ביקורת: אוון הנסן היקר

"אוון הנסן היקר" הוא מחזמר שלא רוצה להיות מחזמר, וזאת אפילו לא הבעיה הכי גדולה שלו.
שם רשמי
אוון הנסן היקר
שם לועזי
Dear Evan Hansen

פעם בכמה זמן מגיעה לחיינו יצירה כל כך דפוקה שהאינטרנט חייב לאחד כוחות למגהזורד ענק של מבוכה ובוז. היצירה הופכת ממשהו שאין טעם לראות כי הוא גרוע למשהו שפשוט חייבים לראות, כי הוא נורא גרוע. לרשימה המפוארת שכללה בשנים האחרונות פנינים כמו "דוליטל" עם רוברט דאוני ג'וניור, "קאטס" ו"ארטמיס פאול" הצטרף לאחרונה "אוון הנסן היקר", המוכר יותר ברשת בתור "בן פלאט מזיע ובוכה".

למי שלא מכיר, בן פלאט שיחק את אוון הנסן במשך שנים במחזמר המצליח בברודווי, אבל נראה שבמעבר למסך משהו השתבש מאוד. הוא אמור לשחק נער בן 17 אבל הניסיונות להצעיר אותו רק גרמו לו להראות הרבה יותר מבוגר מ-28 שנותיו. העובדה שמארק פלאט, אבא שלו, הוא אחד ממפיקי הסרט, בטח לא עזרה לו לקבל סימפטיה ברשת. ומילא כל זה, אבל הסרט עצמו מרגיש כמו ניסיון של האב לסדר לבן שלו מועמדות לאוסקר, בצורה שפוגעת ביצירה כולה והופכת מחזמר לא מדהים לכישלון קולנועי עצום. ואפילו לא כישלון כיפי, סתם סרט משעמם ומוזר.

המחזמר מספר על אוון הנסן, תלמיד כיתה י"ב בודד ודחוי. כשנער מבית הספר שלו, קונור, שם קץ לחייו עם מכתב לאוון בכיסו, כולם חושבים שהשניים היו החברים הכי טובים. האמת היא שזו סתם אי הבנה ואוון בכלל כתב את המכתב הזה לעצמו, אבל הוא זורם עם השקר כי לא נעים לו מהמשפחה של קונור. הם אנשים מקסימים שנואשים לשמוע עוד קצת על הבן שאיבדו, ולאוון יש קראש על הבת שלהם, זואי, אז הוא שמח על ההזדמנות להכיר אותה יותר טוב. שקר לא מזיק, נכון?

אז לא, מהר מאוד אוון עובר מלזרום עם הסיטואציה לאשכרה לזייף התכתבות ארוכה עם קונור, עם קצת עזרה מהדבר הכי קרוב שיש לו לחבר, בחור די מעיק בשם ג'ראד. אלאנה, נערה שאפתנית מבית הספר, משכנעת אותו להצטרף ליוזמה למען בריאות הנפש בשם "פרויקט קונור" וגורמת לו לסחוט עוד יותר את "החברות" עם הנער המת. השקר משתלט לאוון על החיים, וכדי להמשיך ולקבל את תשומת הלב החיובית שהוא כה צמא לה הוא חייב להמשיך לתחזק אותו.

כבר בשלב המחזמר היה בסיפור הזה משהו דפוק, כי הוא ניסה בו זמנית להיות גם מעשייה מעוררת השראה על אותנטיות וגם סאטירה מקאברית על ניצול מותו הטרגי של נער על ידי החברה. איך עיבוד קולנועי אמור להתמודד עם החומר הזה? ובכן, לא ככה. הסרט פשוט הוריד את כל ההומור, צבע הכל באפור וחום והכריז שבעצם זה סיפור ממש עצוב על נער בודד שקשה לו. אוון, כן? לא קונור, חלילה. למי אכפת מקונור. 

למה, בעצם? למה הכאב שלו יותר קשה וכבד משל אם שאיבדה את בנה, או האחות שמתקשה להתאבל כי אחיה היה אלים ואכזרי כלפיה? למה הם עצובים אבל הוא נראה בכל רגע כאילו הוא הולך להתמוטט מעומס הרגשות? אולי כי בן פלאט צריך להראות לאקדמיה שהוא שחקן טוטאלי ונפלא. והוא לגמרי טוטאלי, הוא משחק כאן פי 10 יותר מכל מי שמסביבו, בוכה כל שתי דקות ושר כמעט את כל השירים. העלילה אמנם נוקתה מחלק מהדברים הדפוקים שהוא עושה, אבל יש משהו מאוד שטחי בצורה שבה ניסו להוציא את אוון פחות גרוע. הוא כבר לא אחד מבין רבים שעושים "המנוח ואני" לקונור, הוא פשוט ילד חרא שעושה דברים חרא. 

במחזמר המקורי, למשל, אלאנה מוצגת כנערה אופורטוניסטית שקושרת את עצמה למותו של קונור כדי לשפר את הסיכויים שלה להתקבל לקולג' טוב. היא מוצגת כמי שמשקיעה את כל כולה בהתנדבות ופעילות ציבורית, בחורה רצינית שמתייחסת לאחרים כ"מכרים" ולא חברים, כי הפעילות שלה אמורה לפצות על הקושי שלה ליצור קשרי חברות אמיתיים.

בגרסה הקולנועית, לעומת זאת, היא פשוט ממש רוצה לעזור לנערים שמתמודדים עם חרדה, דיכאון ובדידות. היא אפילו שרה על זה שיר מאוד גרוע שנכתב במיוחד עבור הסרט. היא לא אומרת "מכר" אף פעם כי זה מצחיק וכבר אמרנו שצריך כמה שפחות הומור, זה סרט רציני. אז עכשיו במקום שאלאנה תהיה מישהי שלפעמים פוגעת באחרים למען המטרות שלה, היא מישהי שכל כך אכפת לה מהמטרה הנעלה שהיא מקדמת שלפעמים היא עושה טעויות תמימות.

שינויים מהסוג הזה כנראה אמורים להפוך את הסיפור ליותר קל לעיכול עבור קהל רחב, אבל הם רק מדגישים כמה המעשים של אוון מעוותים ודפוקים, וזאת בעיה, כי הסרט גם רוצה שנדע שאוון הוא איש המסכן והאומלל ביותר בעולם. זה לא הופך את הסיפור ליותר אפל או יותר מורכב, הוא פשוט הופך אותו לנורא מבלבל רגשית. אנחנו אמורים להזדהות עם אוון? לרחם עליו? ללמוד ממנו לקח? להיות מסויגים? הכל ביחד? כי בתכל'ס אף תשובה לא נכונה.

עוד בעיה משמעותית היא שהסרט לא באמת רוצה להיות מחזמר. מלבד סצנה אחת שאשכרה מתחייבת לפורמט – ואפילו מעיזה לרמוז שהומור קיים – כל הקטעים המוזיקליים כוללים מישהו יושב או הולך במסדרון תוך כדי שירה. פלאט משחק כאילו הוא מנסה להעביר את הסיפור גם לצופים בשורות האחוריות, אבל כל שאר השחקנים בקושי טורחים לקום מהכיסא בשביל הסולו. נכון, במחזמר בימתי יש הרבה יותר השעיית אי אמון מאשר בקולנוע, אבל גם לסרטים יש כל מיני טריקים שהם יכולים להשתמש בהם כדי להציל את המצב. למרבה הצער, הבמאי (סטיבן צ'בוסקי, שביים בעבר את "פלא" ו"כמה טוב להיות פרח קיר") לא השתמש באף אחד מהם.

וככה יצא שלא רק שהסיפור צולע, השחקן הראשי לא מבין איפה הוא, המסר מבלבל והקטעים המוזיקליים עגומים, גם ברמה הכי טכנית של יצירה קולנועית הסרט לא עובד. העריכה גרועה וקיטשית ברמות של "אנשים שמדברים באינטרנט הופכים לקולאז' שיוצר את הפרצוף של קונור", הצילום משעמם והשילוב בין השירים לריאליזם נותן את התחושה שאוון הוא רוצח סדרתי סכיזופרן שהוזה את כל העלילה. יכול להיות שהיה צריך ללכת עם התחושה הזאת עד הסוף ופשוט להפוך את הסיפור לסרט אימה פסיכולוגי בכיכובה של משפחת מרפי, אבל נו, באקדמיה לא אוהבים סרטי אימה, ובן פלאט רוצה את המועמדות לאוסקר שלו.