קללת פרח הזהב

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 26 ביוני 2007Posted in: ביקורות

במקור: Curse of the Golden Flower
עוד יותר במקור: Man cheng jin dai huang jin jia
במאי: ז'אנג יימו
תסריט: ז'אנג יימו וצ'או יו
שחקנים: צ'או יון פאט, גונג לי, ג'יי צ'ו, יא ליו

לחובבי קולנוע יש דרך אלגנטית להביע זלזול בכל במאי פופולרי מהמזרח הרחוק, בין אם זה קורסאווה, קים קי-דוק או פארק צ'אן-ווק: פשוט אומרים "הוא רק מתחנף לקהל המערבי". זה נכון: כל הבמאים האלה באמת יצרו את סרטיהם המפורסמים במחשבה על הקהל במערב, וזו הסיבה שאנחנו יכולים בכלל לצפות בהם. אם הם יפנו לקהל בארצות מולדתם -לא נבין שום דבר; תרבויות המזרח הרחוק כל כך שונות משלנו, וכל כך עשירות בסמלים שמובנים אך ורק להם, שצריך לעשות תואר ראשון בלימודי המזרח הרחוק – או יותר פשוט, להיוולד סיני – כדי להבין אותן באמת (באופן דומה, אם גולש ותיק בעין הדג יגיד לחברו "הסרט הזה משפליכץ שבא לי לרוץ עירום בשדה חמניות. אשכרה מעפ"ג" והשני יענה לו "מש"א"*, אף זר לא יבין מה רוצים ממנו).

הבמאי הסיני-מתחנף-לקהל-המערבי ז'אנג יימו החליט לפני כמה שנים להיות גדול מהחיים, ועשה את 'גיבור', ואחריו את 'מחול הפיגיונות'. אני לא יכול לומר שלגמרי הבנתי את הסרטים האלה, אבל זה לא היה אכפת לי, כל עוד הסרטים היו מלאים בסצינות קרב שעליהן נפלו תשעה קבין של יופי.

לא זה המצב ב-'קללת פרח הזהב', הסרט החדש של יימו (והסרט היקר בתולדות סין): הסרט נחשב לכזה שנעשה בסין, על ידי סינים ועבור סינים. רובו הגדול לא עוסק בקרבות בין אנשים מרחפים, אלא באינטריגות, מזימות, קנוניות ומזימות נגדיות המתרחשות בארמון הקיסר. הקיסרית החולה (גונג לי) לוקחת מדי שעתיים תרופה, אבל לא אוהבת את זה, ובצדק – מתברר שהקיסר (צ'או יון פאט) דאג להכניס לתרופה רעל שמוציא את הקיסרית מדעתה באיטיות. גם לקיסר יש סיבה לפרנויה: הקיסרית מתכננת הפיכה נגדו, דבר שמתבטא בכך שהיא רוקמת ציורים של חרציות. בזמנה הפנוי היא שוכבת עם בנה החורג. הבן הזה מנהל רומן עם בתו של הרופא המלכותי, שהוא גם שותפו של הקיסר לפשע. מפה זה עוד ממשיך להסתבך. כל החלק הזה של הסרט מתרחש בין החדרים המפוארים בארמון, אליהם אנשים נכנסים ויוצאים ברוב טקסיות ובפנים קפואות. עוברת יותר משעה עד שמגיעים הנינג'ות.

אם לומר את האמת, כל העסק לא עניין אותי יותר מאופרת הסבון הממוצעת – אלא שאני חושד שלא באמת הבנתי אותו כמו שצריך. אני לא יכול לומר, למשל, אם השחקנים היו טובים, כיוון שכשהם לא בכו או צרחו, לא היה לי מושג איך לקרוא את הבעות הפנים שלהם. אחרי העלילה אפשר לעקוב, אבל אחרי המשמעויות של כל תנועה או משפט – לא כל כך. פעם בכמה זמן עובר בין החדרים כרוז עם קול מעצבן להפליא (עוד הבדל בינינו לבין הסינים: דברים שהם מגדירים כערבים לאוזן הם דברים מהסוג שהייתי זורק עליהם נעליים כדי שישתקו כבר) ומכריז: "עכשיו שעת התיש" או "עכשיו שעת הינשוף", או "עכשיו שעת היתוש". עניין זה הרה משמעות, כיוון שלכל סיני ברור שהתיש מסמל אהבה נכזבת לאנשים שנולדו בשנת הקוף, או משהו. לי אין מושג מה קרה שם. אני חושב שהסרט בכל זאת מתחשב מעט בנו ומסביר כמה דברים: בנקודה מסוימת הקיסר אומר "השולחן עגול, כמו השמים, והמרפסת מרובעת, כמו האדמה". לגבי סינים, זה בטח כאילו מישהו בסרט ישראלי יגיד שבר מצווה הוא טקס בגרות אותו עובר כל ילד יהודי בגיל 13. אבל ההסברים האלה מעטים, ולא באמת עוזרים.

בכל הנוגע לעונג הויזואלי, 'קללת פרח הזהב' יפה פחות מהסרטים הקודמים של ז'אנג יימו. זה לא אומר שהוא מושקע פחות: התפאורות ענקיות ומדהימות, מבחינת רמת הפירוט של הפיתוחים על כל עמוד וכל בלטה. זו רק פלטת הצבעים שלא ממש אהבתי. אם 'גיבור' היה עשוי מצבעים חזקים, יסודיים, שמתנופפים באופן מופלא, ב'פרח הזהב' כל פינה של המסך מכוסה בעשרות גווני פסטל זרחניים הנמסים אחד לתוך השני, כאילו התפוצץ שם מפעל לסוכריות גומי, והקקפוניה הזאת מכוסה בשכבה של עיטורי זהב מסובכים. התלבושות גם הן מעוטרות עד טירוף, וכל הנשים בסרט נראות כאילו הן מצייתות לצו האופנה הכופה עליהן ללבוש חזיות פוש-אפ מבטון יצוק. פרט לקטע אחד, סצינות הקרב, המועטות יחסית, לא עומדות ברף (הגבוה להדהים, יש להודות) שהציב ז'אנג יימו לעצמו בסרטים הקודמים. ובכל זאת, כשהן כבר מגיעות, זה מהווה שיפור רציני.
לא אחת, כשנתקלתי בסצינה משעממת במיוחד בסרט דלוח, חשבתי עד כמה היא היתה משתפרת, אילו רק היו גולשים מהתקרה עשרות נינג'ות והורגים את כל הדמויות. סוף סוף, הגיע סרט שיוצריו הבינו לליבי, כיוון שיש בסרט מספר סצינות שמסתיימות בדיוק כך (הבהרה: אלה לא באמת נינג'ות, כי נינג'ות הם יפניים, והסרט הוא סיני. אבל אני מערבי בור. כשאני רואה מישהו עטוי כולו בשחור שרק עיניו נראות, שמשתלשל מהתקרה בשקט גמור ויכול להרוג אותך במשך הזמן שייקח לך למצמץ בעין אחת, אני אומר "היי, הנה נינג'ה").

הסצינה האחת היוצאת מהכלל – ואני מתכוון לזה בכל מובן אפשרי – מגיעה לקראת הסוף, ומדגימה למה טוב לעשות סרטים בסין. זאת סצינת קרב בה משתתפים אלפי חיילים, בשני צבאות ענק. אמנם סצינות קרב המוניות כאלה הן לא דבר חדש, אבל עד היום, נדמה לי, בכל פעם שראינו על המסך כמות כזאת של חיילים, הם היו ממוחשבים. ז'אנג יימו כנראה לא מבין במחשבים, ואין לו סיבה להתעסק איתם: הוא מסדר על המסך פלוגות של מאות חיילים כמו שבמאים אחרים מסדרים פרחים. עם כל הכבוד למחשבים של פיטר ג'קסון, לראות על המסך אלפי אנשים אמיתיים זה עדיין מדהים יותר. למעשה, המילה "מדהים" לא מתארת את הסצינה הזאת נכון. נסו "בא לי לרוץ ערום בשדה חרציות בשעת העכביש מתחת לשמים המרובעים".

אם אתם סינים, לכו ל'קללת פרח הזהב'; אם אתם חובבי סצינות קרב מרהיבות ויש לכם הרבה סבלנות, לכו לסרט. אם לא – תספרו לכולם שזה לא שווה, כי ממילא הז'אנג יימו הזה רק מתחנף לקהל המערבי.

* משמעות הדיאלוג בעברית מדוברת: – "זה היה סרט מדהים" – "גם אני חושב כך".

תגיות: