ביקורת: קולקטיב

הסרט הכי קשה לצפייה השנה הוא בכלל סרט תיעודי.
שם רשמי
קולקטיב
שם לועזי
Collective

"קולקטיב" הוא סרט תיעודי שלוקח באופן הכי מילולי את המשפט "להתחיל הכי חזק שלך ואז להגביר": הסרט מתחיל עם שקופית שמספרת שבשנת 2015 פרצה שריפה במועדון ברומניה שהובילה למותם של כ-70 אנשים (חלקם במקום, חלקם בבתי החולים). הסרט מציג חלק מהורי הקורבנות, ואז עובר למה שבכל סרט אחר היה נקודת השיא – סרטונים של השריפה מתוך המועדון בזמן אמת, מהרגע שבו הלהקה אומרת "רגע, למה יש שם אש, זה לא חלק מהמופע" ועד לרגע שהמועדון נהפך למלכודת מוות. ואחרי שסופגים את הזוועה הזאת, הסרט מרגיש שאתם מוכנים להתמודד עם המנה העיקרית. 

הדבר הראשון שקפץ לי לראש בזמן הצפייה בסרט הוא "ספוטלייט" – כמוהו, גם "קולקטיב" מתאר עבודה של צוות עיתונאים חרוץ שממשיך לחפור ולעסוק בשאלה איך, בעצם, מתו כל כך הרבה חולים כתוצאה מזיהומים אחרי שהגיעו לבית החולים, כאשר מערכת הבריאות ברומניה הכריזה ש"היא מסוגלת להתמודד עם כל הנושא בצורה הכי טובה". כמו "ספוטלייט", זה סרט "קטן" ומאופק מבחינה קולנועית, והוא מצליח להיות אפרורי עוד יותר (האם יש מדינה יותר אפורה מרומניה? האם יש אפור יותר אפור מרומניה?), וככל שהזמן עובר אי אפשר שלא להמשיך ולהעריך את העיתונאים האלה על עבודתם המסורה. 

אבל דווקא הניגודים ל"ספוטלייט" הם אלו שהופכים אותו לסרט גדול: בניגוד לזוכה האוסקר מ-2015, שנכנסים אליו בידיעה ש"אה, זה הסרט על הכמרים הפדופילים" והדרמה היחידה היא בעיקר "חשבתם שזה רק 10? זה 100! חשבתם שזה רק 100? זה אלף!" וכו', כאן אפשר לדבר ברצינות על ספויילרים וטוויסטים (אלא אם אתם מאוד מעודכנים בחדשות מרומניה) שלא היו מביישים אף סרט עלילתי גדול. בנוסף, "קולקטיב" קצת פחות נשען על מונולוגים שמראים כמה הגיבורים שלנו אמיצים ומדהימים ומרהיבים, וסומך על הקהל שיצליח להתרשם משלושה עיתונאים ממגזין ספורט יומי שחושפים שחיתויות בקנה מידה ארצי שנוגעות לכל מערכת הבריאות של 19 מיליון אזרחים גם בלי מוזיקה מעוררת השראה. ולבסוף– רגע, מגזין ספורט יומי? אלה לוחמי השחיתות ברומניה?! איך זה עובד, "מנצ'סטר ניצחה את הפועל בוקרשט 3-1 ואה, כן, הנה תחקיר על כך ששר התחבורה מזייף מכרזים"?

עוד ניגוד ל"ספוטלייט": בשלב כלשהו "קולקטיב" משנה את הפוקוס שלו מקבוצת העיתונאים אל פוליטקאי שמנסה, בניגוד לכל הציפיות שלנו מפוליטיקאים, אשכרה לעשות משהו חיובי ולהילחם בשחיתות כדי לשרת את האזרחים. ואם חשבתם שצפייה חבורת עיתונאים נלחמת בשחיתות נותנת תחושה של באסה מעורבת באיזושהי אופטימיות מכך שיש אנשים שמוכנים להילחם לטובת הכלל, חכו שתראו מישהו שהמערכת אמורה להקשיב לו נתקל בדיוק באותם קשיים רק כדי להכריז ש"המערכת מושחתת כל הדרך למטה". 

וחשוב להדגיש: "כל הדרך למטה" זה לא סתם ביטוי שהוא פולט מרוב תסכול – הסרט מנחית מהלומה אחר מהלומה על הצופים שרק רוצים לשמוע משהו אחד חיובי על מערכת הבריאות הרומנית. משהו אחד; אפילו לא חיובי – משהו שלא נגוע בשחיתות עד היסוד. אבל הסרט מראה איך השחיתות מגיעה לכל מקום, אפילו מקומות שבכלל לא חשבתם עליהם עדיין. וכשהסרט מפסיק לרגע להנחית מהלומות עלילתיות, הוא מראה עוד סרטון שרופאים הדליפו מבית החולים ושמקומו ממש לא בסרט תיעודי, אלא יותר בסרט אימה, וגם זה למתקדמים. 

אני מניח שהרבה אנשים יצפו בסרט וישר תקפוץ להם הזווית המקומית – הרי מה שווה סרט על עיתונאים או שחיתות אם לא נוכל לנופף בו כתמרור אזהרה או להצביע על המצב ולדמות אותו למה שקורה אצלנו. אבל בכנות, אני לא בטוח שדחיפת הזווית הזאת תשרת את "קולקטיב". "קולקטיב" הוא יותר ממסמך אזהרה נגד השחיתות הבלתי נתפסת ברומניה ויותר מתזכורת מדוע העיתונות חיונית (או יותר נכון, יכולה להיות חיונית) – הוא מסמך אנושי שדואג להזכיר לנו שיש אנשים בקצה של כל השחיתות הזאת; שהקורבנות בשריפה הם לא סטטיסטיקה, אלא אנשים שעכשיו צריכים לחיות עם האובדן או עם הפציעות שחוו. 

אני רוצה להמליץ על "קולקטיב" באופן חד משמעי, כי הוא באמת יצירת מופת של קולנוע – מותח, מרגש, מפתיע ומבויים לעילא. אבל יש מצב שהיה לכם בסך הכל יום טוב, ו"קולקטיב" הוא לא בדיוק סרט לדייטים. "קולקטיב" הוא יותר סרט שיגרום לכם להגיד "איך לעזאזל לא שמעתי קודם על דבר כזה?" וללכת לחפש בגוגל מה כתבו על השריפה ברומניה בזמן אמת. התוצאה הראשונה שתקבלו בגוגל היא אקורד הסיום הצורם שהסרט עצמו לא היה יכול לספק בזמן אמת. 


הסרט עולה היום ב-yesדוקו וזמין לצפייה באתר של דוקאביב