"חייו של צ'אק" הוא סרט בשלושה חלקים, שונים מאוד אחד מהשני, שמנסים לתפוס איכשהו מה זה חיים של בן אדם אחד. זאת משימה די בלתי אפשרית מלכתחילה, ובטח בסרט שאורכו פחות משעתיים, אבל לכל הפחות יש משהו מרענן בלראות סרט הוליוודי שמנסה – אפילו אם התשובה מדי פעם עמוסה מדי, מבולבלת, מתקתקה מדי או שאר תלונות אחרות.
הסרט מחולק לשלושה חלקים, דבר שאנחנו יודעים כי הסרט מכריז על כך כשהוא פותח עם החלק השלישי. אם זה נשמע לכם מגניב וכמו סרט שאם זאת הפתיחה שלו אתם לא רוצים לדעת עוד כלום על הפיתולים שלו – זה זמן טוב להפסיק לקרוא את הביקורת, אם כי אני לא בטוח שכוחו של צ'אק הוא בהפתעה שלו. אולי להיפך – נראה לי שיש משהו בסרט שמזמין צפיות חוזרות.
בכל מקרה, הסרט מתחיל עם מורה בתיכון (צ'יווטל איג'יפור) בכיתה שמגלה יום אחד שחצי מקליפורניה נהרסה, ואז ממשיך לחיות מה שאפשר מהחיים שלו בזמן שהעולם מסביב קורס, עם דגש על רשת האינטרנט. אשתו לשעבר (קארן גילאן) היא אחות בבית חולים, מקום לא בדיוק נעים להעביר בו את מה שנראה כמו סוף העולם, ושניהם מתחילים לראות בכל מיני מקומות מודעות שמודות לצ'אק על 39 שנים נפלאות.
מכאן הסרט ימשיך לעוד שני חלקים שמתרחשים לפני החלק הראשון ויפגישו אותנו עם צ'אק באופן מלא יותר – אחד יתרחש כמה חודשים לפני הפתיחה ויתאר סצנה קצרה של ספונטניות באמצע החיים, והשני יתרחש בתחילת חייו של צ'אק ויקח את מרבית הזמן של הסרט, והוא בעצם סרט התבגרות.
שלושת החלקים האלה מתקשרים אחד עם השני – דמויות ואירועים שהיו בהתחלה חוזרים בסוף, ולהיפך. החיים, הסרט רומז, הם משהו יותר מורכב מסך מאורעות לינאריים.
את כל העסק השאפתני הזה ביים מייק פלנגן, שיודע דבר או שניים על עיבודי קינג למסך הגדול, ועכשיו חוזר בפעם השלישית. אבל אם שתי הפעמים הקודמות היו עיבודים לסיפורי אימה של קינג, הפעם פלנגן פונה לצד האחר של קינג: זה שמנפיק יצירות כמו "גרין מייל" ו"חומות של תקווה". סרטים שלא מסיטים מבט מהחלקים הקשים בחיים, אבל עדיין שמים לעצמם מטרה לגרום לצופים לצאת עם תחושה שעליהם לתפוס את החיים בידיים ולרקוד איתם ריקוד מסעיר שיגרום לכולם למחוא כפיים.
אני לא צוחק, אגב. הפוסטר של "חייו של צ'אק" כנראה ויתר על הרעיון לנסות להסביר על הסרט בשלוש חלקים שמתרחש אחורנית ולכן שם על הפוסטר רק את טום הידלסטון באמצע ריקוד, אבל ריקוד זה חלק חשוב מאוד מהחיים של צ'אק, ונראה לי שהסרט רומז שאולי מהחיים של כולנו. אז כל מי שאין לו קצב ברגליים, תאכלו חרא, אתם לא באמת חיים, פנו דרך לאנשים שיודעים להזיז את הגוף. וכתעמולה ספורטיבית פרו-ריקודית, זה מאוד מאוד עושה את העבודה. הסרט מציג שתי סצנות ריקודים סוחפות שראויות להיות בהיכל התהילה של סצינות ריקודים בסרטים לא מוזיקליים ומוזיקליים כאחד, ותודה לכוריאוגרפית מנדי מור (לא, לא ההיא).
ועל כן, זה לא באמת משנה שיש תחושה שפלנגן מנסה להגיד משהו רחב מאוד ומצליח להגיד רק חלק ממנו, או שחלק מהדמויות היו צריכות אולי אפיון טוב יותר, או שבתכלס הסרט לא מצליח להתעלות על החלק הראשון שלו. כאילו, כן, זה מבאס שסרט שהצליח לגייס צוות שחקנים מרשים כמו ש"צ'אק" הצליח לגייס לא מצליח להוציא מאף אחד מהם הופעה לפנתיאון, אבל יש לסרט איזשהו כוח שנשאר איתך ועם הזמן, אני חושב, יגרום לרוב ההתנגדויות מולו להינמס ולאפשר לו את הדרך להפוך לעוד קלאסיקה קינגית שעומדת בגאון ליד אותן יצירות שהזכרתי ועוד כמו "אני והחבר'ה".
אולי זה למה ניאון הוציאו את הסרט באמצע השנה. הוא כל כך עמוס, שאולי הם רצו לתת את האפשרות לצופים לחשוב עליו ולעכל אותו עד שהוא ישב בול במוח לקראת סוף השנה, שם יוכלו לשבח אותו כאחד הסרטים הטובים של השנה. כמו שאמרתי, זה סרט שמתכתב עם עצמו ומזמין צפיות חוזרות שיכולות גם לאפשר לך לראות שוב את התמונה הרחבה אבל גם אולי ליהנות שוב מחייו של צ'אק. אני לא באמת בטוח באסטרטגיה הזאת, אבל היא ההסבר היחיד המתקבל על הדעת למה הוציאו סרט כל כך סתווי בעונות הקיץ. כרגע, לצערי, נראה בעיקר שזה מפספס, ושאנשים בקושי באו בפעם הראשונה. חבל – מגיעה לסרט הזה תשומת הלב של הקהל. אפילו אם הסרט לא מושלם, הוא בסופו של דבר סרט על בני אדם – וגם אנחנו לא ממש מושלמים.
זה אולי הג'אגלינג הכי קשה שעשיתי אי-פעם בהודעה בעין הדג
כי אני ממש רוצה לכתוב את ההודעה הזו בלי ספוילרים, כדי שכולם יוכלו לראות את המסר בהתחלה שלה: בחייאת, לכו, לא, רוצו לראות את הסרט הזה, לפני שהוא נעלם מבתי הקולנוע, מה שנראה לי שיקרה ממש בקרוב.
ועכשיו מגיע הקטע של הג'אגלינג. נראה איך ילך, מקסימום נזיפה מהעורך.
זה נדיר, אבל יש סרטים שמצליחים לקנות אותי בסצנה אחת. לי זה קרה ב-"חייו של צ'אק" עם סצנה שבה רואים ילד (לא מפרט מעבר לזה מבחינה עלילתית) צופה בתכנית התעודה המיתולוגית של קארל סייגן "קוסמוס" בשנות ה-80. והזכרונות פתאום באים בשיטפון: איך הייתי מרותק מ-"קוסמוס" כשהיא שודרה אצלנו באותו עשור, בערך בגיל של הילד הזה. איך ניסיתי לתפוס, כבר בגיל הצעיר הזה, את המסר הפרדוקסלי שסייגן ניסה להעביר באותה סדרה, על איך המין האנושי והעולם שהוא מתקיים עליו הוא בסך הכל פסיק, הערת שוליים בתוך הדבר העצום הזה שאנחנו קוראים לו "ייקום", ומצד שני כמה חשוב שנשמור על עצמנו ועל העולם שלנו, כי אנחנו הערת-שוליים חשובה. איך הסדרה הזו המשיכה ללוות אותי שנים אחר-כך – גם כשהבנתי שהמדעים המדויקים ואני לא נועדנו ללכת ביחד, ובכל זאת ראיינתי את המעצב הגרפי שעבד עליה במסגרת פרויקט כלשהו והוא כתב לי ש-"לעולם לא נראה עוד סדרה כזו", ואת האנימטור שעבד עליה במסגרת פרויקט אחר והוא נזכר בחוויה של לשמוע את קארל סייגן מקריין את האיורים שהוא הנפיש בפעם הראשונה, ושלחתי הצעה להרצאה על הסדרה באיזה כנס ומי ששלח לי את ההודעה שהמאמר שלי התקבל לכנס הוסיף את ההערה המאוד לא-אקדמית "החזרת אותי לימי ילדותי עם ההצעה הזאת". ועכשיו לראות את הסצנה הזאת ב-"חייו של צ'אק" ולהבין שהילד הזה הוא אני.
וחוץ מאותה סצנה – שמגיעה בשלב די מאוחר של הסרט (אבל מתכתבת עם סצנה מוקדמת יותר), "חייו של צ'אק" מכיל עוד המון רגעים נפלאים. בכלל, זה בעיקר סרט של רגעים, של אפיזודות, של רסיסי-חיים, שכמו אותו מסר של קארל סייגן מזגזגים בין הפרט לכלל, בין האישי לתמונה הגדולה. אם תרצו, יש כאן את הנגטיב של "הקוף" – עיבוד אחר של סטיבן קינג שחלף ביעף על מסכנו לפני כמה חודשים – את המסע שהגיבור של הסרט ההוא עשה במסגרת של קומדיה שחורה צינית, "חייו של צ'אק" עושה עם דרמה אנושית, טרגית אבל אופטימית. "חייו של צ'אק" הוא הדבר הכי קרוב ל-"פורסט גאמפ" שנעשה במילניום הנוכחי. הוא הדוגמה המושלמת לאיך "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" היה יוצא אם היה לו במאי שמבין משהו בנפש האנושית שהוא התיימר לבחון. בעידן שבו תו התקן לקולנוע שזוכה למחיאות כפיים מהמבקרים הוא קולנוע שמתפלש ברפש, ברוע, ובעיקר בהתחכמויות, "חייו של צ'אק" הוא סרט שחוגג את האנושיות, גם אם הוא מודע לחלוטין שהחגיגה הזו מתרחשת בתקופה מחורבנת מאוד עבור המין האנושי. דווקא בתקופה כזאת, הסרט אומר לנו, חשוב לזכור את אותה אנושיות, חשוב להעלות אותה על נס.
אז לכו לראות את "חייו של צ'אק". בחייאת, לכו לראות.
מקסים
רז איזה סיפור יפה. כילד צפיתי בקוסמוס שוב ושוב, והוסמתי מסוד הבריאה. אין ספק שקארל סאגן היה זה שדחף אותי למדעים המדוייקים ואני זוכר עד היום את כמה אמירות אלמותיות שלו.
לפני כמה חודשים נזכרתי בסדרה הזו שוב, מצאתי אותה ביוטיוב וצפיתי בכל 13 הפרקים האיטיים מתחילתם ועד סופם, והו כמה נהנתי. ניל דגראס טייסון שניסה לרענן את הסדרה ולהוסיף לה את החידושים שהתגלו מאז שודרה, לא הצליח ללכוד את הקסם של הקוסמוס של סאגן.
לא הפסקתי לחייך כשצפיתי ב"חייו של צ'אק", סרט מקסים, אחד הטובים השנה, ואלך לראות אותו שוב.
בטופ 10 תגובות שקראתי בעין הדג.
תודה לך רז.
לא ברורה התגובה
(ל"ת)
התגובה שלי לא סומנה כספויילר - סליחה
(ל"ת)
יפההה (:
תודה
היי תודה
את זה דווקא הבנתי אני מיתכוון לעליית הגג ומה שקורה שם
היי רק עכשיו ראיתי שענית! תודה! ☺️
(ל"ת)
במילה אחת-משעמם!!!!
הסרט או התגובה שלי?
כי הם בערך באותו האורך, ואם יש לכם רק שעה וחמישים להשקיע אני בהחלט ממליץ יותר על הסרט
שתי המערכות ה"אחרונות"
"wow… that was shit" -פיילוט של האזבין הוטל
מה שאהבתי: גישה חייובית וטובה ללב, מזכיר לאנשים (ולי) להיות נחמדים אחד לשני, נראה טוב, הסרט אמפטי לרגשות של אנשים אחרים (אם אפשר לקרוא להם ככה כי….)
מה שלא אהבתי: את זה
ראיתי סרטים גרועים בהרבה
אבל ראיתי טובים בהרבה. תשכחו מה שאמרתי על מיתוס האדם, הוא מוסרית מושלם בהשוואה לשתי המערכות ההלו בחייו של צ'אק. נראה מה קורה במערכה ה"ראשונה" אבל כרגע זו ההמלצה לכו לראות את מיתוס האדם, זמין בשירות הסטרימינג להשכרה שנוח לכם עבור 5 ש"ח.
המערכה "הראשונה" היא מרגשת
אבל היא עומדת לגמרי בפני עצמה וגם היא רחוקה מלהיות מושלמת (בעיקר בגלל הקרינות. בין אם היא נסתרת בקושי או גלויה). וכמו חששתי המערכות האחרונות היו גרועות גם אם היו שמים אותם ב"סדר הנכון". אבל אני אתן קרדיט לראשונה הזדהיתי עם כמה רגעים בה, בניית הדמיות עולה רמה מכלום ל"לפחות מנסים לתת להן אישיות מוטיבציה פנימית" והיא שומרת על היופי הפשוט דל הסרט והגישה החיובית, לצערי אלו השאיפות היחידות של הסרט וזה וכתוצאה מכך הפילוסופיה בו מרגישה שחסר בה עומק או אפילו טיפה חוסר ביטחון במקרה הטוב או שהיא שגויה במקרה הרע (המילה מצטמצם לא שווה למילה נרקב או נובל צ'אק/קריין, הסרט גם מראה את זה). אגב המערכה השניה היא החלק הגרוע בסרט בעיקר בגלל שהיא קצרה מדי כדי באמת לומר משהו
סטיבן קינג במיטבו
כל אחד יקח מהסרט הזה את המסר שהוא רוצה וכל אחד יכול להעביר ביקורת כזו או אחרת על המבנה.
מעל לכל זה או מעבר לכל זה יש מסר אחד אנושי ברור ופשוט שצריך לחבק יותר מכל בתקופה הזו במיוחד.
החיים הם נס. ברמה האישית של כל אחד מאיתנו הם אירוע מופלא חד פעמי שכל אחד מאיתנו יודע שיסתיים. בין אם אנחנו מוכנים להתמודד עם זה או לא. וכשהחיים שלך נגמרים כל העולם חדל מלהתקיים במישור האישי.
אז גם אם שמעתם את זה כבר מיליון פעמים ומדי פעם המחשבה על כך מציפה וחונקת או מציפה ודוחפת לעשות משהו שונה כל אחד חייב את התזכורת הזו.
תודה לך סטיבן קינג ותודה לך מייק פלנגן
מסכים אבל להבא מייק פלנגן יכול לעביר אותו בצורת סרט?
ולא בשתי מערכות של שום כלום ובnערכה שלישית סבירה פלוס שיכולה הייתה להיות סרט קצר בפני עצמה? (היחס של הסרט להארה מזכירה איך שalan wake מתחייחס לאור,חושך וידע וחיים טובים מתחילים וזאת הייתה פרודיה דיי מרירה לטעמי. חשבתי שאני לא נותן לסטיבן מספיק קרדיט שככה מייצגים אותו, מסתבר שלא). טוב נו לא אגיד לך לא להינות אבל כן אמליץ לך לבדוק את התחרות: כבר המלצתי על מיתוס האדם יש משחק מחשב ישראלי שנקרא in sound mind גם הוא דיי מעודד אפילו סרטים כמו מכתוב וכאן ולתמיד היו טובים יותר מבחינתי והם נקטלו כולם מדברים על ניסים ,אמונה ונדיבות האדם בצורה יותר אמינה ממה שצ'אק יכול היה לעשות.
בעייתי
כפי שכולם כבר אמרו, המערכה השלישית שאיתה הסרט פותח היא הטובה ביותר. מרתקת, קולנועית, ועשויה מצוין.
אבל, אני לא הבנתי בזמן אמת מה הקשר שלה לסרט.. אולי זה רק אני, ושאר האנשים הבינו מצוין בזמן אמת גם בלי שום רקע מוקדם.
אני חושב שאם היו מקשרים את המערכות בצורה יותר טובה, נניח לקראת סוף הסרט מכנסים את הסצנה האחרונה של המערכה השלישית שהיא הראשונה – יאללה פלנגן איך סיבכת לי את הכתיבה – היינו גם מבינים יותר, וגם, וזה עוד יותר חשוב, הסרט היה מקבל משקל דרמטי מרגש עצום כראוי לסיפור שלו עצמו. דרמטיות ורגש שהיה חסר לי כל כך בצפייה עצמה בגלל החלטת העריכה שלו
אני חושב שעם עריכה שונה הסרט י(ו?)כל להגיע להצליח הרבה יותר
זה היה יכול להיות סרט מעולה, אבל קפץ לו הפלנגן
המערכה הראשונה היא סרט פלנגני קלאסי (ואפילו מזכיר קצת את בית היל), רק שבמקום להמשיך ככה הסרט עושה פניה חדה למערכה נטולת הקשר והתפתחות שלא מראה כלום ושום דבר, ורק אז נזכרת להסביר לנו שצ'אק אוהב לרקוד (שאוטאאוט לבנג'מין פאג'אק). רק שככל שהמערכה מתקדמת היא נהיית פחות ברורה, והסיום עם ג'ייקוב טרמבלי הוא קיטשי להחריד.
כבר אמרו את זה בהרבה מקומות, וגם פה בביקורת של יהונתן – אין כאן הופעה טובה למרות שיש פה ריכוז של כוכבים, אבל לדעתי זאת גם הסיבה – הם דורכים אחד על הרגליים של השני. הייתי מצפה לראות ציוות טוב של מארק האמיל ובנג'מין פאג'אק, אבל זה מרגיש כאילו האמיל לוקח צעד אחורה בשביל לתת לילד לקחת את הבמה בזמן שפאג'אק לא מצליח לבלוט כמו שהוא בולט בין ילדים, ונשארנו עם סצנות ואקום חסרות פואנטה. להידלסטון אין מספיק זמן מסך בשביל לתפוס תשומת לב, וגם טרמבלי נדחק לסצנות בלי עלילה ברורה ביניהן. אג'יופור עושה את אותו שטיק כבר כמה שנים טובות, וכך נשארנו בלי שום שחקן שייקח את זה על עצמו.
אני באמת היחידי שאהב (בערך) את השעה האחרונה של הסרט?
או לכל הפחות מעדיף אותה על השום כלום שהיא התעלומה המרכזית והשיחות "הפילוסופיות"?
לדעתי החלק הכי טוב הוא צ'אק הילד
עיסוק טוב בהתבגרות "רגילה", בילד שמוצא את הכישרון שלו ומה שקורה כשהתחביב הוא מה שפוגע בו. באמת חמוד ואמיתי. הקפיצות קדימה ואחורה שמגיעות בהמשך קצת הורסות, והסיום קיטשי
אגב את מי צריך "להאשים" יותר את פלניגן או את קינג
הקריינות היא פסקאות מתוך הספר או שפלניגן הוסיף/שינה חלקים בסיפור?
מקריאה של הסיפור הקצר,
הקריינות כמעט אחד לאחד
כן זה מה שחשבתי
אז alan wake הוא סאטירה יותר מדויקת ממה שחשבתי. חשבתי שהם מגחחים את קינג והכתיבה שלו בשביל דרמה,מתח ונסיונות פתטיים בהומור, מסתבר שלא.
סרט די משעמם. תעירו אותי שמייק פלנגן יחזור לעשיית קולנוע מעולה כמו hush
(ל"ת)