ביקורת: מהיר ועצבני 9

מגנטים, איך הם עובדים? ככל הנראה לא ככה.
שם רשמי
מהיר ועצבני 9
שם לועזי
Fast & Furious 9
סרט מס' 9 בסדרת מהיר ועצבני

בהתחלה של "מהיר ועצבני 9", גיבורינו מגוייסים למשימה כדי למצוא מקגאפין טכנולוגי חדש, הפעם מכשיר שיכול להשתלט על כל דבר בעולם שפועל על קוד. לפני שתספיקו לשאול למה שימציאו דבר כזה בכלל, הסרט כבר עובר ליבשת אחרת, אל מרדף מכוניות שמתרחש בשדה מוקשים וכולל מכונית שמרחפת מעל תהום בעזרת חבל של גשר שקרס. בסוף הקטע הזה, דומיניק "דום" טורטו (וין דיזל) מגלה שהנבל התורן שאיתו הוא מתעמת הוא לא אחר מאחיו הקטן ג'ייקוב (ג'ון סינה) – שמעולם לא הוזכר קודם לכן בסדרה שכה מהללת את ערכי המשפחה – שכועס על דום כי הוא תמיד היה הבן המועדף או משהו. ההתחלה הזאת היא תמצית של מה שהסרטים האלו הפכו להיות: שליש "משימה בלתי-אפשרית", שליש "לוני טונס" ושליש טלנובלה.

היוצרים עדיין מנסים להתעלות על עצמם בסצינות האקשן, ולאן כבר אפשר להמשיך אחרי שהראיתם מכונית שמרחפת בין בניינים בדובאי או מרדף עם צוללת? מסתבר שהתשובה היא מגנטים מאוד חזקים. כאלה שבלחיצות כפתור קטנות, ממגנטים אליהם מכוניות מסויימות, מעיפים באוויר מכוניות אחרות אבל איכשהו לא משפיעים על המכוניות שבתוכן הם נמצאים (הייתי מת לקרוא ביקורת של אייזק ניוטון על הסרטים האלה). הייתי רוצה להגיד שהאקשן הזה מבדר, אבל בשלב הזה הוא פשוט הפך לסתמי. אם פעם רק דום והובס (דוויין ג'ונסון, שלא חוזר לסרט הזה, כי ככה זה כשמסתכסכים עם הכוכב) היו אלו שהפרו את חוקי הפיזיקה, עכשיו כל הצוות הפכו לגיבורי-על חסינים לכל. זה נהיה עד כדי כך מגוחך שאפילו הדמויות התחילו לפתח מודעות ולהגיד דברים כמו "איזה קטע שאנחנו עוברים את כל הדברים האלו בלי לקבל אפילו שריטה", משל היו דדפול. גם אם זה היה מצחיק (וזה לא), זה עדיין לא פותר את הבעיה והיא שבשום שלב אני לא חושש לחיי הגיבורים. וכשאין שום סיכונים והכל מרגיש כמו סרט מצוייר מאוד יקר ומאוד רועש, מה הטעם בכל זה?

אז אם האקשן גרוע, עם מה נשארנו? אה כן, הסיפור בין שני האחים. שניהם התחילו בתור עוזרים של אביהם כשהיה נהג מירוצים, התפצלו אחרי טרגדיה משפחתית ובאופן טבעי החיים הובילו את שניהם להיות מרגלי-על שמעורבים בפרשיות חובקות-עולם. נראה לי שגם המעריצים השרופים של וין דיזל יסכימו איתי שלבחור אין מנעד רגשי רחב במיוחד. יש סיבה ששני התפקידים הכי אמוציונליים שלו הם אלו שבהם הוא מדבב דמויות אנימציה. לעומת זאת, ג'ון סינה כן יכול להיות שחקן… אולי "טוב" זאת מילה גדולה מדי אבל לכל הפחות מבדר, כשהוא רוצה. לרוע המזל, כאן הוא לא מקבל הרבה לעבוד איתו ונשאר עם אותו מבט זעוף לאורך כל הסרט. אז יוצא שגם העוגן הרגשי שלנו לא ממש עובד. הישועה לא מגיעה גם משאר הדמויות, שכל אחת רק עושה את השטיק שלה, בין אם זה לצעוק דברים בפאניקה, לכסח את הנבלים הפחות חשובים או להיות האקרית.

טוב, אז אין לסרט הזה אקשן מוצלח ואין לו לב, אבל אתם יודעים מה כן יש לו? הופעות אורח של דמויות מהעבר! סייפר (שרליז ת'רון) חוזרת כדי להיות קלישאה של "נבלית שכלואה בתוך כלוב מזכוכית" ונראה כאילו היא צילמה את כל הסצינות שלה ביום אחד. הלן מירן גם כנראה הייתה פנויה באיזה יום והסכימה לחזור כדי לצלם סצינה שבה היא בורחת מהמשטרה, שלא תורמת לסרט שום דבר חוץ מלגרום לאנשים להגיד "יו, זאת הלן מירן!". הזמרת קארדי בי גם מופיעה לסצינה של חצי דקה כי… אני אפילו לא יודע למה. היא לא הייתה בסרטים קודמים ואפילו אין לה שיר בפסקול של הסרט הזה. מה בדיוק את עושה פה, גברת בי?

הופעות האורח הכי בולטות הן הקאמבק מהסרט שכולם כבר שכחו ממנו, "טוקיו דריפט". השחקנים הראשיים מהסרט מגיחים כדי לעזור לקחת את החבורה של דום למקום שהרבה אנשים ציפו שהפרנצ'ייז ילך אליו אבל לא האמינו שהם אשכרה יעשו את זה (רמז: אף אחד לא שומע אתכם צועקים שם). בנוסף, ולהלן ספויילר שאינו ספויילר כי הוא מופיע בפוסטר ובטריילרים ובכל הקידום של הסרט: אחרי שהוא כביכול נהרג בסוף של "טוקיו דריפט" ע"י ג'ייסון סטיית'הם – שאחר-כך הצטרף לצוות של דום כי מה זה כבר רצח של חברים בין שני קירחים שריריים – האן (סאנג קאנג) חוזר מן המתים בגלל איזו סיבה מטומטמת ולא באמת חשובה. לצערנו, כמו שאר הופעות האורח בסרט הזה, אין לקאמבק שלו שום חשיבות פרט לפאן-סרוויס. אלוהים, לא פלא שהסרט הזה שעתיים וחצי.

סרטי "מהיר ועצבני" עשו מעבר מסרטים על מירוצי מכוניות לסרטי אקשן עם מכוניות כבר בסרט הרביעי, אבל בין סצינת אקשן מוגזמת אחת לזאת שאחריה עדיין היה איזה משהו להיאחז בו או תחושה שיש משהו שמונח על הכף. בסרט הקודם (השמיני, לא "הובס ושואו", אני מדחיק אותו) הדברים האלו כבר החלו להתפוגג וכעת הם כבר נעדרים לחלוטין. יש פה רק "ורום ורום, באנג באנג" ושום דבר מעבר לזה. אם זה כל מה שאתם מחפשים, כנראה שתהנו. אבל עם כל חיבתי לסרטים האלו, "מהיר ועצבני 9" גרם לי להבין שזה הזמן לעבור נתיב ולנסוע לדרך נפרדת, כי נראה שהפרנצ'ייז הזה נוסע לעבר צוק. גם אם חוקי הפיזיקה הגמישים יעזרו לו לשרוד, אני לא בטוח שאותו הדבר נכון לגבי תאי המוח שלי.