סרטי דרמת-ספורט כשמם כן הם: מורכבים מדרמה, ומספורט. כמו כל תוצר שמורכב משני דברים, סוד ההצלחה טמון בשילוב נכון של הגורמים העיקריים – קצת יותר מדי דרמה או קצת יותר מדי ספורט, והתוצאה לא תהיה משהו. זה נכון גם אם השילוב לא יעבוד בכלל, ונקבל שני חלקים שכל אחד מהם הוא משהו אחר לגמרי והתפירה שלהם יחד מרושלת ולא אמינה.
"פורד נגד פרארי" מצליח לעבור את המשוכה הזו כמעט עד הסוף. יש כאן דרמה, יש כאן ספורט (במקרה הזה מוטורי), והשילוב ביניהם מרגיש טבעי, קוהרנטי ולא מאולץ. הבעיות מתחילות לצוץ כשבסופו של דבר הוא מנסה להיות קצת יותר ממה שהוא היה עד עכשיו, מה שגורם לבלגן שלם ותחושת חוסר מיצוי מרגיזה. כמו שמרגישים כשעולים על רכב חדש, שועטים איתו בכבישים ונהנים מכל רגע, ואז נתקעים שעתיים בפקק רגע לפני החזרה הביתה. בדרך כלל המחשבה השולטת בראש במצב כזה היא "למה יצאנו לנסיעה הזו מלכתחילה?".
בשנת 1965, מחליטה חברת פורד שהיא צריכה איזו דחיפה פרסומית משמעותית כדי להתמודד בשוק הרכב האמריקני, שמעדיף יותר ויותר את מכוניותיה של חברת ג'נרל מוטורס המתחרה. נשיא החברה, הנרי פורד השני (טרייסי לטס), מקבל את הרעיון של יועצו לי איאקוקה (ג'ון ברנתל) להיכנס לעולם המירוצים וכך לצבור יוקרה ומוניטין.
כשהתוכנית הראשונה שלהם, לקנות את חברת פרארי ששלטה אז בתחום ללא עוררין, נכשלת תוך עלבון משמעותי מצד פרארי, מחליט פורד הזועם שהוא יבנה בעצמו מכונית מרוץ שתראה לפרארי מאיפה משתין האגזוז. לא רק זה, הוא יעשה את זה בתחרות בה ניצחה פרארי כבר ארבע שנים ברציפות – "מירוץ 24 השעות של לה-מאן", מירוץ יוקרתי שבוחן לא רק ביצועים אלא גם כוח סיבולת ונחשב עד היום לאחד מהאתגרים הקשים ביותר בתחום הספורט המוטורי.
איאקוקה (כן, זה שם אמיתי, תתרגלו) מגייס לשם כך את קרול שלבי (מאט דיימון), נהג מרוצים בדימוס שמתעסק היום בעיצוב וייצור מכוניות יוקרה. שלבי עצמו ניצח כנהג במירוץ המדובר, אך כיוון שכבר פרש מתחרות פעילה עקב סיבות בריאותיות הוא פונה לנהג מירוצים בריטי בשם קן מיילס (כריסטיאן בייל) כדי שיישב במושב הנהג במכונית שהוא עומד לייצר. הבעיה היא שמיילס הוא די פוץ גם באופן כללי וגם באופן אישי, והקושי בהתנהלות איתו מוביל לחיכוכים הן עם שלבי עצמו והן עם ליאו ביבי (ג'וש לוקאס), מנהל בכיר בחברת פורד שלא אוהב את הרעיון שנהג אימפולסיבי כמו מיילס יהיה אחראי לתדמית החדשה והנוצצת של החברה.
מה עובד ב"פורד נגד פרארי"? הרבה דברים, חלק מהם מצויינים ממש. הופעות משחק, למשל: בייל הוא שחקן שמפגיז כמעט בכל הופעה שלו וכאן המצב לא שונה. דיימון עושה גם הוא עבודה מצויינת. גם שחקני המשנה נהדרים – ג'ון ברנתל, כך נדמה, עושה קריירה מתפקידי משנה שבהם הוא מופיע לרבע סרט ואז נעלם; גו'ש לוקאס מעורר תיעוב בדיוק במידה הנכונה; ואני מוכרח לציין את טרייסי לטס בתפקיד הנרי פורד, שהיה סבבה כזה עד שהגיעה סצינה אחת – המצחיקה ביותר בסרט – שבה המצלמה נעצרה עליו בלי לזוז לשוט ארוך-ארוך, והשחקן, ברגע הזה, פשוט מושלם.
הבימוי בדרך כלל גם מעולה. אנחנו רגילים לראות מכוניות שועטות על המסך, אבל הסרט הזה נותן חוויה שונה מהרגיל כי הנושא כאן הוא לא הנופים המתחלפים או ההרס הסביבתי כמו שסרט אקשן 'רגיל' מציע, אלא הנהיגה עצמה; ואת זה הוא מעביר מעולה באמצעות בימוי נהדר (בדרך כלל), צילום מדוייק ועבודת סאונד מטורפת. אם אתם חובבי נהיגה, כבר יש לי שורה תחתונה בשבילכם: לכו לראות את הסרט הזה על המסך הכי גדול שתמצאו, עם השמע הכי בומבסטי שיש (איימקס, בקיצור). לא הייתי אף פעם בתוך פורד GT-40 שטסה על מאות קמ"ש; אני משוכנע שעכשיו אני מכיר קצת את התחושה.
רק מה, למרות שהוא עשוי היטב, למרות תצוגות המשחק המרשימות ולמרות סצינות המירוץ המדהימות – יצאתי מהסרט בתחושה חמוצה.
לסרט קוראים "פורד נגד פרארי", אבל היו צריכים לקרוא לו "מיילס נגד שלבי", או יותר נכון "מיילס נגד העולם". כי המירוץ והתחרות תופסים מקום חשוב, אבל הסרט מחליט משלב מסויים שהעיקר כאן הוא הדרמה האנושית ומתחיל להתמקד בהתמודדות של קן מיילס עם הבעיות האישיות שלו.
ההחלטה הזו נעשתה משיקולים שאני יכול להבין – אבל לא להצדיק: היא גורמת לסוף כמעט אנטי-קליימקטי מרוב התמקדות בדרמה על חשבון הספורט. כך יצא שבסיקוונס הסיום, זה שאמור להלהיב אותנו ולהוציא מהצופים צעקת "הו יההההה!!!!", ישבתי בכיסא והרגשתי מתוסכל. וזה לא שאי אפשר היה אחרת. יש כאן דרמה שמכוונת לאוסקר, סבבה; היא לא חייבת לדרוס תחתיה את הקתרזיס הכמעט מובנה בסרט ספורט.
אולי הייתי סולח לסרט על הסיום הזה אם הדרמה הייתה מצדיקה אותו – אבל לטעמי, וכאן התלונה העיקרית שלי על הסרט, היא פשוט לא. קן מיילס הוא אדם אימפולסיבי, וכפי שהוא מעיד על עצמו "לא טוב כל כך עם אנשים". הסרט מנסה לתת לו אנושיות ועושה את זה לא רע, אבל למרות המשחק המעולה של בייל שסוף סוף לא צריך לזייף מבטא אמריקאי – הדמות שלו לא מספיק מעניינת. יש למיילס אישה, וילד שמעריץ אותו, ואני אמור להיכנע לטריק השקוף ולהתרגש נורא ממה שעובר עליו, אבל מה אני אעשה וזה לא עבד עליי.
גם דמותו של מאט דיימון, הצלע המרכזית השניה בסרט, לא מותירה טעם טוב בפה. קרול שלבי מעורר הרבה יותר אמפתיה, אבל בסופו של דבר הוא לא עובר שום תהליך. גם כאן, הדרמה שבקו העלילה שלו – מאבק מול לובשי החליפות בחברת פורד (כולל סצינה אחת עם כתיבה מבריקה במיוחד) – מתפוגגת לקראת הסוף בלי להשאיר רושם והסרט עובר להתרכז רק ביחסים שלו עם נהג המירוצים הקפריזי, מה ששוב גורם לתחושה של פורקן שמחכה להתרחש ולא מגיע.
לכאורה, אפשר להצדיק את הבעיות שציינתי בכך שהסרט נצמד למה שקרה במציאות. אבל חוץ מכך שאני משוכנע שאפשר היה גם להיצמד לארועים האמיתיים וגם לתת סיום מספק – אני סבור באופן כללי שבעיבוד קולנועי צריך לקחת קצת חופש אומנותי כדי לא להוציא את הצופים שלך מרומים.
כך, דווקא במערכה האחרונה שהיתה אמורה להיות שיאו של הסרט, ניסו היוצרים לרקוד בצורה גמלונית על שתי החתונות וכשלו. הקתרזיס של הספורט המוטורי נמעך תחת דרמה לא ממוצה ומהלכים רגשיים לא אמינים, והסרט יצא קירח מכאן ומכאן.
הזכרתי את דמותו של לי איאקוקה, שמופיעה בסרט לאיזה חצי שעה ואז עוברת לכהן בתפקיד ניצב. ג'ון ברנתל הוא אחד השחקנים שהכי כיף לראות, בכל תפקיד שהוא, ואיאקוקה היה במציאות דמות מרתקת שפעלה עוד גדולות ונצורות בעולם הרכב האמריקאי. כמובן שלא יכלו להתרכז בו בסרט הזה, אבל מה שכן הראו ממנו נתן ביטוי מדוייק לתחושה הכללית שלי ביציאה מהקולנוע: כיף, מבוצע טוב, אבל הסיפור לא מיצה את עצמו ואני עדיין מחכה.
הסוף המתסכל קרה גם במציאות
דווקא מצאתי את זה מעניין שבמקום סוף די צפוי עם קריאות "יהההה" קרה משהו טיפה שונה. אבל בכל מקרה, זה לגמרי גם מה שקרה במירוץ האמיתי, בדקתי :), אז אני לא בטוח שנכון לבוא לסרט בטענות על כך שהוא שבר את הקטרזיס שנבנה במהלך הסרט לטובת הדרמה, ובכל מקרה לדעתי הסוף השתלב יפה באווירה שנבנתה במהלך הסרט
המממ?
אני יודע שזה מה שהיה. זה גם כתוב בביקורת. לא הייתי כותב אותה בלי לבדוק מה קרה במציאות.
ולעצם הענין – לדעתי היה אפשר כן לשים דגש גם על הרגע בו פרארי נשרה מהמירוץ ובו לתת קתרזיס למה שהוא אשכרה השם של הסרט, ואז להמשיך לקו העלילה של סוף המירוץ ושמיילס הגיע למקום השני.
אבל תשמע, אני בכל מקרה בדעת מיעוט לגבי הסרט (92% אחוז בעגבניות), אז תרגיש חופשי לחלוק עליי.
לי איאקוקה
הבדיחה לא היתה במקום. כבודה של הבורות, במקומה מונח, אבל איאקוקה הוא בקלות אחד המנהלים המפורסמים בעולם , לפחות במאה הקודמת והאיש שבנה את קרייזלר כאלטרנטיבה של ממש
איזה בדיחה? שהשם שלו מסובך?
(ל"ת)
לא מסובך, אמיתי.
בפסקה האחרונה ברור שהכותב יודע מי זה, אבל הבדיחה מניחה שהקורא – לא. זה כנראה נכון לגבי חלק מהאנשים צעירים, אבל איאקוקה היה, במובנים מסוימים, הסטיב ג'ובס של שנות ה-80: מנהל נערץ שגם נתפס כמוביל חברתי וכמודל לחיקוי.
לא בהכרח
הבדיחה מניחה שני דברים: שלפחות חלק מהקוראים אכן לא מכירים את האיש, ושברור שאם הסרט לא היה מבוסס על דמויות אמיתיות אף תסריטאי לא היה בוחר שם כזה.
בכל מקרה, אתה מעיר בנעימות ולא מאשים בבורות בלי לקרוא את הטקסט שאתה תוקף, וזאת כבר התחלה טובה יותר מלא לקרוא מה כתבתי אלא לרוץ להגיב.
אז סליחתי מאיאקוקה, לא התכוונתי לזלזל בו. אדרבה, סרט ביוגרפי על חייו בכיכוב ג'ון ברנתל הוא משהו שאני ארוץ לראות.
קראת את הפיסקה האחרונה של הביקורת
לפני שאתה מדבר על בורות?
האמת, אני אהבתי את הסוף
כן, הרגשתי את אותה תחושת החמצה.
אבל גם הערכתי את זה, כי בסוף זה סיפור אמיתי. ובמציאות לא תמיד הסוף טוב, ולפעמים מי שהיה אמור לנצח מפסיד, ואחרי זה מת חודשיים אחר כך.
כי ככה זה במציאות.
כןזה מוציא ממך החמצה ואין לך קתרזיס של סיום, אבל זה הכניס אותנו לנעליים של הדמות ובסוף לדעתי זאת הכוונה.
תודה על ההמלצה
אין לי אפילו רישיון נהיגה, אבל אחרי קריאת הביקורת הרעיון לחוות את צילומי המירוצים מספיק ריגש אותי בשביל להגיע לקולנוע בחמישי עם כל העולם ואשתו.
הסוף… היה לא מספק, ובעיקר מעצבן (במובן "תרגיעו עם ההקרבות האישיות המפוארות ותילחמו בתאגיד עד חורמה") אבל אחרי שנזכרתי שזה סיפור אמיתי התפייסתי קצת עם הרעיון. אמיתות היסטוריות מפליאות הן משהו שראוי לעשות עליו סרט, החלטות תסריט מפליאות – פחות.
החליפות נגד העובדים
אני מסכים שיש משהו בסוף שלא עובד, אבל לאו דווקא מה ש(אני חושב ש)אתה מתכוון אליו.
בסך הכל, הסיפור הוא בהחלט לא ממש על המירוצים ויותר על סיפור מאוד של "האנשים בחליפות לא מבינים מהחיים שלהם, לעומת החברה הרציניים והחדשניים שאשכרה נמצאים ועובדים". ככזה, יש בו לא מעט סצנות מעניינות ונחמדות בדינימיקה, ואני צופה שהסרט יהיה מאוד להיט ב"סרט בערב עובדים לגבי סוגיות ניהול וכו'".
אבל אז הסוף עובר למישור האישי וזה בסדר, אבל לא באמת הייתה דילמה שם – שלבי ומיילס די הסתדרו ואהבו אחד את השני, כולל החיכוכים של שניהם, ולכן הסיום לא ממש משאיר אפקט דרמטי אלא יותר אפקט סנטימנטלי.
בסך הכל, סרט אוסקרים מאוד קלאסי עם כמה סצנות כיפיות, סיום קצת חלש, ותסריט לא עד הסוף מפוצח. בייל נהדר בצורה ביילית שכזאת, דיימון.. הוא דיימון?, מסכים שהסצנה עם לטס היא כנראה *ה*סצנה של הסרט.
וזה סיפור מעצבן
כי הסיבה שהמירוץ הזה התקיים, והסיבה שפורד ניצחו בו, זה כי החליפות החליטו, ועשו את זה בדרך של חליפות: שמו המון המון כסף, הביאו את הטכנולוגיה המרכזית, הקימו מנגנון משומן (נבחרות, אימונים, יח"צ) וניהלו בצורה של פירמידה שבה העובדים למטה מפחדים מהבוס למעלה, לא מעריצים אותו.
אבל הסרט מנסה להיות גם וגם, ובגלל זה הוא צורם: גם לדבוק במסר של הארי המזוהם וגם לספר איך הקימו את היחידה לחקירות שוטרים. לא פלא שאת העובדה שהמנוע היה כולו של פורד הסרט דוחף לסצנה קטנטנה כדי שלא נשים לב, בטעות, שזה סותר את כל מוסר ההשכל שלו.
אם המסר של הסרט היה אמור להיות "האדם הקטן נגד המכונה התעשייתית" אז הסרט היה צריך להתמקד בפרארי, והוא היה צריך להיות טרגדיה.
כן, אין ספק שהיו סיפורים יותר מוצלחים לספר סיפור שכזה
אבל אני חושב ש(כמישהו שאין לו ידע גדול על המרוץ) הסרט הצליח יפה דווקא להחביא את כל החלקים שבמציאות הורסים את המסר (כמו זה שגם הקבוצה שניצחה הייתה לא רק של פורד אלא של שלבי) .
אבל, כאילו, נו, סרט הוליוודי. זה לא שיש כבוד גדול למציאות בכאלה. זה בעיקר מתסכל כי יש כאן דיכוטומיה שלא מתאימה למציאות (כולל משפטים כמו "אנחנו נלחמנו באירופה במלחמת העולם השנייה" שמתעלמים מכמה פרטים נוספים שם) וחבל להחזיק אותה סתם, כי לא פעם החליפות והאדם הקטן יכולים לעבוד יפה מאוד יחד. אבל זה רק אם מסתכלים על זה ביחס למה שקרה במציאות. כסיפור פנטזיה הוליוודי, זה די יפה.
אבל זה לא, זו הנקודה.
ברור לי שהיו חייבים דילמה כלשהי שתניע את הסרט. פחות ברור לי שהיו חייבים אנשים רעים כל-כך קלישאתיים, אבל נניח. אבל למה לבחור את האנשים הרעים הכי לא הגיוניים? היו יכולים להפוך את אנשי פרארי לרעים; היו יכולים להתמקד בשדים הפנימיים של מיילס; היו יכולים להמציא יריבות בין שלבי לבין מארגני מירוץ לה מאן – לא משנה מה, זה היה יותר הגיוני מהיריבות הדבילית שבסוף בחרו בה.
שאלת הרעים זאת שאלה טובה
בייחוד לנוכח, נו, השם המזורגג של הסרט.
אני כן חושב שהסרט מציג עמדה קצת יותר אמביוונלטית משהו לגבי הנושא ואנחנו קצת נוקשים איתו – הנרי פורד השני, לכאורה החליפה החליפתית ביותר, מוצג באור יותר מורכב מ"רע נבזי ומרושע". כמובן, החלקים הטובים שלו זה עדיין החלקים שבהם הוא "מוותר", ולא החלקים שבהם מראים את ההשפעה והכוח שתיארת שרק הוא יכול לגרום להם.
הוא לא החליפה החליפתית ביותר.
זה, ללא ספק, ליאו ביבי. לסרט יש חיבה לאינדיבידואליזם חצוף (בכלל, הסרט הזה לא שמע את המושג toxic masculinity), ופורד הוא בהחלט אינדיבידואליסט. הסרט מתעב בירוקרטיות, פחדנים וחנפנים – וביבי הוא ייצוג של כל השלושה.
נו, שוב פעם השמאל עם ההשמצות שלו
מתי תבינו שראש ממשלה מחליפים ב-אה, רגע, מצטער, ביבי אחר.
חזרה לנושא: כן, אבל שים לב למקום שהוא תופס ולדגש שהסרט נותן ללי איאקוקה (למרות שפרט מפאן סרוויס ליודעים לדבר, היה אפשר לחתוך את התפקיד עם מינימום השפעה ולמצוא דרך אחרת לחבר את שלבי ופורד). אני חושב שהסרט מנסה להציג את הבעיה כרצף אישיותי, שבו מיילס בקצה אחד וביבי בקצה אחר. זה עדיין קצת דיכוטומי ומעצבן, בעיקר כי הסרט לא מכיר בכך שיש יתרונות לשני הצדדים, אבל יש בזה משהו שהופך את זה למעניין כי אתה לא בטוח בכל שלב איך יתנהגו "אנשי האמצע" (שלבי, איאקוקה וכו').
אתה לא בטוח איך הם יתנהגו - אתה בטוח לגמרי איך הם מרגישים
ולכן זה לא מעניין, כי ברמה המוסרית (מה טוב יותר) וגם המעשית (מה עובד טוב יותר), לסרט אין שום ספקות: הדרך של החליפות שגויה. זה שהם שולטים בעולם וצריך לדעת לתמרן אותם (או מסביבם) זה לא ממש מסר מעניין.
כמובן שהתסריט "ייפה" את העובדות כדי לעשות את האמריקאים סוג של אנדרדוג
אבל מצד שני, סיפורי אנדרדוג אמיתיים בעולם מירוצי המכוניות כמו מקלארן בלה-מאן או ברון-ג'י.פי. לא ממש יכולים להיות מעובדים לסרט הוליוודי בגלל היעדרו של יריב מרכזי.
נקודה שהכי הפריעה לי אישית בסרט
נהניתי מאד מהסרט על אף שזה לא סוג הסרטים שאני מחבב בדרך כלל.
לי אישית הדבר שהכי הפריע זה שהתרגלתי לדמות של ג'ון ברנתל כמעניש מסדרת הטלוויזיה, וזה הציק לי בעין לראות אותו מסתובב עם חליפה כמו איש עסקים מדופלם.
זה תפס אותי בעיקר בסצנה שבה ניסה לקנות את פרארי וקיבל דחייה כזו מעליבה, כבר הרצתי תסריט בראש שהוא שולף מהגקט איזה 0.5 מאג או איזה m16 ומרסס שם את כולם למוות..חחח
סרט גנרי ובנאלי
לא סרט רע והמשחק מצוין אבל שום דבר מיוחד.
הניסיון לדחוף בכוח נבל לסרט הוא ממש מיותר