הסיפור המופלא של בנג'מין באטן

במקור: The Curious Case of Benjamin Button
במאי: דייויד פינצ'ר
תסריט: אריק רות', רובין סוויקורד
שחקנים: בראד פיט, קייט בלאנשט, טילדה סווינטון, ג'וליה אורמונד, טאראג'י הנסון

אי שם בניו-אורלינס, בחדר בית חולים אפרורי, בעוד הוריקן קתרינה עושה את דרכה לעיר, זקנה גוססת מספרת לביתה על שעון תחנת הרכבת. השעון הזה, היא אומרת, מיוחד: הוא מסתובב נגד כיוון השעון, במטרה לגרום לזמן ללכת לאחור ולאפשר לבנים שנהרגו במלחמת העולם הראשונה לשוב הביתה. בתירוץ קלוש משהו, הזקנה קופצת מזה ליומן שמוחבא במזוודה שלה, ומשכנעת את ביתה הנאמנה להקריא לה אותו, לקול הרוחות המנשבות בחוץ.

כך מתחיל סיפורו של בנג'מין באטן, שנולד בנסיבות לא רגילות: בלילה בו נגמרה מלחמת העולם הראשונה, לקול הזיקוקים והחגיגות, נולד לזוג באטן תינוק מעוות, מקומט ומכוער. כדי להוסיף חטא על פשע, הלידה שלו עולה לאם הצעירה בחייה. תומס באטן השבור חוטף את התינוק ורץ החוצה, לא לגמרי יודע מה לעשות, ולבסוף מותיר אותו על מדרגות בית אבות. קוויני, העובדת השחורה והעקרה בבית האבות שמוצאת את התינוק, מחליטה שכולנו ילדים של אלוהים, ואם התינוק עומד למות בכל מקרה, אז לפחות שבינתיים יהיה לו בית חם. ובכלל, כמו שהיא תמיד אומרת, "אתה אף פעם לא יודע מה מחכה לך".

לאט לאט מתברר שלא רק שבנג'מין לא גוסס, מצבו הולך ומשתפר – הוא בסך הכל נע הפוך בדרך שכולנו עושים מילדות לזיקנה, והולך ומצעיר מיום ליום. לא כולם מבינים את זה, כך שהוא חי בודד בין הזקנים שבבית האבות במקום בחברת ילדים בני גילו. אלא שאז בנג'מין פוגש את דייזי, נכדתה הג'ינג'ית של אחת הזקנות, וזו מבינה באופן אינטואיטיבי שבנג'מין לא זקן כפי שהוא נראה. עם הזמן בנג'מין יוצא לעולם הגדול, מוצא עבודה על סיפונה של גוררת, מסתובב בכל העולם, פוגש אנשים משונים יותר ופחות ובעיקר את טילדה סווינטון בתפקיד קטנטן ומופלא. הוא חווה כאב ועונג ואת מלחמת העולם השנייה, וחוזר בדיוק בזמן לפגוש את קייט בלנשט, דייזי הג'ינג'ית בבגרותה, לאחר שהפכה לרקדנית מהוללת. לא חיים רעים, בסך הכל. דייזי ובנג'מין, שמתקדמים בכיוונים הפוכים בזמן, מסתובבים זה סביב זה ומחפשים את הרגע הנכון שיאפשר לסיפור האהבה שלהם להבשיל. ומסביב – העולם בשלו: אנשים מתים, אנשים נולדים, ומאורעות היסטוריים באים והולכים.

'בנג'מין באטן' הוא אחד הסרטים בעלי נתוני הפתיחה הכי מרשימים שאפשר להעלות על הדעת: נכתב על ידי אריק רות' ('פורסט גאמפ'), בוים על ידי דיוויד פינצ'ר ('מועדון קרב'), בכיכובו של בראד פיט ('מועדון קרב', כבר אמרנו?), ועם כמה שחקניות מוערכות ומוצלחות בצורה בלתי רגילה: קייט בלאנשט כדייזי, ג'וליה אורמונד בתור קרוליין, הבת המספרת, וטילדה סווינטון ('נרניה', 'קונסטנטין') מופיעה בתפקיד משנה – אך משדרגת באופן אוטומטי כל סרט בו היא משתתפת. הגעתי לקולנוע מוכנה להתאהב וחוששת מאכזבה. ובדרך לא ברורה כלשהי, הסרט הגשים את שתי הציפיות האלו.

'הסיפור המופלא של בנג'מין באטן' הוא סרט נפלא – הוא ארוך, הוא כבד, הוא דורש המון סבלנות, ולא תמיד ברור מה המטרה אליה הוא חותר. אבל בשלב מסוים, כשוויתרתי על הניסיון למצוא מטרה ומשמעות ומבנה עלילתי, התמכרתי אליו לחלוטין. הוא גם סרט לקוי מהרבה בחינות. העיקרית שבהן, בעיני, היא דייזי, שהיתה דמות מעצבנת. כילדה דווקא חיבבתי אותה, עד שהיא גדלה והפכה לסוג של פקאצה אנוכית, יללנית וקצת מטומטמת, שנוטה למניפולציות זולות והדבר היחיד שמעניין בה הוא השיער האדום המשגע שלה. לא ברור למה, בעצם, היא משלימה את בנג'מין בסיפור האהבה הנצחי והמרגש שלהם, ולמה זו לא היתה יכולה להיות כל ילדה אקראית אחרת.

דייזי היא לא הדבר המיותר היחיד בסביבה. התפתחויות עלילתיות שונות באות והולכות בלי שתהיה להן משמעות מיוחדת ולעיתים מה שהיה יכול להיות קו עלילה מעניין מתברר בסך הכל כעוד דמות שמופיעה למשך מחצית הדקה, ולא מנצלת זמן מועט זה לשום דבר. במובן מסוים, רוב האירועים בסרט הם כאלה – ככה זה כשחולפים במשך שעתיים וחצי על פני חיים שלמים – אבל חלק מהאנקדוטות מתוך חייו של בנג'מין עובדות, ואחרות הותירו אותי בעיקר עם התחושה של "מה בעצם קרה כאן הרגע, ולמה היה צריך לספר לי על זה?".

בסך הכל, הסרט מנסה להציג דמות אחת, קצת משונה. אבל בהתחשב בכך שסרט כל כך ארוך סובב סביב דמות אחת, בנג'מין הוא דמות לא אחידה. בחלקים מסוימים מהסרט הוא נהדר: מוכר אבל לא צפוי, מוזר אבל מובן. בחלקים אחרים הוא בעיקר מעורר רחמים, או מתנהג בצורה משונה להפליא וקופץ להקריב את עצמו בתירוצים העלילתיים הקלושים ביותר. כמו הרבה אנשים, בנג'מין משביח עם הגיל – כלומר מוצלח בהרבה בחלקו הראשון של הסרט. אבל בחלקו השני הוא נראה כמו בראד פיט, אז זה לא כל כך נורא בסך הכל.

גם סיפור המסגרת של האם הגוססת והבת לא ממריא, ולמרות שנרמזים בו הרבה דברים, אף אחד מהם לא הופך את הבת הנ"ל או את הרובד הסמלי העמוק שהוא מקדם – מוות, זמן והרס – למעניינים במיוחד.

האיפור והאפקטים מאוד מרשימים, אך במקביל נעשה שימוש במניפולציות על הסט, ואלו לא עברו בצורה חלקה. כך, לדוגמה, מדי פעם מצאתי את עצמי מנתחת "עכשיו הם מצלמים אותו מרחוק וכשהוא מוצלל, כדי שלא אשים לב שזה לא באמת בראד פיט", ומחשבות נוספות כאלו הפריעו לי לצפות בסרט בשקט. עם זאת, אף אחת מהבעיות האלו לא הרסה לי את הסרט, שהיה מסחרר ואף מהפנט.

סצינות רבות בסרט נבנו במטרה להרשים – פלאשבקים קצרים וסלפסטיקיים בסגנון סרט אילם, זריחות יפהפיות על אגם, קלוז-אפים של בראד פיט כשהוא נראה צעיר בעשרים שנה. לא כל הסצינות מצליחות בכך (כשדייזי רוקדת בחושך בניסיון להיות מפתה ומסתורית, למשל, זה בעיקר נראה מאולץ), אבל הרבה מהן בהחלט עוצרות נשימה.

יותר מכל צד ויזואלי בסרט, מה שעושה את העבודה הוא הפסקול: עשיר, חי, רועש-עד-כאב ברגעים הנכונים, ואפשר פשוט לטבוע בו ולאבד כל אחיזה שהיא במציאות. הצלילים משלימים את הצילום בצורה מרגשת וסוחפת, עד שבסצינה בה בנג'מין נקלע למלחמה חשתי חרדה, וכשהלב שלו נשבר היו לי דמעות בעיניים. מסביב האולם התמלא בתלונות על אורך הסרט, אבל אני רק רציתי שלא ייגמר.

הפוגות קומיות מקילות על אורכו של הסרט ועל העומס שבו. אלו בעיקר דמויות המשנה – אנשים שנכנסים לחייו של בנג'מין לרגע או שניים, מספרים את סיפורם ונעלמים: זקן שהוכה על ידי ברק, פיגמי שהוצג בגן חיות, ימאים שיכורים. על אף הזמן המועט שניתן להם, רובם מקסימים.

הסרט גם מכיל כמה תצוגות משחק נפלאות, ודווקא לא של השחקנים הראשיים, אם כי בראד פיט דווקא עושה עבודה לא רעה, עד כמה שניתן להבחין מבעד לכל האיפור והאפקטים המיוחדים. קוויני, אימו המאמצת של בנג'מין (טאראג'י הנסון), משכנעת לחלוטין בתפקיד שהיה בו פוטנציאל קלישאתיות גבוה: המשרתת השחורה החכמה, החמה והאוהבת. תומס באטן (ג'ייסון פלמינג) בתור אביו המנוכר של בנג'מין, שממשיך לעקוב אחרי בנו מרחוק, גם הוא נהדר.

היקום של 'בנג'מין באטן' מורכב ועשיר ומלא אינפורמציה – זה מעייף לפעמים, זה מיותר לפעמים, זה נורא ארוך וזה נהדר. זה היה יכול להיות כל כך הרבה יותר טוב – אבל זה טוב מספיק.