במקור: Frailty
במאי: ביל פקסטון
תסריט: ברנט האנלי
שחקנים: ביל פקסטון, מתיו
מק'ונהי, מתיו או'לירי,
ג'רמי סמפטר, פאוורס בות'
באמצע הלילה אבא העיר אותי ואת אחי הקטן וסיפר לנו שאלוהים אמר לו לקחת גרזן ואת שני הילדים שלו, כלומר אנחנו, ולהרוג כמה אנשים. שנינו הגבנו כפי שניתן היה לצפות: אחי התלהב מהרעיון להיות כמו באפי, ואני חשבתי לעצמי שזה הקונספט הכי דבילי לסרט ששמעתי בחיים. אבל לא הקונספט חשוב, הזכרתי לעצמי, אלא הביצוע. נסו לספר את העלילה של כל סרט בשמונה מילים, וכמעט תמיד זה יישמע אידיוטי. מה, "מישהו מחפש מי הרג את אשתו, אבל ברוורס" זה לא אידיוטי? אבל אם זה מבוים, מצולם ומשוחק כמו שצריך – יכול לצאת מזה משהו נפלא.
אבא שלי דווקא שחקן די ידוע. קוראים לו ביל פקסטון, והוא היה כבר בהמון סרטים, חלקם אפילו מאוד ידועים ('טיטאניק', 'אפולו 13', 'שובו של הנוסע השמיני') אבל תמיד בתפקידים משניים, והוא לא קיבל עליהם שום אוסקרים או משהו, בעיקר כי הוא לא שחקן מי יודע מה. הסיפור עם אלוהים והאנשים הרעים וכל זה היה הפעם הראשונה שבה היתה לו הזדמנות לא רק לשחק בתפקיד ראשי, אלא גם לביים – אז אפשר להבין למה זה היה מאוד חשוב לו. אז לא אמרתי לו כלום, שלא ירגיש רע.
חוץ מזה – אם כבר קיבלנו מקצוע, למה לא ליהנות ממנו? ערכתי רשימה קצרה של אנשים שאותם אלוהים בוודאי היה רוצה שנהרוג, שכללה בין השאר את ג'ואל שומאכר, מקאולי קולקין, המנהלים של סרטי שפירא, האידיוט שאומר "אני יכול לנסות" כל הזמן וזה שהמציא את השם 'איזה מין שוטרת', אבל אבא אמר שהרשימה הזאת לא בסדר, ורק אלוהים יגיד לנו את מי, מתי, איפה ואיך להרוג. אנחנו רק נעשה את העבודה. זה נשמע לי מופרך לגמרי. כאילו, אם אלוהים רוצה להרוג מישהו, למה הוא לא יכול פשוט לשלוח איזה ברק מהשמים, או להפיל עליו פסנתר? בשביל מה הוא צריך אותי, את אחי ואת אבא – בשביל הקומיק רליף? אבל עדיין לא אמרתי כלום. מילא, נמשיך עם זה קצת, אמרתי, נראה לאן זה מתפתח.
במשך הרבה זמן לא קרה כלום, וכבר התחלתי לחשוב שכל הויכוח הדתי יהיה היפותטי, ושזה יהיה סרט עם הרבה דיבורים ובלי גופות. אבל טעיתי. אחרי שאבא באמת התחיל להביא הביתה אנשים ואז להרוג אותם במצוות אלוהים, הבנתי שאנחנו בבעיה. לא בעיה חוקית – לא נפתחה שום חקירה נגדנו, החיים המשיכו כרגיל ואפילו לרגע לא התעורר חשש שמישהו יעלה עלינו. בתור משפחה של רוצחים סדרתיים, היינו די רגועים; גם לא בעיה מוסרית – אם הייתי צריך להתלבט האם אבא שלי באמת עושה את דבר האלוהים או שהוא סתם קוקו, זה היה יכול להיות מעניין, אבל מההתחלה היה ברור לגמרי שהוא פשוט סדוק בראש. לא היתה שום שאלה בקשר לזה. הבעיה היתה עלילתית: חצי סרט כבר עבר, ועדיין לא ראינו שום מתח או התפתחות בעלילה. קצת לפני ההפסקה הגעתי למסקנה שסרט מתח לא יכול להיות כל כך משעמם אלא אם כן הוא בונה לקראת איזה טוויסט מפתיע בסוף, וחסר לו שלא יהיה טוב. אז נשאר רק לחכות לסוף הסרט ולנסות לנחש מה זה יהיה. עוד פעם יתברר שהכל היה חלום? או שאבא שלי הוא בעצם רק בדמיון שלי, או להיפך?
דוקא רואים שאבא נורא השתדל. הוא ראה המון סרטים מפחידים לפני שהתחיל להרוג אנשים בשביל אלוהים, ולמד את כל הטריקים. הוא השגיח על מה שנהוג לכנות "צילום מסוגנן" – כלומר, במשך רוב הסרט המסך מכיל 90% חושך – אבל זה לא הפך את הצילום למוצלח, רק לחשוך. הוא הקפיד שכל השחקנים יהיו רגועים ויתייחסו לרצח באופן יומיומי ככל האפשר, שאף אחד לא יתבלבל חלילה ויחשוב שזה אחד מסרטי האימה הסטנדרטיים האלה עם הטינאייג'רים החתיכים שנרצחים עם הרבה דם משפריץ וצרחות – אבל מרוב יומיומיות לא רואים את הפאניקה. והכי חבל – האוירה הזאת, של משהו רע שעומד לקרות (או שלא) שגורמת לאנשים להידבק לכסא ולהפסיק להשמיע הערות ציניות על העלילה – האוירה הזאת פשוט לא נוצרה. ואולי בגלל כל זה, גם כשהגענו כבר לסוף הסרט ולטוויסטים (אחד כבר לא מספיק, מסתבר) אף אחד לא נפל מהכסא. חלק מהאנשים אמרו "אתם רואים? זה בדיוק מה שאמרתי שיקרה", חלק "אה. על זה דוקא לא חשבתי", וחלק "אבל זה בכלל לא הגיוני. איזה סרט מעפן". ואז כולם קמו והלכו הביתה.
אז עכשיו לא נעים לי מאבא. לא רק שגדלתי להיות מבקר קולנוע, ולא רוצח שכיר מטעם אלוהים (או לפחות רופא) כפי שהוא רצה – אני עוד כותב דברים לא יפים על הסרט שלו. אז תזכרו רק שיש לאבא יותר ניסיון כרוצח מגורזן מאשר כבמאי, ושגם אם הפעם לא כל כך הצליח לו, בפעם הבאה הוא בוודאי ישתפר, או לפחות יבחר תסריט מוצלח יותר. בהצלחה בהמשך, אבא. רק בזהירות עם הגרזן.
הממ...
דווקא כשראיתי תוכנית על זה ב"חדש בקולנוע" זה נשמע מעניין, ביל פקסטון הזה כל כך התלהב מעצמו והם הראו כל כך הרבה מהסרט, שאפילו חשבתי ללכת לבדוק אותו.
אבל במחשבה שניה במילא ראיתי את כל החלקים המעניינים, והביקורת גם ככה לא מתלהבת (הכותב הוא הבן של גיבור הסרט ואפילו *הוא* לא אהב אותו?), אז נראה לי שאני אוותר.
בכל אופן ביקורת טובה. אהבתי את הסגנון של ילד שמדבר, אפילו שהיו חסרות לי קצת התעויוט שהילה תמיד עושה. או שלא. מישהו בא לרצוח איתי את הילה? היא ברשימה שלי.
נ.ב. ומה הטוויסטר? ביל פקסטון נהפך לג'ק ניקולסון בסוף?
אופס, טוויסט=טוויסטר
קשר אסוציאטיבי שנוצר לי כשחשבתי על ביל פקסטון בטוויסטר… איזה נודניק הוא היה שם.
(שמתם לב שאני נהנית לכתוב ביל פקסטון? בעצם אני לא נהנית לכתוב ביל פקסטון, אבל משום מה כתבתי ביל פקסטון הרבה פעמים.)
זה טוויסטר שהיה יכול להיות מפתיע
אם לא ראית כבר חמישים ושניים סרטי טוויסטר בעבר. אם הסרט היה נעשה לפני עשר שנים, הוא היה יכול להיות מבריק. בתקופה ההיא אולי האלימות שבו היתה נתפסת כאוונגרדית.
ואולי לא.
אז אולי לא נחשתי את הטוויסטר לפרטי פרטים. זה עדיין לא הפך אותו למפתיע. ולא להגיוני, בעצם.
אחד הדברים שהכי הפריעו לי בסרט.
הסרט מסופר מנקודת המבט של האח הטוב, שמדווח לשוטר על כך שאחיו הוא רוצח המוני.
אני לא יודע בקשר אליכם, אבל אם אני אגיע לספר כזה דבר לשוטר, אני לא אספר לו במשך שעה וחצי את כל סיפור חיי. אתם יכולים לקרוא לזה ניטפוק, אבל לדעתי זה משהו מאוד רקוב ביסודו של הסרט. כי הרי אם "המספר" היה פשוט מדווח לשוטר, ולוקח אותו למקום בו ימצא עדויות, הסרט היה נגמר לאחר 15 דקות.
אז הוסיפו נפח לסרט, בצורה מלאכותית.
חוץ מזה שכל הענין הזה לא אמין. אח אחד מלאך, ומתנגד בכל דרך למעשיו של אביו, והאח הצעיר פסיכופת מתלהב מזיל ריר שכועס על אחיו הגדול "שלא מבין שום דבר". נו, באמת.
את הקטע השני
אני דווקא יכול להבין.
זה שהאח הקטן התלהב והגדול לא. זה כמו הקטע של סנטה קלאוס. יש גיל שבו זה כבר "מטופש" להאמין שהוא קיים, ואז מספרים לך ואתה בוכה ועצבני שעבדו עליך.
הילד הקטן היה עוד קטן ותמים, לכן הוא בלע כל מילה של אביו. הגדול, כבר הספיק להיות סקפטי.
ואכן, מדובר בסרט נוראי במיוחד. כי זה לא רק שהטוויסטרים מטופשים, נעשו בעבר, או באים בלי שום הצדקה, אלא גם, ובעיקר, בגלל מה שרד אמר, שבמשך כל הסרט כולו אין שום מתח או עניין. אתה פשוט יושב על הכיסא, טוחן פופקורן, מחכה לקפוץ בבהלה, ולהיחנק – וזה פשוט לא קורה.
היה רגע אחד מקפיץ בכל הסרט. זה לא מספיק בשביל סרט שאמור להיות סרט מתח.
אל תלכו. גם אל תקחו בוידאו.
כל כך נכון!
לא, לא בקשר לסרט, אותו עדיין לא ראית – וכנראה גם לא אראה.
אבל בקשר לאדיוט שהמציא את הביוטי "אני יכול לנסות" – כל כך נכון!
שלושה מילים שהופכים את חיי לסיוט מתמשך, כמה שאני שונאת אותו! כמה שאני שונאת אותו!
אני רוצה לרצוח אותו, ולתלוש לו כל שערה עם פנצטה!
(אתם חושבים שאני מגזימה? נסו אתם לגור במשך שבוע עם ילדים שחושבים שהשחקן הנ"ל מבריק, מחכה נפלא את "כבוד השר", וכל הזמן אומרים "אני יכול לנסות". אם אתם לא תרצו לרצוח את השחקן הזה אח"כ, אני צנצנת).
וביקורת מצחיקה!
מוות לשומאכר?
לא, והכוונה לא למייקל שומאכר.
שאלה קשה –
אמנם ג'ואל שומאכר לקח את סדרת סרטי באטמן האלוהית של ברטון והפך אותה לסרטי ילדים מטומטים, ועל כך הוא ראוי גם ראוי להנמק לעד בגיהינום, אבל מצד שני הוא ביים את "בדרך למטה".
האם "בדרך למטה", סרט מבריק ממש, שאני לא מצליח להבין איך הוא התפלק לשומאכר הנ"ל מבין הידיים (כשגיליתי שהסרט האהוב הזה בוים על ידו, סירבתי להאמין), מספיק כדי להציל אותו מכליה מוחלטת?
אכן קושיה.
לא. אני לא רואה את ''בדרך למטה''
כסרט מבריק.
(ספוילקים קלים לסרט בהמשך)
הסרט מגיע עם המון פוטנציאל. הבטחה גדולה, שלא ממומשת בהמשכו. "מה יקרה לאדם מכובד מן הישוב אם יהיה לו יום •ממש• קשה? אם כל העולם יהיה נגדו?"
האם זה יכול לקרות לי? לך? האם גם אנחנו עלולים להסתחרר מטה במערבולת של אלימות, ולאבד כל קשר עם המציאות?
אבל אט אט מתגלה שלא זה המצב. הגיבור מתגלה כבעל עבר אלים ביותר, סכסוכים עם כל אדם שהכיר, ואם איני טועה – הוא גם איבד את מקום עבודתו לא מזמן.
אופס, ככה מתפלק מעמד "יצירת מופת".
אם הסרט הזה היה עלי ועליך, הוא היה מדהים. הוא לא.
לא כל דבר-טעם שאנשים אומרים
(המשך ספוילרים)
הוא שניצקלייני.
אתה הצלחת להזדהות איתו. אני לא, ועל זה בעצם מתבסס ההבדל בתפישות שלנו את הסרט. לצערי, לא נראה לי שהפער כאן ניתן לגישור.
אני אמשיך לחשוב שהסרט הוא פספוס מצער, ואתה תמשיך לחשוב שמדובר ביצירת מופת.
אבל רגע, אני אציע לך תסריט חליפי ל"בדרך למטה".
הוא אדם רגיל. אין לו רקע אלים.
הוא כמוני. כמוך. נכון, הוא אמריקאי לבן פרוטסטנטי, שחרד שלוקחים לו את "אמריקה שלו". אבל בעצם רק מאורעות אותו יום גורמים לו להתדרדר, ולהיות "האיש הרע".
אתה לא מסכים איתי שסרט אחר אך מקביל, שיכתב לפי אותם שינויים שהצעתי, עם אותם שחקנים, ואותו במאי, ואותה נערת מים – אותו סרט יהיה טוב בהרבה?
האם לא יצליח סרט שכזה לדבר אליך יותר?
עוד מילונת בעניין
אופפס
נראה שטעינו בקשר לאספקט ההזדהות בקולנוע.
כדי לגרום לצופה להזדהות עם הגיבורה שלה,אין צורך לצייר קו ישיר בינה לגיבורה.
לעיתים הסרט גורם להזדהות עם הגיבור רק בעזרת דברים קטנים כמו תצלומי תקריב,תצלומי עיניים,מידע רב ופרטני על הגיבורה עצמה,חוות דעת של הגיבורים האחרים או גיבורי המשנה עליה.
לעיתים קרובות ,הדמות שהבמאי מבקש שהצופה תזדהה עימה, אפילו רחוקה מאוד מהצופה(לדוגמא כל סרט בדיוני קיים,סרטי מטורפים,לוקים בשכלם וסרטים ביוגרפיים-אתה לא אמור להרגיש קושי בהזדהות עם דמות רק בגלל שאתה לא עוסק באותו מקצוע כשלה).
כך שאם הגיבור ב"בדרך למטה" הוא איש אלים,שפוטר ממשרתו או מסוכסך עם כל אחד שהוא מכיר,זה לא אמור לגרום לך לא להזדהות איתו.
לפעמים יותר קל לאהוב ולסמפט מישי שהיא רחוקה ממך אבל הקווים הכלליים מזכירים לך אותך.
אתה רוצה להגיד ,למשל,שאם הגיבורה היא אישה,צופה גבר לא יוכל להזדהות עמה??
אני בספק..
לפעמים באמת אין צורך להאכיל אותך עם כפית,מספיק להניח את הצלחת על השולחן,שלא לדבר על רק להביא לך את המצרכים למטבח,כשהמים בסיר כבר רותחים.
צודקת מאה אחוז
הזדהות של הצופה עם הדמות זה דבר מאוד חמקמק, והוא בטח לא מסתכם ב"הדמות דומה לצופה". אומנם רצוי שיהיו נקודות דמיון פה ושם, ומהסיבה הזו סרטים של ספייק לי לא זוכים להצלחה אצל לבנים בדרך כלל, אך בדיוק במידה שקיימת ב"בדרך למטה", שגם לי זכור בסרט מצוין ודיי מבריק. הגיבור הוא גבר אמריקאי לבן שמתוסכל ממגמות שהולכות וגוברות בעולם שמקיף אותו. זה משותף לכמות דיי נכבדה מהציבור האמריקאי, וגם אין ממש סיבה מדוע נשים לא יוכלו לגשר בין עצמן ובין דמות הגיבור בסרט.
העבר האלים של הדמות מטרתו לסייג את הקיצוניות של מעשיו. אם הוא היה כמוני וכמוך, זה היה סרט רדיקלי שהביקורת השמרנית בארה"ב הייתה מגדירה כ"מסוכן" (מישהו אמר "מועדון קרב"?). וגם בגרסתו זו, זכור לי שרבים רואים בו סרט פאשיסטי למדי.
ההזדהות עם הדמות שם נובעת מכך שמה שמעצבן אותו מעצבן גם אותנו. הסצינה בה הוא מבקש להזמין ארוחת בוקר אחרי השעה 12 (או משהו), נענה בשלילה ומתחרפן, מוכרת לכולנו מדברים דומים בחיים. דווקא העובדה שהדמות האלימה הזו לוקחת את העניין צעד אחד קדימה, למחוזות שאנחנו לא היינו מעזים לגשת אליהם בתור אנשים מתורבתים ולא אלימים (לפחות לא פיזית… אהמ), היא זו שיוצרת את ההזדהות. הוא מגשים את מה שאנחנו לא מסוגלים. זה אחד האלמנטים החשובים להזדהות עם דמות בקולנוע האמריקאי (ומכאן כל תרבות הברוס וויליס/שוורץ/סטלון/ואנדאם).
המפפף...
למה?! למה לא לסמן את הספויילר _לפני שכותבים את הספויילר?!_
_______
וה"המפפף" הזה ממש ממש תופס…
אלפי סליחות
סימנתי ספוילר לפני מה שחשבתי שהוא הספוילר האמיתי (אני מקווה שלא קראת אחרי הסימון…) שכחתי, שלמעשה גם המשפט וחצי לפני הסימון הוא ספוילר, פשוט כי התייחסתי לסצינה הזו כבר בתגובה קודמת.
אם אפשר לתקן זאת – אודה.
ועוד אות קטנה
לגבי הזדהות וגו',(מסכימה גם איתך,למרות שלא ירדתי לסופ דעתך בקשר לברוס/ונדם וכו')הייתי רק רוצה להזכיר את הסרט(המצויין?)התפוז המיכני.
אם אני לא טועה(ואני לא טועה)עד לממש לא מזמן,הסרט היה אסור להקרנה בארץ ייצורו!!
בזמן שבארץ חיילים ובני טיפשעשרה צפו בו כשאמא ואבא ירדו לאילת לסופ"ש,יחד עם סרטי פורנו רכים והאזינו לברידרס,מליונים באנגליה לא יכלו לראותו בקולנוע(אין לי שמצ של מושג בקשר לוידאו).
למרות ש(אין לי כח לתמצת את העלילה,שמישי אחרת תעשה את זה,מצטערת)הגיבור שם הוא ההפך מרוב בני האדם,האנגלים(מי אמרה מתורבתים ומשכילים?)פחדו מאוד שהצעירים והאחרים יזדהו עמו ויעשו דברים מטורפים כשלו.
לא מזמן,סופסופ סיימנו תקופה שבה כל פעם שנעשה איזה מעשה וונדאליסטי בארץ,אונס או רצח איומים,תמיד הדביקו את זה למשפט שמתחיל-"עוד מעשה מזעזע בנוסח התפוז המיכני".
אני לא אומרת הברה לגבי הנושא הסבוך של השפעת הקולנוע על האדם בכללותו והילד בפרט.
פשוט נראה לי כ"כ פשוט ליצור הזדהות עם הנמצא על המרקע,לעיתים על אחת כמה וכמה אם הוא ההפך ממני.
זהו.
ועוד אחת קטנה
אני חושבת שכל עניין ה"הזדהות עם הדמות" קשור הרבה יותר לעד כמה אנחנו מודעים למה שמניע אותה.
בסופו של דבר, כמעט כל בני האדם רוצים את אותם הדברים- להרגיש שווים, משמעותיים, נאהבים… הדרך להשיג את הדברים האלו, הם מה שמשתנה מאדם לאדם. (ומסרט לסרט)
לפחות בכל מה שקשור אלי, אני מצאתי את עצמי לא פעם מזדהה עם דמויות שרחוקות ממני (ע"ע רקוויאם לחלום) או שבמבט אובייקטיבי מסמלות דברים שאני סולדת מהם (ע"ע משחק מכור). אבל בגלל העובדה שהציגו אותם לעומק (הוא רוצה להגשים חלום/להיות משמעותי/לחיות חיים שלווים) ולא בצורה שטחית (הוא גנב/נרקומן/רוצח/אחר) הצלחתי להזדהות איתם ללא שום קשר למינם, מיגדרם, מקומם הגאוגרפי, רוחני ופיזי.
עוד כמה אותיות על התפוז המכאני
(ולא להתבלבל עם הסרט המפורסם "העכברים המכאניים" http://us.imdb.com/Title?0112690 )
הסרט אכן היה אסור להקרנה ומכירה (לא ידוע לי על השכרה, אך נדמה לי שגם) באנגליה עד לפני כמה שנים, אם כי אפשר היה להשיג עותקים פיראטיים שלו בקמדן טאון. אז מה השתנה? איזה אחד, סטנלי קיובריק, נפטר (ולא להתבלבל עם הבמאי המפורסם סטן-לי קיובריק http://us.imdb.com/Name?Feher,+Andrei ).
כן, למרות שנורא כיף לצחוק על הבריטים השמרנים האלה שגנזו את אחד הסרטים הכי חשובים שהופקו במדינתם, מי שלמעשה הורה לגנוז את הסרט זה קיובריק עצמו. כשהוא נפטר, החרם הוסר.
ולמרות שנורא כיף לצחוק עליו ועל הבריטים ביחד שהם אשכרה חששו שהסרט יגרום לצעירים לצאת ולהרביץ לאנשים, מסתבר שזה אכן קרה דיי הרבה יחסית, במהלך השנתיים שלאחר יציאת הסרט (1971). חבורות צעירים התלבשו כאלכס ודרוגיו ויצאו להרביץ, לשדוד ולאנוס ברחבי אנגליה.
קיובריק החליט לקחת אחריות ולגנוז את הסרט בגבולות אנגליה. או אם רוצים לנסח את זה באופן השחצני הקיובריקי, הוא החליט שהציבור באנגליה עוד לא בשל לחזות ביצירתו.
ועוד מילונת
כמובן שאת מקצינה, יקירה.
לא אמרתי שאני לא מזדהה איתו כי הוא בלונדיני, אי כי למורה שלו בכיתה ג' קראו פסיה ולשלי לא. אמרתי שאני לא מזדהה איתו כי אני לא רואה את החויות שלו כרלבנטיות לגבי.
בכל אויפן, השורה התחתונה היא שלא היתה הזדהות. אולי אני כושל בניתוח ההסברים. אולי.
(אגב, לאחרונה ראיתי את הסרט במצב רוח הרסני ביותר, לאחר יום קטסטרופלי במיוחד. ולא היתה הזדהות. נו, שוין.)
יתכן וצודק ד.ב. באומרו כי היה כאן סייג מכוון – אבל סרטים הם לא רק תעשייה. הם גם אומנות. ואני מצפה מאומן למעט תעוזה. מעט.
והסרט הזה אכזב אותי.
רציתי להגיד שלמעשה יכול להיות
לנו יותר קל להזדהות עם דמות מהמין השני בגלל שאנחנו לא "מאויימים" על ידי אותה הזדהות. אם אני מזדהה עם דמות נשית, זה עלול לעורר אצלי את התהייה האם אני דומה לה, בעוד כאשר אני אזדהה עם דמות גברית שמעבירה את אותה מהות רגשית/רוחנית/מוסרית קיים מרחק בטחון שיכול לאפשר לי להזדהות בלי סייגים.
וואלה?
מעולם לא ראיתי את זה ככה או חשבתי שמישהו עשוי לראות את זה ככה. בדרך כלל הרבה יותר קל לי להזדהות עם נשים, ואני מזדהה עם דמות גברית רק אם היא נורא "מחוקה" (מראים את הדברים מנקודת המבט שלה בלי להגיד עליה עצמה הרבה).
האמת היא שאני לא בטוחה שזה
כזה נכון גם לגבי… אבל חשבתי שיכול להיות שבמקרים שהנושא מאד "טעון" זה יכול לקרות.
לא ראיתי את הסרט
אבל הביקורת הזכירה לי את "אמריקן פסיכו". יש דימיון?
וואלה? גם אני לא ראיתי את הסרט,
ולי הביקורת לא הזכירה את "אמריקן פסיכו" בכלל…
אין לי מושג למה אני שואל?
אבל מישהו יכול לספילר לי את הסוף?
אני שונא לשמוע על סרטים עד האמצע(-:
ביקשת - קיבלת:
http://www.themoviespoiler.com/Spoilers/frailty.html