ביקורת: הפרידה

הסרט שיגרום לכם להתקשר לסבתא שלכם ולשקר לה שהכל בסדר.
שם רשמי
הפרידה
שם לועזי
The Farewell

"הפרידה" הוא סרט שעוסק בשקרים. הוא מתחיל בשקרים יומיומיים ומקובלים לכל הדעות: בילי, שמתגוררת בניו יורק, מרגיעה את הסבתא בסין שהיא חובשת כובע בחוץ; מהצד השני של שיחת הטלפון, הסבתא מתעקשת שהיא בבית כשלמעשה היא בבדיקות בבית החולים. אחרי שהסרט ביסס את עמדתו בנוגע לשקרים מנומסים הוא מציב בפנינו את הדילמה האמיתית – הסבתא מאובחנת בסרטן והרופא אומר שנותרו לה חודשים ספורים לחיות, ובהחלטה משותפת בני משפחתה שגרים בתפוצות משאירים אותה באפילה בנוגע למצבה, ומארגנים חתונת בזק לאחד הנכדים בתור תירוץ להתכנס לצידה. בילי, בת המשפחה היחידה שגדלה במערב, לא מרגישה בנוח עם השקר הגדול מהרגיל. וזהו, זה מה שקורה בסרט. אין בו עוד אף קונפליקט מלבד ההתחבטויות של בילי בנוגע למוסריות המעשים של משפחתה. 

אבל אם אתם מחפשים את התשובה הברורה של "לשקר זה רע", אתם הולכים להתאכזב, וזה כי השקר הכי גדול שהאנושות מספרת לעצמה הוא שלשקר זה רע. אנחנו מתאמצים כל כך לשכנע ילדים שאסור לשקר אף פעם ושלשקר אין רגליים, בעודנו משקרים להם על גורלו של הכלב שלהם או סתם על זה שנגמרו העוגיות. ואז הם גדלים ומגלים שכולם משקרים כל הזמן, ושאין להם ברירה אלא לשקר גם.

גם  "צ'רנוביל", סדרה שהייתה לתופעה תרבותית ב-2019, סובבת רעיונית סביב צמד המילים "מחיר השקרים". הנרטיב שהיא מציגה כתוב היטב ומשכנע מאוד, אבל לא כל מה שתקף למדיניות הציבורית של המשטר הסובייטי תקף גם לחיי היומיום שלנו. בחיי היומיום אני מאמינה ששקרים הם הכרחיים לפעמים, ושהם יכולים להיות מיטיבים, בזמן ובמקום הנכון. הם יכולים להיות הרסניים, אבל כמו כל כלי חזק ומסוכן, הם מועילים בשימוש זהיר ומחושב. אנחנו צריכים להיות מסוגלים לדון בניואנסים של הדילמה הזו ולא להמשיך לשקר לעצמנו שלשקר זה תמיד רע, וזה בדיוק מה ש"הפרידה" עושה. 

למרות שמדובר בהפקה אמריקאית, הסרט דובר בעיקר מנדרינית, עם תיבול קל של אנגלית ויפנית. לולו וואנג, שכתבה וביימה את הסרט בהתבסס על אירועים אמיתיים מחייה, קיבלה הצעות מאולפנים שונים להפיק את הסרט עם שינויים מסוימים בתסריט. לדוגמה, הצמדה של דמות לבנה לדמות הראשית, שלה יוכלו להסביר את ההתרחשויות. או ארגון מחדש של האירועים כך שבילי תהיה זו שמתחתנת, ולא בן הדוד שלה. וואנג סירבה לעשות את השינויים האלה, מה שהפך את הדרך להפקת הסרט לקשה יותר, אבל גם נתן לסרט את האופי הייחודי שלו.

הקונפליקט שלו מאוד פשוט ומאוד אפקטיבי. אין שום הסחות דעת מעיקרי הדברים שעוברים על בילי: המתח בין שתי התרבויות שאליהן היא שייכת, והדאגה שלה לגורל הסבתא ולכך שהיא לא מודעת למצבה. הצילום הסטטי והאינטימי אמנם מושפע בחלקו מאילוצי הפקה, אבל הוא הולם את הסיפור המינורי והאישי. הצופים מרגישים שהם נמצאים ממש בבית המשפחה עם הדמויות, בלי אף מתווך.

לא רק מחסום השפה הופך את הסרט לפחות נגיש עבור קהל מערבי. מכיוון שהוא לא טורח בכלל להסביר את עצמו, כל פערי התרבות צפים אל פני השטח: מנהגי החתונה הסיניים וקוד הלבוש לא לחלוטין ברורים, ונוכחותו של מר לי – שמתגורר עם הסבתא האלמנה אבל לא נראה קרוב אליה אישית – מבלבלת למדי. אבל זה גם סוד הקסם של הסרט – הוא מרגיש ספציפי וכן, וזה מה שמאפשר לנו לזהות את האמת בתוכו. גם אם אף פעם לא הלכתם להשאיר לסבא המת שלכם אוכל על הקבר, אתם תזהו את ההומור המשפחתי שמופיע בסצנה הנהדרת הזו כלא מאוד שונה מזה שמופיע אצלכם בארוחות שישי. אפילו אם לא יודעים שהסרט מבוסס, לדבריו, על שקר אמיתי, קל להרגיש את האותנטיות שלו, והתחושה שאנחנו רואים אנשים אמיתיים מתנהגים בצורה שטבעית להם גוברת על תחושת הזרות.

מכיוון שהביקורת הזו נכתבת אחרי עונת הפרסים, היא לא משקפת את ההרגשה העיקרית שאיתה יצאתי מהסרט – אקוופינה חייבת לקבל מועמדות לאוסקר על זה. אני מתרשמת הרבה יותר מהופעות משחק שמציגות היטב דמות מאופקת מאשר ממשחק טוב של טירוף מוחלט, ואקוופינה, שהתפרסמה כקומיקאית וראפרית, מבצעת את התפקיד הדרמטי, האינטנסיבי והעצור של בילי בשלמות. בשלב הזה אני יכולה רק להביע אכזבה מכך שלא מספיק חברי אקדמיה מרגישים כמוני בנוגע לאקוופינה או בנוגע לסרט בכלל (לולו וואנג הופיעה בטקס האוסקר רק כעיטור על הגלימה של נטלי פורטמן). גם שוז'ן ז'או, שמשחקת את הסבתא ואינה מוכרת לקהל הלא-סיני, מרשימה מאוד ונותנת תחושה חמימה שמבהירה מצוין איך בילי כל כך קשורה אליה למרות המרחק העצום ביניהן. היא לפחות קיבלה הכרה כשזכתה על התפקיד הזה בפרס האינדיפנדנט ספיריט, שבו זכה גם הסרט.

הייחודיות של "הפרידה" היא לא רק בשפה שבה הסרט נכתב או בתרבות שהוא מציג. הוא כל כך מעניין כי הוא לוקח חוויה יומיומית שאנחנו לרוב לא דנים בה בעומק הראוי – שקרים – ובונה סביבה את הנרטיב באופן מרגש ומלא ניואנסים ("כאב ותהילה", עוד סרט מהשנה האחרונה שאינו דובר אנגלית ושאתם צריכים לראות, עושה את אותו דבר רק עם כאב). זה לא סרט בשבחם של שקרים, זה פשוט סרט שמכיר בכך שהבחירה בין אמת לשקר היא לא תמיד קלה כמו שנוח לנו לספר לעצמנו, בייחוד במקומות הכי אישיים. סביר להניח שאחרי הסרט יתעורר בכם דחף עז להתקשר לסבתא שלכם, ואם אתם צריכים לספר לה שאכלתם היום ארוחת צהריים בריאה ונורמלית (גם אם זה לא מדויק), יש לכם את האישור של לולו וואנג.