היחיד שממש אהבתי. אחלה קומדיה עם אחלה כימיה
וגם כמה סרטים ישראלים ישנים שהיו ממש אחלה.
האופה מברלין – מעולה
פעם הייתי – העוד יותר מעולה, סינמה פרדיסו הישראלי
ו״בחורים טובים״ שהוא אמנם חדש יחסית, אבל בחיי איזה מופת (אני חרדי לשעבר, אז…)
מי מפחד מהדרמה הלא קיימת?
אוי אלוהים אילו בושות. מזכיר לי מאוד את "מה קורה עם הג'ונסונים" (חה חה חה חה חה על הכותרת) שהוא סרט תלמידים שנכתב ע"י ארי אסתר בגיל 24 (וזה מראה). סרט snuff ואפילו לא אחד טוב. אולי זה היה עובד (עדיין מגעיל אבל עובד) אם היו מתמקדים בכל דמות אחרת מאשר אלו שהם התמקדו בהם. כמו שזה זה כמותחן קומי שחור אין מספיק בדיחות קיצוניות בשביל להיות מצחיק והוא לא מבוסס מספיק בשביל להיות מותח. אני אתן קרדיט למוקדונה וזועבי לפחות "הפשע" שלהם היה לקפוץ מעל הפופיק וליפול על הפנים בנושאים חשובים כאן חוץ מהבימוי אפילו לא ניסו. "הלובסטר" עדיף על זה. הדבר היחידי שחיובי בסרט הזה היה הסוס איזה סוס יפה אהה והרוכב שלו מהכפר הערבי ליד גם סבבה ככל הנראה יש לו את סצנות הטובות בסרט אבל זה ממש לא אומר הרבה זה כמה אני צריך לגרד את תחתית החבית בשבי למצוא משהו חיובי בסרט הזה.
כאילו, ראיתי המון קלאסיקות (ובכלל, יש לי טרנד מתמשך של צפיה ביותר סרטים ישנים ופחות החדשים, לא אופטימלי למבקר קולנוע) אבל בתחילת השנה עשיתי לעצמי איזה אתגר של מערבון אחד לפחות מכל שנה… אתגר שנפלתי בו בגדול עוד לפני שהמלחמה הנוכחית סחטה ממני כל יכולת להתרכז בדברים לטווח ארוך.
ובכל, זאת מצה שהספקתי
איש מת – ג'וני גם משחק את ויליאם בלייק (לא המשורר, אבל קרוב מספיק) בדרמה פיוטית שבה ג'ים ג'רמוש מחפש את הכיוון שלו עדיין
ווקר – לא הטקסס ריינג'ר. כמו שיהונתן צוריה כתב – סרט שמתחיל בתור מערבון פוליטי, שבכלל לא מתרחש ברובו בארצות הברית, ואז לוקח כמה תפניות מאוד מוזרות. מומלץ בחום.
Comes a Horseman – יותר דרמת יחסים ממה שמצפים מהז'אנר, ופחות טוב ממה שאני מצפה מאלן ג'יי פאקולה
קפטן אפאצ'י – מערבון ספגטי בשקל תשעים
טפפה – מערבון ספגטי בשקל תשעים – עם תוספת אורסון וולס מיותרת.
Hud – מצויין
Across the Wide Missouri – משעמם
Bend of the River – טיפוסי, אבל טוב
Western Union – טיפוסי, אבל לא טוב
The Tall T – קצר ולעניין
Hombre – עוד הופעה ממש טובה של ניומן… רק שכל הפואנטה של הסרט הוא כמה הלבנים דופקים את האינדיאנים, ואז שמים את ניומן בתפקיד הראשי עם איפור חום.
Lemonade Joe – פארודיות מערבונים מאחורי מסך הברזל, איזה סרט מוזר (ויפה, בדרכו הייחודית)
החודש בסינמטק: פברואר 2024
אצלנו בעמותת נק"ם (נגד קולנוע מודרני)* ישנן שתי מטרות: 1. להוביל להפסקה של הפקת סרטים חדשים בכל העולם לאלתר 2. לעודד צפייה בסרטים ישנים. המטרה הראשונה לא ממש ריאלית כרגע אז בינתיים נתרכז בשני. לכן אני מתכוון לרכז פה אחת לחודש רשימה של קלאסיקות וסרטים ישנים (סרטים בני עשור ומעלה) בולטים שיוקרנו באותו חודש בסינמטק (ת"א). המניע הוא לגמרי אגואיסטי (אני מקווה לחדש ימיי כקדם ולהתקרב להרגלי הצפייה של לפני הקורונה ולהגיע ל*לפחות* שתי קלאסיקות בחודש בקולנוע) אבל אני בטוח שגם אחרים ימצאו עניין ברשימה**.
בגזרת לכל המשפחה יש את "למעלה" (מדובב), "מוצאים את נמו" (מדובב), "מכונית 1" (מדובב), "וול אי" (מדובב), "אחרון גיבורי הפעולה", "הארי פוטר ואבן החכמים" ו"הארי פוטר וחדר הסודות". שני האחרונים בשיתוף חברי הפוד "ההסכת שאין לומר את שמו" ועם הרצאות לפני ההקרנות.
בולנטיינס יש את "זה קרה לילה אחד", "אהבנו כל כך" ועותק משוחזר של "אשה מפריז" של צ'אפלין.
לכבוד יציאת "בתי אהובתי" יש מחווה לאיתן גרין והקרנות של ליטרלי כל הפילמוגרפיה שלו. החל מהארוך הראשון שלו "לנה", דרך "עד סוף הלילה" (הופעת המשחק שאסי דיין ז"ל הכי אהב בפילמוגרפיה של עצמו), שני השיאים שלו בניינטיז ("אזרח אמריקאי" ו"זולגות הדמעות מעצמן") ועד ימינו.
ונסיים ברצף אקראי של קלאסיקות:
"לה דולצ'ה ויטה", "נס במילאנו", "עץ החיים", "הירושימה אהובתי", "הכוכב הכחול", "פיינאפל אקספרס", "כמה טוב להיות פרח קיר", "אני אוהב האקביז", "סנאץ'", "מופע הקולנוע של רוקי" (הקרנה פעילה מן הסתם) ו"ללכת עד הסוף" (במסגרת מועדון הסרט המופרע).
*למען הסר ספק, אין באמת עמותה כזאת (עדיין), סתם רפרור דבילי לסלוגן של כדורגל שפל.
**אין לי כוונה לקחת פוקוס מהפוסט השנתי הבא, לכן המטרה ברשימה היא פחות לעודד פה שיח על הסרטים פוסט צפייה (למרות שאני מניח שזה לא יפריע לעורכים אם זה יקרה) אלא פשוט לתת פוקוס לעצם קיומן של הקרנות פומביות של קלאסיקות.
אם תפסיק להפיק סרטים חדשים, לא יהיה לך מה לראות בעוד עשר שנים
פרח קיר זאת כבר קלאסיקה?!
השנה יצאו סרטים רבים הטובים מרוב הקלאסיקות שציינת (פרח קיר? סרט מעפן מלפני 12 כולה).
(ל"ת)
בשנה האחרונה אכן יצאו סרטים רבים הטובים מהרבה מהקלאסיקות שברשימה למעלה
בבקשה אל תעשה אותי בומר. לא רמזתי ולא כתבתי שסרטים חדשים פחות טובים מסרטים ישנים (או להיפך), למעשה לא דברתי בכלל על איכות בשום שלב. וגם לא עשיתי הנגדה בין סרטים חדשים וישנים, אם יש הנגדה למעלה הרי שזה בין סרטים ישנים לבין סרטים שטרם הופקו.
לגבי ההערה על "פרח קיר", בעמוד הזה ממש יש עשרות אזכורים לסרטים בני שנתיים ושלוש וחמש ואנשים מביאים אותם כדוגמאות לקלאסיקות. לא מסכים עם ההגדרות של כאלה ל"קאלסיקה" אבל אני לא מוצא טעם או עניין להתנגד או להתנגח, זה שלהם וזה בסדר. אישית חושב שההגדרה לקלסיקה היא סרט בן עשור (לכל הפחות) שיש לגביו קונצנזוס חיובי (או קונצנזוס שלילי במובן של "זה סרט כל כך גרוע שכולם חייבים לראות" שהרבה אנשים ראו ומצטטים) בחוגים מסוימים (או בכלל). אין לי סנטימנטים מיוחדים ל"כמה טוב להיות פקח קיר" אבל יהיו מספיק אנשים שהסרט הזה נופל מבחינתם בקטגוריה של קלאסיקה. אם תבוא ותטען שקלאסיקה צריכה להחשב רק סרט בן שניים (או שלושה) עשורים אני אפילו אטה להסכים אתך, אבל ברף המינימלי להגדרה, גם עשור קביל מבחינתי.
הבעיה העיקרית שפרח קיר היה סרט זניח ב2012 ועוד יותר זניח ב2024.
לא מכיר הרבה אנשים שמתארים אותו כאיזו חוויה משמעותית בחייהם.אני זוכר אותו כסרט די מחורבן עם הרבה קלישאות נוער, דידקטיות מעיקה ושחקנים בלתי נסבלים. הדבר היחיד הקלאסי מהסרט הוא השימוש שלו בheroes של דיוויד בואי.
וסך הכל אני לא חושב של הקונספט של לראות סרטים שלא יצאו ממש ממש עכשיו הוא איזה משהו חדש או יוצא דופן, בטח לא בעידן הצפייה ביתית.
כנראה נשאר חלוקים על הקלאסיות/אי קלאסיות של ״פרח קיר״
למרות שמדובר בסרט ששנינו לא ממעריציו (רק שאצלי הוא מייצר אדישות ולא רגשות שליליים). אבל אני רוצה רגע להתעכב על המילה ״זניח״. הסרט הגיע למקום ה17 בסקר השנתי באתר, ציון 7.9 בימדב (חצי מילון דירוגים) ו85% בעגבניות. קלאסיקה שמקלאסיקה – זניח הוא לא.
אין שום דבר חדש או יוצא דופן בקונספט של לראות סרטים שלא יצאו ממש עכשיו. אנחנו מדברים בעמוד שעוסק בתחביב הזה. יוצא לי לראות עשרות סרטים כאלה בממוצע בחודש אבל יש משהו מעניין, כיפי ומרענן מדי פעם גם לראות סרטים ישנים על מסך גדול, סרטים ״קולנועיים״ וסרטים ארוכים במיוחד נגיד. רשימה חודשית אחת שמרכזת הקרנות כאלה (במקום נבירה יומיומית באתר הסינמטק) יכולה להפוך ליותר קל את המעקב אחרי הקרנות של סרטים שיכולים לעניין. אם פרסום הרשימה יועיל גם לאחרים, מה טוב.
אתה אומר "לא יהיה לך מה לראות בעוד עשר שנים" כאילו זה דבר שלילי
זה יפנה זמן ומשאבים לפעילות של עמותת האם נת"מ (נגד תרבות מודרנית) והקמת של עמותות בת אחרות שיביאו להפסקה של יצירת מוסיקה, סדרות וספרים חדשים.
וברצינות, אני חולק על ההנחה שייגמרו הסרטים הטובים או המעניינים לראות. יכול להיות שיש משהו בהנחה הזאת אם אתה מגביל את העניין שלך בסרטים אמריקאיים (וגם זה לא בטוח, לתחושתי) אבל בתור חובב קולנוע מעל לשלושה עשורים ובעל עניין בסרטים מארצות ושפות שונות התחושה שלי היא שיש די והותר סרטים שיספקו בידור, עניין וסקרנות לצופה קולנוע ממוצע לשניים או שלושה גלגולי חיים.
ועוד טיפה ברצינות, תראה, באמת שאין לי שום דבר נגד סרטים חדשים. להיפך, כמה מחבריי הטובים הם סרטים שיצאו ב-2022, בת דודה מדרגה שנייה אפילו נשואה לסרט מ-2023 ואני לגמרי בסדר עם זה. אני די בטוח שאני בעצמי צורך סרטים חדשים טיפה מעל בנאדם אדם ממוצע. הבעיה שלי עם "קולנוע מודרני" הם אפילו לא השפע וההצפה, הבעיה שלי היא שההצפה הגיע לשלב לא פרופורציונלי, היום יותר מתמיד יש תחושה של הצפת סרטים כאילו מדובר בפס יצור (אני אפילו לא מדבר על איכות), ויותר משזה מתסכל כי נהיה די קשה בכלל לעקוב אחרי מה יוצא ומה חדש, זה מייצר טיפה אנטי. אני לא באמת בעד לעשות משהו אקטיבי כדי להביא להפסקה של הפקות סרטים, אבל אם יקרה מצב שבעוד כמה עשורים (או שנים) יפסיקו ליצור סרטים חדשים מסיבות כאלה ואחרות, בוא נגיד שאני לא אתלונן.
זה לא שמישהו מכריח אותך לצפות בכל מה שיוצא (אלא אם כן אתה מבקר)
אז מה משנה לך תכלס, שקיימים דברים שאתה לא צופה בהם? בעיני מבחר רחב זה במורך, אני מאד אשמח שיפיקו סרטים גם עשורים קדימה כי קולנוע זה דיאלוג ואני רוצה לראות אותו נמשך לעתיד, וגם בא לי קולות חדשים ומעניינים, ולראות איך במאים צעירים שאני אוהב מפתחים גוף עבודה מרשים. וחוץ מזה עד שהתחילו להיות יותר סרטים של במאיות, או במאים שהם לא לבנים וסטרייטים? למה שננסתפק בלעצור את זה כדי להישאר עם הסרטים הקיימים? כמה סרטים להטביים יהיו לנו אם ממחר אין יותר קולנוע. לעולם לא נזכה לראות את queer של לוקה גוואדינגו בכיכובו של דניאל קרייג. אני יודע לבחור סרטים שנראים לי מעניינים ולא מרגיש צורך לצפות בכל דבר (נגיד השנה סרטי אוסקר כמו מאסטרו וראסטין לא ממש קורצים לי אז אני מדלג עליהם בקלילות). וצפייה בסרטים ישנים זה מבורך, אם הם משנת 2001 או 1953. הדברים לא סותרים בעיני.
מגניב ביותר
*מרחיק מקורות מים גרמנים מהעמותה*
נו באמת יהונתן, גרמנים זה כל כך המאה שעברה
אנחנו בעמותה מאמינים שבעידן המודרני ומול אויב מודרני נלחמים בכלים מודרניים ולכן שמנו את מירב הז'יטונים על סוכני כאוס אירניים ורוסיים. למדנו את הלקח והסקנו מסקנות נדרשות מהמערכה (הכושלת) האחרונה בין השחקנים והתסריטאים לבין האולפנים ולסיבוב הבא נבוא מוכנים יותר.
לא ממש קלאסיקה, אבל התבגרות (boyhood) של לינקלייטר
היה ממש מדובר בזמנו ולא צפיתי, אז הנה ההשלמה.
לא חשבתי שתהיה לי תגובה רגשית חזקה לסרט, ובטח לא זאת: הילד היה כל כך חמוד בהתחלה, והלכתי ושנאתי אותו ככל שהוא התבגר. הוא הלך ונעשה דומה לאנשים שלא סבלתי בתיכון, הלך ואיבד כל סממנים של אופי עצמאי והחברים שלו נעשו אנמיים וחסרי משמעות ככל שהסרט התקדם. רבות דובר, ובטח בביקורת ובתגובות של הסרט בזמנו, על המבנה חסר העלילה *כביכול* של הסרט, העניין הוא שהוא הלך ואיבד צורה באופן תהליכי, והלך ואיבד דמויות.
את החברה שלו בגיל 15 אנחנו מכירים בדיוק שורה אחת ובקושי רואים את הפנים שלה בחושך, היא פשוט נערה X שהגיבור מתמזמז איתה במושב אחורי של רכב בעודו מעביר ג'וינט עם חבר אחר. שזה יותר פנטזיה של גיל 15 מאשר גיל 15 של בני אדם אמיתיים אבל אוקיי, יכול להיות שבישראל הפוריטנית זה ככה, אנחנו בכל זאת המדינה השנייה למעלה בצריכת האלכוהול הנמוכה ביותר במדינות ה-OECD ואחת המדינות עם נתוני המוות ממנת יתר הנמוכים בעולם אז מה אנחנו מבינים מהחיים שלנו בכל הנוגע לנעורים.
אבל אני חושבת שאחי פיצח את התמה המרכזית של הסרט- שיר הלל למשפחה הביולוגית ולקשרי הדם, שיהיו איתך תמיד בכאוס של החיים, בין אם תשקיע בקשר הזה או לא. כל שאר האנשים בדרך הם חוויות, ניצבים, חסרי משמעות בפני עצמם, ותמיד חולפים.
כמו שהאב אומר לגיבור שהחברה שלו זרקה אותו בסוף הסרט- הכול חולף ובעיקר נשים. מי שלא חולפים הם ההורים של הגיבור, נשואים או גרושים, ואחותו, ואשתו החדשה של האבא מרגע שהוא מביא איתה ילד. אפילו האידיאולוגיה של ההורים חולפת, בעיקר של האב, כל הלהג הפוליטי שלו, בסוף הוא מתחתן עם בת למשפחה רפובליקנית סטריאוטיפית. גם מכוניות שוות חולפות למען רכבים משפחתיים גדולים, כי זה מה שחשוב בחיים. השיעור הראשון בנושא היה הבעל המכה של האמא והילדים שלו- אתה נקשר אליהם, חושב שהם אחים, שהם משפחה, חרד לגורלם- אבל זה חסר משמעות ובזבוז אנרגיה, אם אין לך קשר דם אליהם. זה האירוע המכונן של הסרט. כל השאר הוא רק הפנמה של המסר הזה על ידי הגיבור, וכמה החיים שלו משתפרים ככל שהוא מיישם את זה (אהמ, פנטזיית התמזמזות במושב אחורי של רכב בגיל 15, אבל לא רק, בסוף הוא בחור מקובל תמיד, מוקף בנות תמיד, ששורד יפה את החיים והולך לקולג' כמו הילד המוצלח שהוא), כולל נסיגה לאחור במערכת היחסים הרצינית הראשונה שלו שכמובן נגמרת בשברון לב סתמי. ברור שזה פחות נכון אם אחד ההורים שלך הוא מתעלל ועבריין מין, נגיד, אבל כל עוד ההורים שלך אנשים נורמטיביים, זאת דרך מנחמת מאוד להסתכל על העולם
אז, אחלה סרט, בין אם אוהבים את המסרים שלו או לא, הוא מאוד מצליח לשכנע בהם אם נשאבים לתוך הסרט- או מעורר התנגדות רגשית עזה, אבל זה די נובע מכך שהוא משכנע. המניפולציות הקולנועיות והתסריטאיות שלו מאוד סמויות בתוך העלילה כביכול-כביכול חסרת הצורה, שזה כבר מרענן עד מרגש בקולנוע של ימינו, שבו אפשר להשלים לדמויות את המשפטים גם אם הסרט חושב שהוא ממש מתוחכם ושובר מוסכמות קולנועיות ומנפץ נוסחאות ספרותיות וסיפוריות. ככה עושים את זה באמת, כמו התבגרות. אם כי, בואו, לא חייבים כל כך לנפץ מוסכמות סיפוריות, לספר סיפורים זה מה שהאנושות עושה הכי טוב, אנחנו יכולים לטפח את היתרון היחסי שלנו וסתם ליהנות מסיפורים טובים.
.
תודה על התגובה הזאת. עכשיו חסכת לי לצפות בו.
(ל"ת)
ישראל לא כזו פרויטנית והחווית גיל 15 שאת מתארת היא לא איזו פנטזיה מטורפת אלא באמת חוויה שנשמעת לא כזו יוצאת דופן לנער אמריקאי או ישראלי כאחד.
(ל"ת)
חוץ מזה שבארה״ב קל יותר לטינייג׳רים לנהוג כי בדרך כלל עושים שיעורי נהיגה עם מישהו מהמשפחה ולא מורה-מורה.
אז זה משהו שמאד משפיע על הגיל שבו מקבלים אוטו ראשון ומתחילים להתמזמז בו.
אה, זה לא משנה לאמינות הסצנה
הבעיה לא הייתה הרכב, אלא השלב הזה במערכת יחסים עם מישהי, ושהרכב לא שלו, מישהו אחר, כנראה חבר שלו מהכיתה, נוהג בו ומעשן סמים בזמן שהגיבור מתמזמז.
זה לא ממש היה הדגש של הביקורת על הסצנה, אבל...
1. ישראל היא סטטיסטית "פוריטנית" מבחינת שימוש בחומרים, נתוני השתייה והסמים נמוכים יותר ממדינות ברמה כלכלית דומה, בכל שכבת גיל. ואחוזי תמותה נמוכים מאוד משימוש בחומרים.
2. הנחתי מראש שבארה"ב מדובר בחוויה אחרת של נעורים וגיל התבגרות, למרות שעד אותו רגע הסרט תאם מאוד את הזיכרונות שלי ואת הדברים שהיו יכולים לקרות גם לי. לצורך העניין, גם בסצנות של הבעל מכה הדברים התרחשו בדיוק כמו שהייתי מדמיינת שהיו קורים לי או לחברים שלי, ברמת ריאליסטיות חריגה, וגם הסצנה עם הבירות בגיל 13 והאח הגדול של החבר. לא משהו שקורה לכל אחד אבל סיטואציה שיכולה לקרות בגיל הזה רוב מה שעניין אותי בסצנה הזאת ברגע האמת היה ההחפצה שבה היא צולמה כלפי הנערה, ושעוררה בי סלידה עזה כלפי הגיבור ואטמה אותי מכל הזדהות אתו. בקטע שהוא הזכיר לי אנשים מאוד מגעילים שפגשתי, למזלי ממש מעטים. הגיל הצעיר בהגזמה של הגיבור רק הוסיף לתחושת הסלידה מהמסרים של הסצנה, לא יצר אותה. וכשמבינים את התמה של הסרט, מבינים שהסרט מחפיץ בצורה דומה את כל מי שהגיבור פוגש משלב מסוים, בן או בת. ושהתחושות האלה מכוונות מאוד, לפחות איך שאני הבנתי את הבמאי.
3. אני צעירה מגיבור הסרט ב-4-5 שנים.
בשלב זה של חייו הוא גר ביוסטון ובחלק האמיד יחסית והוא בן לאמא מרצה במכללה המקומית, אז הוא אמור להסתובב בסביבה משכילה למדי, וזה דומה פחות או יותר לסביבה שלי.
על אף שהייתי סמן סאחי קיצוני, בכל זאת נודעתי כאדם שמקשיב טוב (זה לא ניכר כל כך בפורמט של עין הדג, אני חושבת) אז אנשים סיפרו לי הרבה, בזמן אמת ובדיעבד- בכיתה ט', אלה עם החברות הרציניות הגיעו לנשיקה ראשונה מהוססת (ומערכות יחסים מכובדות שנמשכו עד גיל 22 לפחות), הרוב עוד היו בשלב ה"חשבתי שאנחנו ביחד כי הסתובבנו הרבה והכנו שיעורים ביחד אבל בעצם אף פעם לא אמרתי לה ועכשיו היא מסתובבת עם מישהו אחר אז בעצם מה אנחנו והגיעה זאת החדשה מחטיבה אחרת אולי אני בעצם אוהב אותה". הסיכוי שמישהו בסוף חטיבת ביניים יגיע לרמה זוגית של התמזמזות באשר היא, ברכב או ברגל או בצעידה בסך, היה אפסי בקרב כל מכריי. כנ"ל לגבי כיתה י' והחצי הראשון של התיכון.
כלומר, טכנית בכיתה י' לפנינו בתיכון שלי הייתה מישהי מפרשת "משחקי חברה" של אייל גולן, אבל נראה לי שזה מדבר בעד עצמו.
יכול להיות שאני מושכת סביבי רק מי שהיו תמימים ובתוליים עם התפתחות מינית הדרגתית מאוד-מאוד והגיעו לשלבים האלה רק בסוף כיתה י"א, או בצבא, ושהעיר שלי הייתה חריגה. מקבלת, לא יכולה להתווכח עם החוויה האישית של מי שכן עשו את זה בכיתה ט'.
4. ברור שיש כאן של פערי תרבות קיצוניים, ככל שאני מתבגרת אני מגלה שישראל היא תרבותית ממש לא חיקוי של ארה"ב, אפילו לא של השכבה המצומצמת של האוכלוסייה המשכילה והאמידה בפרברים ובערים הגדולות, היא משהו אחר לגמרי. עולה מארה"ב סיפרה לי שהיא נורא הופתעה שבישראל, כשילדים ביסודי מזמינים חברים הביתה, מקובל שהם נשארים עד ארוחת הערב או אפילו אחריה, ולא נלקחים על ידי ההורים שלהם אחרי שעה-שעתיים. ואז היא גילתה שזה בסדר, כי בישראל לא מצפים ממך להעסיק את החבר ולשחק אתו, אלא לתת לילדים לשחק לבד. נראה לי שאז הבנתי למה מתכוונים בארה"ב במושג הורי הליקופטר. באמת, פגשתי הרבה הורים אמריקאיים שאמרו שהילדות בישראל מזכירה להם את הילדות שלהם בשנות ה-70 וה-80, כל החופש הזה לילדים לעשות מה שהם רוצים והעצמאות בגיל צעיר. חופש ועצמאות??? מדובר בילדים באזור גוש דן שמסיעים אותם לחוגים ומשלמים עליהם על קייטנות מופקעות בפסח ובחנוכה. מה חופש?
הכול יחסי בחיים, מסתבר.
בלי תגליות מרעישות?
אני לא יודע אם אני לא זוכר את הסרט נכון או אתה, אבל הסיפור שהוא מספר משמעותי ויש סיבה למה לשאלה שלך.
אני כאמור לא טרי בצפייה שלי אז לא רוצה להגיד סתם או להסתמך על ויקיפדיה, אבל זה לחלוטין סיפור בעל משמעות.
כלומר, זאת בהחלט דרך לסכם את זה
אבל היא מתעלמת מרוב המימד הרגשי, הערכי והתרבותי של הדמויות והסביבה שהן היו בה.
ממשיך כאן את הרשימה שהתחלתי בביקורת על אודיסאה בחלל
קצת הקדמה שלקוחה משם:
השלמתי הרבה סרטים קלאסיים בחודשים האחרונים. נפלתי במקרה על "12 המושבעים", התפעלתי נורא, והחלטתי להתחיל להשלים סרטים ישנים. עד כה ההשכלה הקולנועית שלי התחילה פחות או יותר מהניינטיז. יכול להיות שבגלל שאני יותר טיפוס של טלוויזיה, לא לקחתי בחשבון את האפשרות שיש קולנוע ישן יותר שאפשר באמת להנות ממנו (כי טלוויזיה, לעצרי, כמעט ואין). אז לגלות פתאום שכן היה ממש כמו שער לעולם חדש.
הנה הסרטים שבהם צפיתי עד כה ודעתי עליהם בקצרה:
12 המושבעים – טייט ברמות, העובדה שהוא מזכיר מחזה כנראה עוזרת לו להיות על-זמני.
הגשר על נהר קוואי – סרט שנון וכיפי מאוד. קצת התיישן לעיתים.
ביטלג'וס – בדיעבד הוא לא באמת שייך לרשימה הזאת. בכל אופן הוא ממש לא דיבר אליי, מניח שצריך לגדול עליו בשביל להעריך אותו.
פרידה – מופתי ממש. אהבתי איך הוא מתחיל כדרמה משפחתית אבל הופך למעין מותחן משפטי.
ד"ר סטריינג'לאב – מצחיק ובאופן מפתיע גם ממש מותח ומקורי.
בארי לינדון – שיעמם אותי לצערי. הערכתי את הצילום, אבל לא התחברתי לדמויות ולסיפור.
טרילוגיית לפני – מצויינת בסה"כ, והישג קולנועי מטורף. הרגשתי שרמת הדיאלוגים לא אחידה, ולעיתים זה פגם באימרסיביות שלי.
2001: אודיסאה בחלל – יצירת מופת מדהימה, כתבתי עליה באריכות בעמוד הביקורת.
ורטיגו – תוך כדי הצפייה הרגיש לי מיושן אבל בדיעבד כן מצאתי את עצמי חושב עליו לא מעט.
דרכי התהילה – מאוד שחור-לבן בחלוקה שלו לטובים ורעים – לא התרשמתי מהסיפור. אבל עשוי מצויין ברמה הטכנית.
שדרות סאנסט – בדומה לורטיגו, הוא מתאר מערכת יחסים דפוקה בצורה מעניינת מאוד. כאן התחברתי לדמויות יותר.
רשת שידור – יותר מדי דמויות שצורחות ללא סיבה, קצת הרסו את ההנאה שלי מהסרט. חבל כי הוא כתוב היטב.
למעלה ולמטה – שעה ראשונה טובה עם דילמה מוסרית מעניינת והעמדה מגניבה של הדמויות בפריים, אבל לא הצלחתי להתעניין בשעה ורבע הנותרות, שבהן הסרט הפך לפרוצדורה משטרתית.
נהג מונית – כתוב ומבויים נהדר, משחק מעולה של דה נירו, סרט חכם מאוד. לא לגמרי התחברתי לסיום.
קזבלנקה – ברור למה זו קלאסיקה. תסריט שנון בטירוף, וחצי שעה אחרונה מהפנטת.
הדירה – עלילה מאוד לא סטנדרטית, סוג-של קומדיה רומנטית שהיא גם דרמה כבדה. בכל אופן, דמויות מקסימות וכתיבה שנונה- אהבתי.
לסיכום, עד כה אני נהנה מאוד. 3 מהסרטים קיבלו ממני 5 כוכבים (12 המושבעים, פרידה, ואודיסאה בחלל), והיו עוד כמה מצויינים (ד"ר סטריינג'לאב ,טרילוגיית לפני) וכמה טובים מאוד (הבילי ויילדרים, הגשר על נהר קוואי, נהג מונית, קבזלנקה). יכול להיות שבחלק מהמקרים הציפיות שנבנו לי העיבו על ההנאה, ובמקרים אחרים ההתיישנות גרמה לכך שיכולתי להעריך דברים ברמה האינטלקוטאלית, אבל לא ממש הצלחתי להתחבר ברמה הרגשית. באופן כללי, אני מניח שיש דברים שלא באמת אוכל להעריך בשיטת ההשלמה המסיבית הזאת, כי כשאתה רואה רק יצירות אלמותיות כאלה, חלקן בטוח מתפספסות. בכל אופן, אמשיך לעדכן.
נמשיך!
האזרח קיין – באופן מפתיע, באמת מופתי. ציפיתי להרגיש שאני עושה שיעורי בית יותר משאני רואה סרט, ומצאתי את עצמי מבודר לחלוטין, מתרשם בטירוף מהעשייה הקולנועית, ונפעם מהסיום. לגמרי לא מאשים את המבקרים שהמשיכו לבחור בו לסרט הטוב בכל הזמנים עשור אחרי עשור (עד 2012).
(פול) מטאל ג'אקט – עוד סרט מופת. כתבתי תגובה ארוכה בדף הסרט למי שמעוניין לקרוא, כאן אאמלק ואומר שהחצי השני לא פחות מדהים מהראשון בעיניי, וביחד הם יוצרים שלם מעורר מחשבה ומלא רבדים.
לורנס איש ערב – בגדול, יחסית התאכזבתי. אי אפשר לא להעריך את הscope, אבל הוא צפוי ופחות שנון מהגשר על נהר קוואי בעיניי.
סטאלקר – התרשמתי מאוד מהסטים והצילום, וגם מהשאר נהניתי בסך הכול, אבל הרגשתי שהעובדה שהדמויות דנות בפילוסופיה עצמה במקום לנהל דיאלוגים שימחישו אותה, קצת הפחיתה מכוחו של הסרט.
בלייד ראנר – יחסית לסרט "אקשן" הוא אולי הכי פחות קומוניקטיבי מכל הסרטים שהשלמתי עד כה. ביזארי לחלוטין ונורא קשה להתחבר לדמויות בו. יחד עם זאת, הוא כן מעלה שאלות מעניינות והוא מדהים מבחינת התפאורה והאווירה.
פוניו על הצוק ליד הים – כנראה קצת stretch לקרוא לו קלאסיקה, אבל צפיתי בו, אז אכניס אותו לכאן, למה לא. האנימציה שלו מהממת ביופיה, הדמויות מתוקות להפליא, ויש הדים של מסרים מעניינים, אבל כמו הרבה סרטים של מיאזאקי הוא לא ממש חוצה את קו הסיום בהצלחה.
הסנדק – אולי הפעם הראשונה שבה הרגשתי שהציפיות המוקדמות אכן הרסו קצת מהחוויה. כי המשחק באמת מעולה, והדמויות באמת עגולות ומעניינות, אבל העלילה מרגיש לא מפותחת עד הסוף, וחלק מהדיאלוגים לא לגמרי עובדים. סרט טוב, אבל לא מושלם כמו שעושים ממנו בעיניי. מחכה לראות את 2, אולי הוא יעשה את האקסטרה מייל שהרגשתי שחסר.
ארוחת הערב שלי עם אנדרה – בדומה לסטאלקר, גם כאן הרגשתי שהעובדה שה(מה שאמור להיות)סאבטקסט נאמר בקול ע"י הדמויות קצת פוגם באיכות של הסרט, ועדיין מדובר בסרט ייחודי לחלוטין, כתוב היטב, ודן בנושאים אוניברסליים ועל-זמניים בצורה נבונה ומרגשת.
הנוסע השמיני – מה שהכי בלט לי כאן זה כמה הדמויות מרגישות אותנטיות. ממש יופי של כתיבה ומשחק. גם העשייה הקולנועית מרשימה. מבחינת העלילה… ייתכן שזה כי נוצרו מאז הרבה חיקויים, אבל היא ממש לא עניינה אותי, ולקראת הסוף מצאתי את עצמי משתעמם.
לסיכום ביניים שני, ממשיך להיות לי כיף מאוד! רק לעיתים רחוקות אני מוצא את עצמי באמת נפעם (בבאץ' הנוכחי – האזרח קיין ומטאל ג'אקט), אבל אני כמעט תמיד מבין את מקור המשיכה לסרטים האלה, אין ספק שבכולם יש נקודות חוזקה מאוד בולטות.
ממשיך לעדכן
בתקווה שיש מי שקורא ;)
הניצוץ – בשלב הזה כבר הבנתי שאין סרט של קובריק שהוא לא יצירת מופת מבחינת רמת העשייה הקולנועית, לכל הפחות. עם זאת, הוא הרגיש לי פחות עמוק ומעניין תמטית מהסרטים האחרים שלו.
מצב רוח לאהבה – אין ספק שזה סרט יוצא דופן, מקורי ואמנותי מאוד, אבל מצאתי את עצמם משתעמם לעיתים, והוא הרגיש לי קצת חזרתי ומלודרמטי.
חולית חלק 1 – לא בטוח שהוא שייך לרשימה של "קלאסיקות", אבל היי, השלמתי אותו. למען האמת, התאכזבתי. הדיאלוגים הם ברמה של בלוקבאסטר סטנדרטי, ואת העלילה יש תחושה שכבר ראיתי בהמון וריאציות אחרות (הספר כמובן נכתב לפני הוריאציות האלו, אבל מה לעשות).
השיחה – עשוי מצויין, וחזק יותר עלילתית משצפיתי. בסך הכול סרט טוב אבל הוא סובל קצת מבעיה חוזרת ששמתי לב אליה בסרטים מהסבנטיז, של כמה סצנות שבהן בשם איזושהי יומרה אמנותית אנשים פשוט לא מדברים כמו בני אדם.
עשה את הדבר הנכון – שעה וחצי ראשונות משעשעות וכיפיות, ואז חצי שעה אחרונה שהיא אגרוף בבטן. אני מאוד מעריך את העובדה שבמקום להעביר מסר, הסרט מציג שתי עמדות ולא בהכרח בוחר צד. זה דבר שכמעט ולא קורה, וחבל.
שיר אשיר בגשם – מאוד מצחיק, כיפי, עלילה סאטירית מגניבה. הנאמברים כן יפים בסך הכול ויש טונות כישרון על המסך, אבל כן הרגשתי התיישנות מסויימת. הסיום קלישאתי ומאכזב.
כל הג'אז הזה – וואו. מסוג הסרטים שנורא מתאמצים, ואיכשהו עדיין מצליחים בכל מה שהם עושים. שילוב של תסריט קצת הזוי אך גאוני עם צילום ובימוי מבריקים. סרט יחיד במינו.
התפוז המכני – וואו 2. במקרה הזה העשייה הקולנועית של קובריק (שהיא עשר מעשר תמיד) התחברה עם סיפור מטריד, עמוק, שבדומה ל"עשה את הדבר הנכון" לא מציג תשובות חד משמעיות אבל מעלה את כל השאלות המעניינות.
סיכום ביניים שלישי – הפעם סיימתי עם צמד חזק מאוד של יצירות מופת (כל הג'אז הזה והתפוז המכני), וקצת לפניהן עוד סרט מעולה (עשה את הדבר הנכון). הרשימה שלי רק הולכת ותופחת, ככה שאני לא חושב שאסיים בקרוב.
בכל אופן, אם אחרי 30 הביקורות הקצרות הנ"ל הצלחתם לקבל איזשהו מושג על הטעם שלי, אשמח להמלצות להמשך.
החודש בסינמטק: מרץ 2024
-"אנחנו ב2024 ויש מדינות מערביות שעדיין ממשיכות עם המנהג הפרימיטיבי הזה כאילו אנחנו עדיין בשנות ה-70 של המאה הקודמת"
-"כן אה? איזה חרא זאת המלחמה הזאת"
-"אה לא, אני התכוונתי לזה שעדיין עושים סרטים חדשים. אבל גם מלחמות זה דבר מיותר"
ולענייננו… קלאסיקות, קאלט וסרטים ישנים מעניינים החודש בסינמטק:
לכל המשפחה: "גרמלינס", "מולאן" (מדובב), "יום במלכודת" (ג'ו דנטה), "המבוך" וזוכה האוסקר "אוליבר!".
מסגרת הקלאסיקות בפסטיבל הקולנוע הצרפתי די דלה השנה אבל יש אלן רנה ("הדוד מאמריקה") ואנייס ורדה ("ז'אקו איש נאנט").
לפסטיבל לקולנוע רוחני בדרך כלל אין מה להציע לחובבי קולנוע אבל הפעם יש את "בארכה" של רון פריק ("סמסרה"), לחובבי הזאנר.
סדרת ההקרנות בעקבות הספר של טרנטינו "Cinema Speculation" מגיעה הפעם ל"כרך למבוגרים בלבד" של פול שרדר.
ונסיים ברצף אקראי של קלאסיקות וסרטים ישנים (עשור ומעלה) מהתכנייה: "500 ימים עם סאמר", "הקלפן והיצאנית" (אלטמן), "מוסקבה אינה מאמינה בדמעות", "החבר'ה הטובים", "רחוב ג'אמפ 21", "משחקי הרעב", ההקרנה הפעילה החודשית של "מופע הקולנוע של רוקי" (הפעם עם אופציה לדאבל פיצ'ר עם "ד"ר הוריבל"), "בוראט", "קליגולה: הגרסה האולטימטיבית", "ביטלג'וס", "הנסיכה הקסומה" (במסגרת "מועדון הסרט המופרע"), "צבע הרימונים" ו"אפס ביחסי אנוש".
בדיליי מפואר גיליתי השנה על קיומו של קולנוע קנדה (להגנתי יאמר שאני לא תל אביבי ולא נמצא ברשתות החברתיות). ברמה האישית פחות מתחבר לווייב של המקום. מבלי להיות שם ולו פעם אחת אני יודע שאני שונא את המקום, אבל בכל מה שקשור לרפרטואר האמנותי מדובר בגן עדן לקולנוע רב תרבותי. מנבירה רצינית בארכיון הבנתי, בין השאר, שהייתה שם הקרנה של "סאלו" ומצד שני היה גם אבי ביטר. בין לבין היו שם הרבה דברים מרתקים. זה לכל הפחות מצדיק מעקב אחר התכנייה. לכן מוסיף למקבץ גם סרטים שמוקרנים שם ואצל אחיו הגדול, קולנוע יפו. התכניות של שניהם מתעדכנות בערך אחת לשבוע וקשה להקיף את הרפרטואר המלא בעדכון חודשי אחד, אז מוסיף עדכון נוסף במהלך החודש. זה לא יכסה את כל התכנייה אבל זה יתן ווייב כללי למה שמוקרן שם.
קולנוע קנדה:
"לילות בוגי", "שמיכה חשמלית ושמה משה", "It's Such a Beautiful Day", "סטאלקר", "כוח עליון" ומקבץ אנימציות מהשוליים שלהדיוט כמוני בתחום שמם לא אומר מאום אבל לכל הפחות שלח אותי לבדוק עליהם: "Allegro non troppo", "I Married a Strange Person" ו-"Hey Good Lookin'".
קולנוע יפו:
"הנוסע" (אנטוניוני)
עוד קצת ישנים:
לו״ז קולנוע קנדה לשבוע הקרוב:
לרגל יציאת ״אזור העניין״ יש הקרנות של שני סרטים קודמים של גלייזר: ״לצאת נקי״ ו״מתחת לעור״; ״הדרקון״ (1973), ״להתראות לנין״.
קולנוע יפו:
״ספרות זולה״, ״השנאה״, ״קדמת עדן״, ״כחול מושלם, ״הטרמפיסט״ (כה, ההוא) ו״חולית״ של לינץ׳.
sexy beast
אני נמצא כרגע בבריטניה, ובין היתר ראיתי גם שני סרטים. בטריילרים הראו גם גרסה חדשה ל sexy beast (לצאת נקי בעברית מפיצית), הפעם כסדרה בפאראמונט. אהבתי את הסרט המקורי. הגרסה החדשה נראית כאילו היא מתרכזת יותר בסגנון ופחות בדרמה. נראה לי רע לתפארת.
שבוע 3:
טוב, כל עוד יש בשר בלו״ז (או יגיעו תלונות בתגובות) נראה לי שנהפוך את המעקב אחרי קנדה ויפו לעדכון שבועי. אז…
קלאסיקות השבוע בקולנוע יפו:
״קלרה הקדושה״, ״חולית״ (1984), ״אבודים בטוקיו״, ״לפני הזריחה״, ״נמר דרקון״, ״עמוק במים״ (וס אנדרסון), ״מופע הקולנוע של רוקי״ והקרנות חוזרות של ״השנאה״ ו״ספרות זולה״.
קולנוע קנדה:
״כוח עליון״, ״היו זמנים במערב״ ו״ברבור שחור״.
ליין אפ חזק.
מאיזה מקור מקרינים את אבודים בטוקיו? פילם או דיגיטלי?
אין ביפו מקרן 35מ"מ, רק דיגיטלי
גם סינמטק תל אביב (ובעצם כל הסינמטקים בארץ) בקושי משתמשים במקרן שלהם ברמה מכעיסה.
תודה!
בכל מקרה, ידוע שעובדים על רסטורציה חדשה של אבודים בטוקיו אבל אני מנחש שזאת לא הגרסא הדיגיטלית בסינמטקים.
קינו עדכנו בדצמבר שזה מתעכב ואין תאריך כרגע
ובכללי מהניסיון שלי בסינמטקים בארץ, אם לא כתוב בענק משהו כמו "עותק חדש/משוחזר" (או 35 מ"מ) זה לא יהיה זה.
אחרון לחודש
קולנוע קנדה:
"דרכים צדדיות", "לילות בוגי", "שדרות סנסט", "צעקה 1", "להתראות לנין" ו"חמש ילדות יפות".
קולנוע יפו:
"פחד ותיעוב בלאס וגאס", "מידות רעות", "אפוקליפסה עכשיו" והקרנות חוזרות של "עמוק במים", "ספרות זולה", "השנאה", "מופע הקולנוע של רוקי" ו"כחול מושלם".
החודש בסינמטק: אפריל 2024
לפני שניגש לעיקר אני רוצה בשם עמותת נק"ם לחזק את ידי איגוד המפיקים העולמי שהודיע בשבוע שעבר משום מקום כי הם צופים שעד מאי 2028 יפסיקו לעשות סרטים חדשים בעולם. אמנם באיחור של 20 שנה אבל אני מניח שמוטב מאוחר וכו'. עכשיו רק נותר לקוות שישאר עולם עד 2028.
ועכשיו לעניין שלשמו התכנסנו… קלאסיקות, קאלט וסתם סרטים ישנים מעניינים החודש בסינמטק:
לכל המשפחה: "הגיבן מנוטרדאם" (מדובב), "נסיך מצרים" (מדובב), "הארי פוטר וגביע האש" (ההסכת שאין לומר את שמו), "לזכור את הטיטאנים", "סיפורי דגים" ו"סוד הגן הנעלם".
מחווה להייאו מיאזאקי: "פורקו רוסו", "המסע המופלא", "הנסיכה מונונוקי", "הטירה הנעה", "הרוח העולה", "שירות המשלוחים של קיקי", "פוניו על הצוק ליד הים", ו"השכן הקסום שלי טוטורו" (שני האחרונים בדיבוב לעברית).
מחווה ליורגוס לנטימוס: הקרנות של כל סרטיו מאז "שיני כלב" ועד היום (לא כולל "האלפים").
בפסטיבל הקולנוע האיטלקי יש שפע של קלאסיקות וסרטים ישנים. החלק המרכזי כולל מחווה לגדולת כוכבות הקולנוע האיטלקי לדורותיו, סופיה לורן, לרגל יום הולדתה ה-90. המחווה כוללת הקרנה של 7 מסרטיה, מתוכם 4 סרטים בבימויו של דה סיקה ("נישואים נוסח איטליה", "שתי נשים", "שדה החמניות" ו"אתמול היום ומחר"), "כמה חבל שהיא רעה", "איזו אישה!" ו"יום מיוחד" של סקולה. כמו כן יש הקרנה של האפוס של של האחים טביאני "קאוס".
הסדרה שמלווה את "מחשבות על קולנוע" של טרנטינו מגיעה הפעם ל"המאבק לחיים" של ג'ון פלין (ופול שרדר).
שאר הקלאסיקות שיוקרנו החודש בסינמטק לפי סדר הקרנתם: "להתראות לנין", "סוויני טוד", "זעקות ולחישות" (ברגמן), "כך היינו", "מכסחי השדים", "הסנדק", ההקרנה הפעילה החודשית של "מופע הקולנוע של רוקי", "מועדון קרב", "יחסי חוץ" (ויילדר), "הוא הלך בשדות", "מגנוליה", "סרט אפס" (נו) ו"הנוער" (תום שובל).
טעימות מהתכניות של קולנוע קנדה וקולנוע יפו:
קולנוע יפו: "מנדרינות" (ההוא של שון בייקר, לא הגאורגי שהיה מועמד לאוסקר), "מצאת החמה עד צאת הנשמה", "מידות רעות" (פת"א), "האישה ששרה" ו"השור הזועם".
קולנוע קנדה: מה אתם יודעים, גם פה יש מחווה למיאזקי, עם הקרנות של "הנסיכה מונונוקי", "השכן הקסום שלי טוטורו", "שירות המשלוחים של קיקי", "המסע המופלא", "הטירה הנעה" ו"פורקו רוסו". חוץ מזה יש הקרנות של "אנומליסה", "היו זמנים במערב", "נערות שעשועים" (ורהובן), "אני, כריסטיאנה פ." ו"2001: אודיסאה בחלל". את החודש פותחים מן הסתם עם הקרנה של יצירת המופת של מנחם זילברמן, הפקה של דורון ערן ובכיכובם של ציפי שביט, ספי ריבלין ופאקינג נטאשה ליון, פסגת היצירה העברית ב-75 שנות – "אחד באפריל" (מה שמחזיר אותנו לפסקה הראשונה).
"מגנוליה" יוקרן ב-35 מ"מ!
שזה משמח גם כי אני אוהב הקרנות כאלה וגם כי הדיגיטל של הסרט הזה לא משהו. מקווה שהעותק במצב טוב (אפילו שזה אומר לחזור לתרגום הישן של ישראל אובל).
כמו כן, זה מבטיח שתהיה הפסקה, למי שזה עוזר לו. המקרן של הסינמטק לא סוחב יותר מ-8 גלגלים ברצף.
שבוע שני:
קולנוע יפו:
״קלולס״, ״מאושרים יחדיו״ (וונג קאר וואי), ״החולמים״ (ברטולוצ׳י), ״הוגו״, ״העלמות מרושפור״ ו״חשמלית ושמה תשוקה״.
קולנוע קנדה:
״הרגלים מגונים״ (אלמודובר), ״גט״, ״פחד ותיעוב בלאס וגאס״, ״טריינספוטינג״, ״בלייד ראנר״, ״גבעת ווטרשיפ״ ועותק משוחזר של יצירת מופת נוספת בניצוחו של דורון ערן, הפעם סרטו של קן ראסל ״Mindbender״ (״מכופף המוחות״).
החודש בסינמטק: מאי 2024
קלאסיקות, קאלט וסתם סרטים ישנים מעניינים החודש בסינמטק תל אביב:
אסינמטק: מחר נציין עשור ללכתו של אחד מאבות הקולנוע המקומי, האיש שלמרות שכבמאי התעקש להתנהל רוב הזמן לפי סטנדרטים חובבניים איכשהו חתום על 5 או 6 יצירות מופת (שניים מהם טוענים לגיטימיים לתואר הסרט הישראלי הכי טוב בכל הזמנים), הבנאדם היחיד שהצליח למצב את עצמו בשורה הראשונה של הקולנוע הישראלי הן כיוצר והן כשחקן. באופן מפתיע אין החודש בסינמטק תל אביב שום זכר ליום או לאיש*. בסינמטק הרצליה הרימו את הכפפה ועורכים מחווה לאסי דיין, אסינמטק, עם דגש על הסרטים הפחות בידוריים שלו (אבל לא רק). המחווה כוללת הזדמנות נדירה לתפוס את שני סרטיו הראשונים כבמאי, "הזמנה לרצח" (משום מה הייתי בטוח עד עכשיו שאין עותק של הדבר הזה בשום פורמט) ו"חגיגה לעיניים" (לפני שנה שיש קולר דיבר על כוונה לעשות לסרט רסטורציה, מעניין אם ההקרנה היא כבר העותק החדש או שמא אותו עותק מצ'וקמק שכל מי שחיפש לראות את הסרט מצא בפינות האפלות של האינטרנט/בספריית סינמטק ת"א), הקרנות של "שלאגר", "ד"ר פומרנץ", הדוקו אדותיו "חיים. נקודה", שני ערבים שמוקדשים לדברים שהוא שיחק בהם ("בטיפול" ו"רגעים" של מיכל בת אדם) והקרנה של הסרט הישראלי הכי טוב שנעשה בניינטיז, "החיים על פי אגפא".
בחזרה לסינמטק ת"א ול30 שנה ל-1994:
אה כן, התחילו עם חגיגות ה-30 לאחת השניים האייקוניות בתולדות הקולנוע. הספתח כולל ארבע סרטים: עותק פילם של "העורב", הקרנה פעילה של "פריסילה מלכת המדבר", הקרנה של הסרט הישראלי הכי טוב שנעשה בניינטיז ("האח של דריקס") והקרנת פילם של סרט נוסף של במאי ישראלי, "ספרות זולה", הקרנה בנוכחות הבמאי (לא באמת, אבל מה אכפת לכם, תנו לסחבק לפנטז).
אם כבר טרנטינו, סדרת ההקרנות שמלווה את "מחשבות על קולנוע" תקרין החודש סרט שני ברצף של ג'ון פלין, "היחידה" (The Outfit).
סרטים לציון יום השואה: "בגלל המלחמה ההיא", "אבאל'ה בוא ללונה פארק", "המרתף" (שמעון ישראלי) והקרנה עם יוצרי "אח שלי הגדול" (כה, הדבר הזה שראינו בעשור שעבר שעבר כל שנה בערוץ הילדים).
תכנית שעושה כבוד לאח החורג הבריטי של הנאו ריאליזם, דרמות כיור המטבח. גולת הכותרת של האירוע – הקרנות של שלושה מסרטיו של טוני ריצ'רדסון: "הבט אחורה בזעם", "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים" ו"קורטוב של דבש". וגם "מוצאי שבת ובוקר יום א'" של קארל רייז, "מחירו של גבר" ו"פרי האהבה".
בשבוע הקולנוע הרומני אין שום סרט שנעשה לפני 2021. זה אומר שהמכון הרומני לתרבות ושגרירות רומניה נכנסו בזה הרגע לרשימה השחורה שלי. תוכלו לשמוע אותי מטנף עליהם וגם על מארוול בפרק האחרון של פודקאסט הקולנוע שלי "זמן נק"ם" בכל אפליקציות הפודקאסטים.
ונסיים ברשימה של שאר הסרטים על פי סדר הקרנה כרונולוגי: "שר הטבעות: אחוות הטבעת", "מי הפליל את רוג'ר ראביט", "הלקחנים" (מדובב לעברית), "ג'ומנג'י", "התחלה", "כלבי הקש", "הקרב על הוועד" (מועדון הסרט המופרע), "פריז, טקסס", "ג'ונו", "מוות בוונציה", "הארי פוטר ומסדר עוף החול" וההקרנה הפעילה החודשית של "מופע הקולנוע של רוקי".
אפרופו הקרנות פעילות, מחוץ להקשר של הפוסט, יש הקרנה פעילה של "העיר הזאת", לטובת הסוטים שבינינו. אפרופו מחוץ להקשר של הפוסט, יש מדי פעם הקרנות של "RRR" בקולנוע קנדה, לטובת מי שחיפש לתפוס אותו על מסך גדול ועם קהל. אפרופו קולנוע קנדה…
מעט ממה שצפוי החודש בקולנוע קנדה, לפי הלו"ז שפורסם עד כה:
המחווה למיאזקי ("הנסיכה מונונוקי", "השכן הקסום שלי טוטורו", "שירות המשלוחים של קיקי", "המסע המופלא", "הטירה הנעה" ו"פורקו רוסו"), "טריינספוטינג", "נסיך מצרים", "מוות אכזרי 2" (Evil Dead II), "אני, כריסטיאנה פ.", "2001: אודיסיאה בחלל", "אור חרישי" (קרלוס רייגאדס) ומאסטרפיס נוסף מבית היוצר של דורון ערן (הוא לא הפיק הפעם, רק ייעץ, אבל רוחו לגמרי שורה מעל), הסרט הישראלי הכי טוב שנעשה בניינטיז והוא בכלל לא סרט פרסומת, מה פתאום סרט פרסומת, במקרה לסרט קוראים "ילדי קניון הזהב" ובמקרה חלק מעלילתו מתרחש בקניון הזהב.
שמועה ששמעתי על "ילדי קניון הזהב" ואין לי מושג אם היא נכונה
במקור הסרט היה אמור להתרחש בכלל בנתב"ג ולהקרא "ילדי נתב"ג". בנתב"ג הגיבו לבקשה לצלם בתחומם ב-"נראה לכם? פחחחחחחחחח" וכך הסרט נדד לקניון הזהב, עם צ'ק שמן מטעם הנהלת הקניון על קידום המכירות.
״בגלל המלחמה ההיא״
בדיוק מתוזמן עלה אתמול ליוטיוב של שירות הסרטים הישראלי ולאתר של ארכיון הסרטים עותק של הסרט אחרי רסטורציה לצפייה בחינם.
ואגב, ב-"ספר הקולנוע הישראלי" יש רק ביקורת אחת, של יאיר רווה, על "ילדי הקניון"
אבל זו ביקורת אחת שבאמת מסכמת הכל:
http://idea.cinema.co.il/ideawebinter/multimedia_11/0226/02260496.pdf