ביקורת: פורסט גאמפ

החיים הם כמו קופסת שוקולדים - לא מתעלים על "פורסט גאמפ".
שם רשמי
פורסט גאמפ
שם לועזי
Forrest Gump

בשאלה הפתוחה עדיין של מי היה צריך לזכות באוסקר בשנת 1995, הזכייה של "פורסט גאמפ" נחשבת להוכחה לשמרנות של האקדמיה, שהעדיפה את האפוס השמאלצי על פני "ספרות זולה" הנועז והחתרני (המועמדים האחרים – ביניהם "חומות של תקווה" ו"ארבע חתונות ולוויה" – איכשהו הושמטו מהשיחה עם הזמן). בעיניי הרעיון הזה הופך את "פורסט גאמפ", באופן בלתי נתפס, לסרט שהוא גם שובר קופות עצום, גם זוכה אוסקר וגם אנדרייטד. כי נכון, זה סרט סנטימנטלי, אבל חבל לצמצם אותו להגדרה הזו כי מתחת לזה הוא מחביא ביקורת צורבת על האתוס האמריקאי כולו.

לא מקרי שהסרט מציב את פורסט גאמפ בערך בכל נקודת מפנה בתרבות האמריקאית לאורך המאה העשרים. זה סרט אמריקאי יותר מפאי תפוחים שמגיע מרוברט זמקיס, שמתחרה על תואר הבמאי האמריקאי ביותר רק בחברו הקרוב סטיבן ספילברג. פורסט, הדמות הראשית, מייצג בשלמות את אמריקה עצמה: יש לו שורשים בגזענות עמוקה והתחלה צנועה לחיים, ורק בזכות התמדה חסרת בינה ומזל בלתי סביר הוא מגיע לגדולות ומשאיר אבק לחכמים ולנבונים ממנו. הוא עיוור לסבל של כולם סביבו, אבל לא מזדון, והוא לא יודע לעשות כלום חוץ מלרוץ קדימה ולהגשים את החלום האמריקאי בלי כוונה. בזמן שהוא קוטף ניצחון בלתי-מורווח אחרי ניצחון הוא מוקף בדמויות שמייצגות את החלקים בחברה שאותם החלום האמריקאי מכזיב: באבה, מקבילו האפרו-אמריקאי שעל חשבונו התאפשרה ההצלחה של הלבן מבית האחוזה; ג'ני, שנופלת באופן קבוע בין הכיסאות וסובלת מכל סוג של אלימות מגדרית; ואפילו לוטננט דן (מה זאת אומרת זה לא השם שבו הוא הוטבל?), שמתחיל עם תפיסת עולם צינית ומוצא את עצמו נשאב לתוך האופטימיות הבלתי הגיונית של פורסט, שהיא הדרך היחידה לשרוד בעולם שבו הם חיים. אני מבינה את מי שיחשוב שהפרשנות הזו לדמות הראשית כייצוג של המיתוס המייסד של אומה שלמה היא מרחיקת לכת, אבל לדעתי לא מופרך להבין סרט שמתחיל בשוט ארוך מאוד של דימוי מעורפל כמטאפורה אחת גדולה.

בין אם אתם מסכימים עם הפרשנות הזו או רואים ב"פורסט גאמפ" לא יותר מפיתיון אוסקרים סטנדרטי, אני חושבת שכולנו יכולים להסכים שמדובר פשוט בסרט טוב. האורך שלו וההיקף שלו גורמים לכך שלא לעיתים קרובות אבחר לצפות בו מההתחלה ועד הסוף, אבל אם אני מצטרפת אליו בכל נקודה שהיא, אין תחנות יציאה עד כתוביות הסיום. הסרט זורם במהירות ובטבעיות מסצנה לסצנה במסלול החיים של פורסט שנע במעגלים רחבים, ובכל אחת מהן אפשר למצוא משהו חד פעמי: ציטוט בלתי נשכח, צילום עוצר נשימה, רגע של הומור מדויק. יש כמה דברים שהתיישנו פחות טוב, הן מבחינה טכנית והן מבחינה רעיונית, בכמעט שלושים השנים שחלפו מאז שהסרט יצא, אבל גם יש סיבה שהוא עדיין מככב ברשימות של הסרטים הטובים ביותר. כיצירה שלמה הוא מצטיין בכל תחום ומגוון להפליא, והשימוש שלו בעוגנים כמו ריצה, אלבמה וג'ני (להבדיל) מונע ממנו להתפזר ולהתפרק למרות רוחב היריעה שלו.

באחרית הקריירה שלו רוברט זמקיס מתואר על ידי רבים – לעיתים בלעג – כבמאי שאובססיבי לטכנולוגיות חדישות על חשבון איכות היצירה שלו. גם אם נניח לרגע את העובדה שצריך הרבה תעוזה כדי לפתוח את הפה על מי שאחראי לסרטים כמו "בחזרה לעתיד" ו"מי הפליל את רוג'ר ראביט", האמת היא שזמקיס תמיד היה אחד שנסמך על החידושים האחרונים בתעשייה, ו"פורסט גאמפ" הוא דוגמה טובה לזה. חלקים גדולים מהסרט נוצרו בעזרת אפקטים ממוחשבים מתקדמים לזמנו, חלק מהם מובנים מאליהם (כל סצנות הדיפ פייק) וחלק קצת פחות. אצל זמקיס הטכנולוגיה והסיפור אף פעם לא היו נפרדים זה מזה – אין שום דרך לעשות את "פורסט גאמפ" בלי האפקטים הספציפיים והמאתגרים שיש בו – וצריך לזכור לו את זה גם לטובה.

אם רובנו מעולם לא חשבנו על "פורסט גאמפ" כעל סאטירה או פלא טכנולוגי זה בעיקר כי מעל הכול מרחפת התמימות של הדמות הראשית, שממנה לא ניתן להתעלם. כשאנחנו חושבים על פורסט גאמפ אנחנו רואים אותו לפני הכול יושב בגו זקוף על ספסל בתחנת אוטובוס ומספק את אחד הציטוטים הפופולריים ביותר בתולדות הקולנוע. אפשר וראוי לבקר את העובדה שהדמות הראשית בעלת המוגבלות מגולמת על ידי שחקן אהוב שמאמץ לשם כך מבטא מוגזם ביותר, אבל אי אפשר להתעלם מכך שטום הנקס הפך את פורסט גאמפ לאייקון, במלוא מובן המילה. כשאנחנו חולקים את נקודת המבט של פורסט, שפשוט לא מסוגל להבין את עומק הזוועות שמתרחשות סביבו, קל יותר להבין מה כל כך משכר בשקר המיתולוגי של החלום האמריקאי. ההילה החיובית של הנקס רק מעצימה את התמימות המנחמת של הדמות הזו לרמה שמאפשרת לה לקבע בזיכרון הציבורי סרט שנוגע בפדופיליה ומציג סצנות מלחמה מדממות כיצירה חינוכית לכל המשפחה.

האם "פורסט גאמפ" זכה באוסקר בגלל שהוא משלב בתוכו ביקורת מרומזת על החלום האמריקאי? כנראה שלא. הוא זכה בגלל המשחק המופלא וסוחט הדמעות של טום הנקס (וגם לסאלי פילד, רובין רייט וגארי סיניז לא חסר), בגלל התסריט שעיבד אריק רות' מספרו של ווינסטון גרום, ובגלל הבימוי של זמקיס שהופך את האפוס הדרמטי הבלתי נגמר הזה למרשים ואפילו מהנה לצפייה. אבל אני חושבת שאנחנו לא חייבים לזכור אותו כעוד פיסת קיטש שמתחנפת לזקנים באקדמיה, ואפשר גם לראות אותו כיצירה מורכבת, שיש בה מהדבש אבל גם מהעוקץ. הוא אומנם לא מכיל אלימות חסרת מעצורים מחד או רומנטיקה פשוטה מאידך, אבל יש בו משהו בשביל כל צופה, אפילו כאלה מחוץ לאמריקה, וזה הופך אותו לזוכה אוסקר די מוצדק.