ביקורת: אליסיום

הסרט הזה מאוד יפה, ואני לא רוצה להישמע כמו המחנכת שלי מכיתה ד', אבל מניל בלומקאמפ ציפיתי ליותר
שם רשמי
אליסיום
שם לועזי
Elysium

‏"אליסיום" הוא סרט סבבה. הוא גם האכזבה הקולנועית הכי צורבת מאז "פרומתאוס".

כדור הארץ הפך לגוש של זוהמה ובוץ ואנשים בלי ביטוח רפואי. תושביו העשירים ביותר החליטו ‏שנמאס להם, ועזבו. הם עברו לחיות באליסיום, תחנת חלל ענקית שמרחפת בשמי כדור הארץ. ‏החיים באליסיום מושלמים: לכל אחד יש מדשאה, בריכה ורופא אוטומטי שתחת השגחתו בני אדם ‏הם כמעט בני אלמוות. כל יתר ה-99% נשארו על פני הכדור, עובדים קשה או לא עובדים בכלל, ‏מנסים למשוך איכשהו עד מחר ועד השבוע הבא. מאט דיימון הוא אחד מאותם קשי יום, פושע ‏לשעבר, פועל פשוט, שמגלה יום אחד שהיתה איזו תקלה, והוא גוסס. אפשר אמנם לטפל בזה ‏באליסיום, אבל אי אפשר להגיע לאליסיום אם אתה לא מאוד מאוד עשיר. הם יורים באורחים בלתי ‏קרואים. אז מאט דיימון מתקין לעצמו כמה שידרוגים, ומנסה להגיע לאליסיום בכל זאת, כי מה כבר ‏יש לו להפסיד.‏

‏"אליסיום" הוא סרטו השני של ניל בלומקאמפ, וכבר אחרי שני סרטים, אי אפשר לטעות בסגנון ‏שלו. עבודה העיצוב והאפקטים בסרט (הדו-מימדי בעליל) מעולה. בלומקאמפ מצלם סרטים על ‏העתיד, על חלליות וחייזרים, אבל בניגוד לסרטי מד"ב שבהם העתיד מצוחצח ומלוקק, העתיד של ‏בלומקאמפ הוא עולם שלישי. הוא מלוכלך, מחוספס, מפורט, מכוער – במובן היפה של המילה. ‏אפילו סרטים שבהם העתיד אינו ורוד נוטים לעצור כדי להראות לקהל את ההמצאות ‏החדשות ‏שלהם ולומר "תראו מה יש לי, נכון מגניב?". בלומקאמפ יודע לעצב טכנולוגיה שתיראה ‏זרה, מסוכנת, אמינה ומגניבה, אבל לוקח אותה כמובן מאליו ומראה לנו אותה ‏כבדרך אגב, מה ‏שהופך את השילוב שלה בעולם להרבה יותר אמין. כשחללית נוחתת בסרט של בלומקאמפ היא לא ‏נראית כמו יצירת פאר של אפקטים ממוחשבים שנועדה שתתפעלו ממנה, אלא כמו כלי רכב, ‏שבמקרה לא קיים בעולם כיום, שעוצר בצד הדרך. ובין כל היומיומיות הזאת, הסרט עובר מדי פעם ‏לשמים, ופתאום הוא יפהפה. גם אם ראיתם כבר חללית או שתיים ממריאות על המסך בקולנוע, ‏הטיסה מכדור הארץ לאליסיום היא מתקן עיסוי אישונים מענג.‏

סצינות האקשן שלו הן אמנם קופצניות ותזזיתיות במידה שגובלת במעצבן, אבל מלאות עוצמה ‏וברוטליות, ומאפשרות לעקוב אחרי המתרחש. מדברים עכשיו על ריבוט ל"שליחות קטלנית". זה, ‏כמובן, רעיון מיותר לחלוטין, אבל אם מישהו צריך ‏לעשות את זה –בלומקאמפ הוא האיש. ‏

הבעיה היחידה היא שהסיפור הוא… איך לומר? אידיוטי.‏

זאת, כמובן, זכותו להיות אידיוטי. זה טבעי לחלוטין שסרט-אפקטים קיצי יהיה אידיוטי. אני מוכן ‏להיות הראשון להודות שגם "פסיפיק רים" המהנה בטירוף הוא לא סרט חכם במיוחד. בנוף ‏הבלוקבאסטרים ההוליוודיים, בין "סטארטרק" המחודש ל"איש הפלדה", אין ב"אליסיום" שום דבר ‏שמתבלט כמטומטם במידה יוצאת דופן. סתם, אתם יודעים, סרט אפקטים וכאלה, הם לא נוטים ‏להיות סמינר בפילוסופיה. הכל רק עניין של ציפיות. אני שונא להישמע כמו המחנכת שלי מכתה ד', ‏אבל מבלומקאמפ ציפיתי ליותר.‏

‏"מחוז 9", הסרט הראשון של בלומקאמפ, לא היה סתם סרט אקשן מגניב: הוא היה מדע בדיוני ‏חברתי במלוא מובן המילה, וכשהוא דיבר על חייזרים, בעצם הוא דיבר על אפרטהייד. בתור סרט ‏מדע בדיוני הוליוודי, זה היה סרט חכם במידה בלתי רגילה, ולכן מטבע הדברים ציפיתי ‏מ"אליסיום" להמשיך את המסורת, להיות סרט שלא מצריך הפעלת אידיוטומט, ‏ולהפוך את בלומקאמפ רשמית לאיש החכם של הוליווד.‏

וזה לא קרה. "אליסיום" בהחלט מנסה להיות סרט בעל משמעות ורלוונטיות חברתית. ‏הפעם הוא עוסק בפערים בחברה, ב-99% ובשלטון האליטות. רק שהוא עושה את זה באופן הכי ‏פשטני והכי רדוד האפשרי: למעשה, הוא לא עושה שום דבר עם הקונפליקט חוץ מלהעביר אותו ‏לחלל. פעם העשירים גרו במגדלי אקירוב, היום הם גרים באליסיום. אבל חוץ מזה, שום דבר לא ‏השתנה. הסרט לא מנסח שום אמירה על המצב הכלכלי, בהווה או בעתיד, מלבד האבחנה ‏שהעשירים הם רעים (ומדברים צרפתית), העניים הם טובים (ומדברים ספרדית) וזה לא פייר. ‏נראה שדיכוי העניים בכדור הארץ נעשה לשם הדיכוי בלבד, לשם המו-הא-הא-הא-הא. הנבלים ‏בסרט (ג'ודי פוסטר ושאלטו קופליי) הם נבלים של סרטים מצוירים: הם רעים לצורך הרוע. לקופלי, ‏בעל המבטא הדרום-אפריקאי שנשמע כמו אוקראיני עושה פארודיה על אירי שמחקה סקוטי, ‏לפחות יש דמות מוגזמת ומופרעת לשחק; פוסטר לא קיבלה אפילו את זה, היא נראית ומתנהגת ‏כמו פקידת ביטוח לאומי שלא מוותרת לכם על קנס.‏

וגם בלי היומרה חסרת הכיסוי למסרים חשובים, הסרט פשוט לא חכם. אנשים עושים שוב ושוב ‏מעשים מטומטמים במידה כמעט התאבדותית רק כדי להניע את העלילה קדימה. הסרט מתייחס ‏ל"קוד" ול"האקינג" כמו שסרטים התייחסו אליהם בשנות השמונים: מין קסם הארי-פוטרי כזה, ‏שאם אומרים את המילה הנכונה עושה כל מה שרוצים. הייתי מוכן לעשות לסרט הנחות בשם ‏הכוונות הטובות, אבל אין מה לעשות: הוא פשוט ממש, ממש טפשי.‏

אולי אפילו יותר מהטפשיות שלו הפריע לי שהסרט לא נותן תשובה לשאלה אחת מרכזית: מה ‏הרעיון הגדול? מאחורי כל יצירת מדע בדיוני גדולה עומד רעיון גדול שעליו הסרט בנוי. מה אם ‏העולם כולו הוא בעצם אשלית מציאות וירטואלית? מה אם אפשר היה להיכנס לתוך חלומות של ‏אנשים אחרים? מה אם היית חוזר בזמן ופוגש את אמא שלך כשהיתה בגילך? אפילו ל"עולם הזמן" ‏‏– שניסה גם הוא להיות מדע בדיוני חברתי, וגם הוא איכזב – היה קונספט אחד מרתק: השימוש ‏בזמן כבכסף. איזה רעיון גדול יש ל"אליסיום"? מה הסרט הזה מציע שאין באף סרט אחר? ‏חלליות? רובוטים? מאט דיימון? יש פה עיצוב מצוין, אבל אין שום דבר חדש. לא ברור לי מה בעצם ‏משך את בלומקאמפ לספר דווקא את הסיפור הזה. ‏

על פי כל המדדים של סרטי קיץ, "אליסיום" באמת לא סרט רע. הוא מהנה ויפה ומעוצב להפליא. ‏אם לא היו לי ציפיות, לא הייתי מתאכזב. אבל מה לעשות, היו לי. סרטים שעושים טוב לעיניים כבר קיבלנו, והרבה. לעזאזל, זה היה יותר מדי ‏לצפות שלאורך הקיץ כולו נקבל סרט אחד שעושה משהו גם למח?‏


פורסם במקור בוואלה