יעד סופי 5

אם אתם בקטע של לראות אנשים מתים בדרכים סדיסטיות ומזעזעות, זה די מצחיק
שם רשמי
יעד סופי 5
שם לועזי
Final Destination 5
סרט מס' 5 בסדרת יעד סופי

יש הרבה יתרונות לסדרת סרטים שבה כל הגיבורים מתים בכל סרט. זה בעיקר חסכוני. אף שחקן ‏לא יכול להתנפח ולדרוש טריליון מיליון מיליארד דולר פלוס מע"מ על הסרט הבא. תמיד אפשר ‏בלעדיו. מצד שני, החיסרון של השיטה הזאת היא שגם בסרט החמישי, כשהצופים כבר מכירים ‏היטב את העיקרון ויודעים בדיוק מה הולך לקרות, הדמויות לא. אז כולם צריכים שוב ושוב להיות ‏נדהמים ולבזבז זמן על דיבורים, כשבאותו זמן הם יכלו להימעך מתחת למכבש דרכים שנוסע על מסמרים שנשפכו ממשאית. או משהו.

קבוצה של אנשים מגוונים אתנית נמצאים באסון גדול שבו כולם מתים בזה אחר זה. אבל היי, רגע ‏‏– זה לא באמת קרה. זה היה רק חלום, חזון, של אחד מהם, נקרא לו לצורך העניין ג'ו. ג'ו, כשהוא ‏מגלה שהמציאות מתחילה לשחזר את החלום שלו, נכנס לפאניקה מוצדקת ומתחיל לצעוק "כולם ‏לרדת מהמטוס/אוטובוס/רכבת הרים/סירת בננה!". החברים יורדים וניצלים מהאסון, אבל לא ‏להרבה זמן. המוות, מתברר להם, מנסה לסגור חשבון, ומחסל אותם אחד אחד. ובתור מין נקמה ‏על כך שהעזו לרמות, הוא לא סתם גורם להם למות באופן מקובל – איזה שבץ פתאומי, ונגמר ‏העסק – אלא בוחר דרכים יצירתיות, משונות ובלתי סבירות כדי ליצור מקרי מוות שהיו יכולים ‏לקבל את פרס דארווין. אף אחד לא מת בסתם תאונת דרכים: הם תמיד עפים דרך חלון המכונית ‏ישר אל תוך כידון של ספורטאי אולימפי שעבר בסביבה שמפיל אותם אל תוך מחילה שבה הם נאכלים על ידי גירית. ובכל פעם מחדש הם צריכים למלמל כמה דברים ייצוגיים על ‏‏"גורל", ו"לרמות את המוות", ולהגיד "רגע, מה קורה פה? אנחנו מתים באותו סדר! מה יהיה? איך ‏אפשר לברוח מזה?" והצופים בקולנוע אומרים להם "יא אללה, לא ראיתם את הסרטים הקודמים? ‏אי אפשר לברוח מזה, עכשיו תסתמו ותמותו בשקט".‏

לסרטים האלה הולכים כדי לראות אנשים מתים. זה חולני וסאדיסטי ואכזרי וזה המצב. אם אתם ‏טוענים אחרת אתם משקרים לעצמכם. ואפשר לדון הרבה בשאלה האם זה בסדר, האם זה מוסרי ‏והאם זה אנושי ליהנות מצפיה באנשים מתים, אבל זה הרעיון של חלק גדול מז'אנר האימה, אז ‏למה לבוא בטענות ל"יעד סופי" דווקא? אי אפשר להאשים את הסרטים האלה בהטעיה.‏

רואים את הבעיה? שלוש פיסקאות שלמות, שהיה צריך לכתוב רק כדי להציג את הסדרה בכלל, ‏ועדיין לא אמרתי שום דבר על הסרט הספציפי הזה. אז ככה: אם אתם אוהבים את הסדרה ושמתם ‏בצד את רגשות האשמה, אתם תאהבו את "יעד סופי 5". את מה שהוא עושה – הוא עושה טוב. ‏סצינת האסון המסורתית שפותחת את הסרט היא הפעם התמוטטות גשר, והיא מרהיבה כמו ‏מיטב האסונות מסרטי רולנד אמריך. בשר התותחים, כלומר הדמויות, הם בסדר – אף אחד לא ‏משקיע יותר מדי בבניית דמויות שכל תפקידן הוא למות, אבל כאן יש קבוצה משוחקת לא רע מדי. ‏סצינות המוות שבהמשך הן מה שסצינות מוות של "יעד סופי" צריכות להיות – משונות, מופרכות, ‏ולפעמים מצחיקות. מבחינת רמת הגועל, חלקן מאכזבות, אם זאת המילה הנכונה. הסרט יכול ‏לגרום לכם להתפתל בכסא ולכסות את העיניים במשך כמה דקות בציפיה לדבר מעוות הקרביים ‏‏(מילולית, לפעמים) שאתם יודעים שעומד לקרות – אבל כשזה כבר קורה בסופו של דבר, זה ‏מגעיל, אין ספק, אבל זה לא נורא כמו שדמיינתם שזה יהיה. לא שאני מתלונן: זה בסדר גמור ‏שסרט כזה ייראה קצת כמו סרט מצויר. ריאליזם זה דבר מצוין בתחומים אחרים, לא בניקוב ‏גולגלות. וכדי להיות טיפה יותר מעוד פרק סטנדרטי בסדרה, "יעד סופי 5" אפילו קצת מפתיע. הוא ‏מסתיים ‏בטוויסט וחצי די מגניבים.‏

ואם אנחנו כבר בקטע של רגשות אשמה, אני חייב להודות בעוד דבר לא כל כך נעים: התלת-מימד ‏בסרט הזה הוא הכי מוצדק שראיתי כבר הרבה זמן. לפי ההתרשמות שלי, איכות התלת משתנה ‏מקולנוע לקולנוע ומסרט לסרט, אז כל מה שאני יכול לומר זה שבאולם 4 של רב-חן דיזנגוף הסרט ‏נראה יפה ועמוק, לא סבל מבעיה של כהות, והעומק הפך את הסרט לאפקטיבי יותר – הוא הוסיף ‏ורטיגו לסצינות הגובה, ושוק לסצינות שבהן משהו נדחף החוצה מהפריים, בדרך כלל דרך גופו של ‏מישהו. זה קצת עצוב ששנים אחרי שהתלת-מימד הפך לסטנדרט מקובל, עדיין אף אחד לא מצא ‏לו שימוש טוב יותר מאותה קלישאת תלת-מימד עוד משנות החמישים: סרטי אימה שזורקים על ‏אנשים דברים בפרצוף. עצוב, אבל לפחות במקרה הזה אי אפשר לומר שה-45 ש"ח התבזבזו על ‏כלום.‏