ביקורת: היוצר

לא סרט מושלם או חכם במיוחד - אבל בהחלט סוג הדברים שהיינו רוצים שהוליווד תעשה יותר.

אנחנו בעתיד, והעסקים כמעט כרגיל: פיתחנו רובוטים, פיתחנו בינה מלאכותית, יום אחד הם תקפו והכל הלך לעזאזל. אז למה רק כמעט? כי הם לא ניצחו במלחמה ופתחו דיסטופיית "שליחות קטלנית" #347, אלא רק התחילו את המערכה, והמין האנושי דווקא מתמודד לא רע. הפיתוח המזהיר שמוביל אותו לעת עתה לניצחון אחרי ניצחון על המחשבים הוא כלי טיס מפלצתי בגודלו שמכונה "נומאד", שמרחף בשמיים כמו עוף דורס ומסייע לצבאות המערב – שם הרובוטים הם נתינים – מול "אסיה החדשה" – חבל הארץ בו רובוטים ואנשים חיים בשלום תחת מרותה של הבינה המלאכותית. 

טיילור (ג'ון דייוויד וושינגטון) הוא סוכן של הטובים שנמצא במשימה בעורף האויב, אבל טרגדיה אישית גורמת לו לפרוש מלחימה למשך כמה שנים טובות. אבל אז כמובן שה-AI מפתחת נשק שובר שוויון שיכול לסיים את המלחמה ולא בצורה שהיינו רוצים, ועוד יותר כמובן שצריך להפריש את טיילור מהפרישה כי רק הוא יכול, משום מה, למצוא את אותו נשק סופר-מתקדם ולהשמיד אותו בטרם יהיה מאוחר. אבל אפילו עוד יותר כמובן שעם התקדמות המשימה טיילור לומד שיש יותר מצד אחד למלחמה הזו.

מהתיאור עד פה כבר די ברור שלהדביק ל"היוצר" את התואר "מקורי" יהיה קצת עיוות. אבל האמת היא שהסרט מודע לזה, ולהגנתו הוא יציין דבר אחד עיקרי: הרעיון לא הכי מקורי אבל העיסוק בו יהיה שונה מהמקובל, ולצד סצנות האקשן הגדולות והספקטקולריות יהיה גם דיון בשאלת האנושיות, הבינה המלאכותית ומה שביניהן.

אז זאת ההבטחה של היוצרים של "היוצר", וחלק ממנה הם מקיימים וחלק לא. יש הרבה טוב להדגיש פה, ובשביל להיות חיוביים אני אפרט לפני התלונות כי זה סתם יהיה נאחס מצידי לדלג על כל הדברים המרשימים שנעשו כאן. 

בראש ובראשונה, הויזואליה. התקציב של הסרט (80 מיליון דולר) אמנם מפלצתי במושגי סרטי אינדי כמו "אקס מאכינה", אבל נמוך בהרבה מסרטי שליחות קטלנית או מארוול – והסרט נראה פשוט נהדר. מהבחינה הזו יש פה אחלה שילוב של האנשים מאחורי המצלמה: הבמאי גארת' אדוארדס ידע מה הוא עושה בקטע הזה כבר מאז "גודזילה" ו"רוג אחת", וחוץ ממנו השם הגדול שאחראי לשיווק הצילום הוא גרג פרייזר, כוכב עולה שעבד עם אדוארדס על "רוג אחת" וזכה מאז באוסקר מוצדק לחלוטין על העבודה שלו ב"חולית" (וגם באמי על הצילום של "המנדלורי"). אבל בפרובינציה הקטנה שלנו כאן אנחנו נשים את הזרקור על אורן סופר הישראלי, עוזרו של פרייזר שהפך לצלם הראשי כאן לאחר שזה היה מחוייב מדי ל"חולית חלק 2" – והסרט, כאמור, נראה מדהים. בהחלטה מעניינת הם ויתרו על הרבה מאד CGI מתבקש וצילמו בהמון לוקיישנים ברחבי העולם; זה תורם לבניית אמינות ותחושה של רוחב יריעה, אבל זה בעיקר נראה ממש טוב.

האפקטים שכן יש בסרט נעשו היטב. חלק מהרובוטים הם "מדמים" (התרגום שהוענק בכתוביות ל"simulant"), כלומר רובוטים מתקדמים שדומים מאוד לבני אדם חוץ מהחלק הזה שיש להם בצד האחורי של הראש חור עצום; הביצוע שלהם הוא ללא רבב, למרות שאני משער שהיה מאתגר ליצור את כל החורים האלה שיש להם בראש. גם החללית העצומה בשמיים, הפיצוצים ושאר הזיקוקים נראים בסדר גמור.

יצויינו גם הופעות המשחק. או, טוב, חלקן: וושינגטון עצמו די אנמי בתפקיד הראשי, וג'מה צ'אן  לא נמצאת הרבה על המסך; אבל מי שכן ראויים לציון זאת אליסון ג'ני בתפקיד הקולונל שאחראית על המשימה, קן וואטאנבה כקצין בשירות ה-AI ובעיקר מדלין יונה ווילס, בתפקיד ראשון של הילדה-רובוטית החשובה לסיפור; היא מרשימה מאוד ומצליחה להעביר רגשות בלי יותר מדי מילים.

אבל לכל המעלות הללו יש בעיה אחת, והיא שהסרט פחות חכם ממה שהוא חושב שהוא. כלומר, מגיע לו המון קרדיט על הגישה העמוקה יחסית לסיפור ועל ההתעקשות לתת לכמעט כל סצנת אקשן משקל רגשי (שלא לומר פילוסופי), אבל אחרי שלב הרעיון מגיע תמיד שלב הביצוע, ובו הסרט מפספס לעיתים קרובות מדי. 

זה מתחיל בכך שהסיפור, למרות הכל, קלישאתי וצפוי. הוא מתחיל בלהעמיד פנים שהוא תפור יותר טוב ומשכנע ממה שהצופים רגילים לקבל, אבל כל צופה מנוסה יבין ממש מהר לאן כל זה הולך, ובערך משליש הסרט התסריט לא הצליח להפתיע בשום שלב – וזה לא שהוא לא ניסה. צריך לציין שזה עובד ברמה הרגשית – קל להזדהות עם הדמויות ובכל שלב ההחלטות שלהן הן הגיוניות – אך ערימת הקלישאות על הקלישאות שנבנית לקראת הסוף קורסת לתוך עצמה מהר מאוד. 

לקראת סוף הסרט, עם זאת, מתחדדת שזאת הבעיה שבעיקרו: הוא מקריב את ההיגיון בתמורה לרגש. ואם בהתחלה זה עוד זורם, ככל שאנחנו מתקרבים נהיה ברור שהסרט רצה סוף מסויים, אבל הדרך לסוף הזה לא נבנתה מספיק טוב – אז בואו נאלץ את העלילה להסתובב סביב הקליימקס שלנו במקום שיקרה ההיפך. הכוח הספציפי של הנשק בא והולך בלי הודעה, לא מוגדר כמעט בשום שלב, ולא ברור מי פחות מודע לחוסר הקוהרנטיות הזה – הדמויות או התסריטאים.

היה אפשר לחיות בשלום עם הקלישאות אם לא הייתה מרחפת מעל הסרט אותה הילה של יומרנות. זה לא רק בעיסוק בסבר פנים רציניות באחת מהסוגיות הכי קריטיות כרגע באנושות – זה גם בא לידי ביטוי בניסיון לפרוס איזה רוחב יריעה ולא להיות סתם איזה סרט אקשן על גיבור אמיץ. הסרט מקדיש זמן לכל אורכו לתת נפח לכמעט כל דמות משמעותית לעלילה, וזה באמת היה נראה כאילו יש פה דיון שיוביל למשהו רציני יותר. בדיעבד, זה מרגיש כמו בזבוז זמן במקרה הטוב, או כמו רמאות במקרה הפחות טוב: נזרעו פה זרעים שיכלו לצמוח למשהו עמוק באמת, ובסוף אני יוצא עם אותו קליימקס צפוי, אחרי שהחליטו שבמקום לחכות שהזרעים ינבטו פשוט יזמינו קליימקס אקשן גנרי מוולט. 

ולמרות כל זה, אני לא רוצה לצאת עם נימה שלילית. הסרט יומרני, בהחלט, אבל אפילו על עצם היומרנות מגיעות לו נקודות – כי בנוף ההוליוודי העכשווי הוא עדיין עוף מוזר, שנעשה בתקציב שלא רואים הרבה, מיועד בעליל למסך הגדול ועם מחשבה שהושקעה כדי להיות משכנע יותר מעוד סיפור מד"בי רגיל ומוכר – הן וויזואלית והן תוכנית. אז גם אם בסוף הוא נכנע לקלישאות הז'אנר וקצת גם לחשיבות העצמית שלו, בדרך עד לשם הוא התנהג ממש כמו גדול, ובתקופה שנראית כמו התרסקות מפוארת של עידן הפרנצ'ייזים, אנחנו ממש רוצים שבהוליווד יכוונו את התקציבים לדברים כאלה – גם אם כדאי שיעברו עוד איזה שכתוב או שניים בשלב התסריט.