ביקורת: הצלילה

הפעם ההיא שאתם והאחים שלכם הלכתם מכות, עכשיו על מסך גדול ובאורך של שעה וחצי.

אסור להרביץ לזרים ברחוב, ורק מפלצת מרביץ לאשתו או לילדים שלו, ואיזה מין בן סורר ומורה יכול לחשוב בכלל על להרביץ להורים שלו, אבל יש קרובי משפחה מסוג אחד שלגיטימי לחלוטין לפרק במכות, לפחות עד גיל מסוים: האחים שלך. מספר המשחקים האלימים והמטורפים שראיתי אחים ממציאים כדי לתרץ ללכת מכות אחד עם השני מגיע, בקירוב, לאינסוף. בתקופה שבה כולם עדיין ילדים ולא יודעים לבטא את עצמם, החיים עם עוד אנשים שגדלים ויש להם בעיות משלהם במרחב מחייה קטן מעבירים לא פעם אנשים על דעתם ועל כן, מדי פעם, הם פשוט קופצים על האחים שלהם ומרביצים להם. זה לא אידיאלי, אבל המשפט "החטפתי מכות לאח שלי" לא יגרום לאף אחד, ככל הנראה, להתקשר למשטרה.

אם הפסקה הקודמת גרמה לכם להגיד "מה, לא, על מה אתה מדבר, איזה מין פרא אדם מטורף אתה" – יש סיכוי ש"הצלילה" הוא לא בשבילכם, כי מה ש"הצלילה" עוסק בו הוא בדיוק זה – שלושה אחים, על רקע גיוסם המתקרב ללחימה במלחמת לבנון השנייה. אחד מהם, שעזב את הקיבוץ הצפוני בו הם גרו לטובת תל אביב, חוזר לרגל הקבורה של האב והמתחים הלא פתורים ביניהם יצוצו ביומיים הקרובים. במילים אחרות – יאללה מכות.

אם "סרט שמתרחש בקיבוץ על שלושה אחים שקוברים קרוב משפחה" נשמע לכם איכשהו מוכר מאוד אז כן, בהחלט אפשר להתייחס ל"הצלילה" כאיזו התפתחות מוטנטית של "מבצע סבתא" – משהו קצת יותר אמנותי, דרמטי, אלים ורציני, אבל בליבו עדיין יש אח גדול שמתעלל בשני האחים הקטנים שלו, אח אמצעי שבעוד שליבו עם העבר, גופו במרכז ואח קטן שרק מנסה למצוא את מקומו. חוץ מההבדלים הברורים בין הסרטים (אף אחד לא מתחיל הכי מהר ואז מגביר, גומר כמו מוטי בננה בציריך או מציע פאק אוף קופי) אולי הנקודה הכי קריטית היא נקודת המבט של הסרט – "מבצע סבתא" מראה את השתלשלות האירועים מנקודת המבט של הילד הקטן ואילו "הצלילה", למרות שהגיבור הוא לכאורה הילד האמצעי, מתחיל ומסתיים עם הבכור שהוא גם, במקרה או שלא, במאי הסרט. ההבדל בנקודת המבט הזאת, בין בן הזקונים והבן הבכור הוא משמעותי מאוד ומה שנראה כדאחקה לאחד, הוא מאוד רציני לאחר. אבל מכיוון שלכל סרט מגיעה תשומת לב משלו, נעזוב את שלל נקודות ההשוואה בין שני הסרטים (למרות שזה די מרתק מבחינתי), ונדבר על "הצלילה" בפני עצמו.

אז "הצלילה" הוא… טוב. הנקודות בין המילה "הוא" ו"טוב" הן כאן כי אני חושב שאולי הוא היה יותר טוב אם הוא לא היה מגיע אחרי חודש מאוד מוצלח לקולנוע הישראלי (שהתחיל עם "תל אביב על האש" ונגמר עם "המוסד"), או אולי הוא היה יותר טוב סתם אם הוא היה יותר טוב. קשה לדעת.

נקודת החוזק שלו – הדינמיקה של האחים, שמגולמים כאן על ידי הבמאי ושני אחיו, שבזכות הליהוק היא בלתי ניתנת לחיקוי – מובילה גם לחלק מהנקודות היותר חלשות שלו – רגעי משחק לא משופשפים וחלשים ששחקנים מקצועיים יותר היו כנראה יכולים לחלץ. עוד בעיה שהיא בעצם פתרון היא האווירה של הסרט, שאחראית לכמה מסצנות השנה לא רק בקולנוע הישראלי אלא בקולנוע בכלל. אבל האווירה הזאת, המהפנטת, גורמת לחוסר מיקוד בסרט ולסיפור שכמו מרבית הקולנוע הישראלי, חסר לו סיום מספק. האם הרגעים החלשים של המשחק מתגמדים לעומת דינמיקה שאי אפשר היה ליצור אחרת? האם הסצנות האלה, שהן באמת זהב, שוות מספיק בשביל סיפור קצת רעוע? כן. אבל כאמור, זה גורם לכך שההמלצה על הסרט (והוא בהחלט מומלץ) היא קצת מסוייגת – ההחלטות שבו ראויות להערכה, אבל הן גם מונעות ממנו להיות בליגת העל של הסרטים.

עוד בעיה היא ש"הצלילה" הוא סרט על גברים, טראומות של גברים, מכות של גברים, גברים שהם אחים ואיך אומרים הצעירים? גבריות רעילה. ולא שזו בעיה בפני עצמה, אבל כאן הצופה הישראלי הותיק אמור להגיד "אה, עוד אחד?". וטוב, כן, עוד אחד. ברצף כל סרטי הצבא והישראלים המיוסרים מטראומות צבא, "הצלילה" הוא בהחלט "עוד אחד" –  אבל, יש להגיד, הוא אחד טוב: גם אם המכלול שלו מצטרף למשהו שכבר ראיתם, הפרטים הקטנים הופכים אותו לשווה צפייה. סצנה של נפילת קטיושות בלילה, סצנת ריקודים לצלילי להקת אבבא, סצנת הפיינטבול שמעטרת את הפוסטר – כולן משהו שצריך לראות ועדיף על מסך גדול.

אז כמכלול, "הצלילה" הוא מומלץ. יש לו חולשות ויש אנשים שלחלוטין לא יתחברו אליו – אם בגלל שהוא לא נוגע אליהם, ואם בגלל שהם יחשבו שהם כבר ראו משהו דומה מדי – אבל הדברים הטובים שיש בו (ויש לו הרבה מאלה), הופכים אותו לפנינה קצת מוזרה ששווה להכיר.