ביקורת: הסנדק חלק שני

ההמשך של "הסנדק" הוא יצירת מופת. רק חבל שהוא מרגיש כמו מניפסט יותר מסרט.

כולם מכירים את "הסנדק". גם אם לא ראיתם סצנה אחת אתם כנראה יודעים שצריך "להשאיר את האקדח, לקחת את הקנולי", אתם יודעים שלפני מלחמה "הולכים למזרונים", אתם יודעים שלוקה בראצי ישן עם הדגים, ואתם יודעים מה זה אומר להציע הצעה שאי אפשר לסרב לה. 

"הסנדק 2" הפיק פחות רגעים וציטוטים זכירים, ובכל זאת רבים אומרים שהוא מתעלה על המקור. מה לעשות, הסרט הזה הוא פשוט יותר: ארוך יותר, יקר יותר, שאפתני יותר. "הסנדק" הציג כמה חודשים בחייה של משפחת מאפיה אחת. "הסנדק 2" מכסה את החצי הראשון של המאה העשרים (וקצת מעבר) בסיפור שמנסה לסכם, פחות או יותר, את אמריקה כמדינה. אם בסרט הראשון עוד צחקו בעדינות שאין הבדל גדול בין סנאטור לראש משפחת פשע, כאן כבר אין מעצורים – פשע וכלכלה והמדינה חד הם. 

לאחר אירועי הסרט הקודם מייקל קורליאונה (אל פאצ'ינו, שמתחיל להפגין כאן ניצנים של משחק יתר) מנהל את משפחת הפשע שלו ביד רמה. יש לו תוכניות ארוכות טווח ומסובכות להחריד שאמורות להפוך את המשפחה סוף סוף לארגון לגיטימי, אבל אותן התוכניות (שכוללות השקעה בממשלה של קובה של 1958, ובבקשה להתעלם מהשמועות על מהפכה) מעוררות הרבה התנגדות מתוך הארגון ומחוץ לו. בעוד אנשי הבולשת והנודניקים מהקונגרס מתאמצים להוכיח שאיש העסקים מייקל קורליאונה הוא דון של משפחת פשע, אנשים אחרים מנסים להיפטר ממנו בדרכים קצת פחות חוקיות. כשהוא לא יודע במי הוא יכול לבטוח, מייקל צריך לנווט בין שורה של מכשולים תוך חיפוש אחר הבוגד הבא וניסיון לשמור על התא המשפחתי.

במקביל אנחנו חוזרים לתחילת המאה העשרים ולמקורות הארגון. וויטו קורליאונה הצעיר (אורסטה בלדיני) נשלח מסיציליה לאמריקה אחרי שהמשפחה שלו מרגיזה בוס פשע מקומי. לאחר שהוא מגיע לארצו החדשה הוא גדל והופך לרוברט דה נירו, ומנסה לחיות את החיים ההגונים באיטליה הקטנה – שכונה שבה החוק מנוהל על ידי פושע מקומי מאיים (גסטון מוסשין והשפם שלו). יד הגורל מאלצת את האיש ההגון הזה לחבור לעולם הפשע. הוא אמנם לא בהכרח מרוצה מהמצב, אבל זה לא ימנע ממנו להראות יעילות מפחידה בשעה שהוא מתכנן איך להפוך מדג רקק בסמטאות ניו יורק לאחד האנשים הכי חזקים ומאיימים במדינה.

על שני הסיפורים הללו פרנסיס פורד קופולה מנצח ביד רמה, עם צוות מאסיבי של שחקנים (רוברט דובאל, דיאן קיטון, טליה שייר, ג'ון קזאל, לי שטרסבורג ועוד ועוד) והצוות הטכני הכי טוב שכסף יכול לקנות (עורכים כיד המלך, הצלם גורדון ויליס שחוזר מהסרט הקודם, המנגינות הנצחיות של נינו רוטה). אין פלא שהם הוציאו יצירת מופת, במובן הכי אובייקטיבי שיש: סרט שזכה בשפע של פרסים, הערכה ביקורתית והצלחה כלכלית בזמן שיצא; סרט שהזמן לא השכיח אלא רק שיבח; סרט שנחשב עד היום למדד לאיכות. סרט שהוא לא סתם סרט – הוא אגדה.

אני לא אוהב את "הסנדק 2".

אבל אני גם לא שונא אותו, ואני מוכרח להודות שבכל הרמות מדובר בסרט עשוי כהלכה. כל שחקן ושחקנית עושים את עבודתם נאמנה, גם אם התסריט לא משאיר להם הרבה מקום. דיאן קיטון נדחקת הצידה רוב הסרט אבל מתפרצת בסצנות המעטות שנותנות לה להפגין את כישוריה, ומייקל גאזו מצליח להפיח חיים בדמות של מאפיונר מהסוג המיושן שלא מבין את העולם החדש הזה של עסקים לגיטימיים למחצה. הסרט נראה נפלא, וראוי לציין את השליטה בסצנות בהן עשרות ניצבים ממלאים את הפריים וכל אחד עסוק בענייניו בתיאום הראוי למייקל קורליאונה עצמו.

השליטה הזאת פוגעת בסרט: הוא מוקפד מדי, מנוהל מדי, מלאכותי מידי. למרות שהוא יפה למראה וזורם במהירות (יחסית לאפוס היסטורי באורך שלוש וחצי שעות), הסרט עצוּר כמו הדמויות הראשית שלו. גם מייקל וגם וויטו הם אנשים שמנצחים על כל האירועים בשליטה כמעט אבסולוטית – בכל פעם שנראה שהאיום על אימפריית הפשע הולך לגמור אותם סופית, תהיו בטוחים שמייקל ישלוף אס מהשרוול. ומילא שכדור הבדולח שמייקל מחזיק מאחורי הקלעים מבטל את רוב תחושות האיום, אבל הוא גם הופך אותו לדמות פחות מעניינת מהגרסה של הסרט הראשון, כשהוא נאלץ לקחת פיקוד על ארגון שהוא לא אוהב וגילה (חלקית לאימתו) שהוא מאוד טוב בעבודה הזו.

כדי למלא את החלל הרגשי יש לנו את הגרסה הצעירה יותר של ויטו (הסנדק מהסרט הראשון). הנקודה מובנת – אנחנו רואים מצד אחד את השיא של המשפחה (לפחות מבחינת כוח והשפעה), אז אנחנו צריכים לראות גם את ההתחלה שלה. הבעיה היא שוויטו הצעיר הוא דלת סגורה אפילו יותר מהבן שלו: הוא מגיב להכל בסטואיות וכל מהלך שלו מתוכנן חמש מאות שבעים ושישה צעדים לפני כולם. לא כיף לראות אותו על המסך כמו שהיה כיף לראות את ברנדו, איש זקן שהביא נינוחות ייחודית לדמות של הבוס המאיים. כשהוא אמר שהוא רוצה שאנשים יהיו חברים שלו, יכולת להאמין לו; כאשר דה נירו חוזר על אותן השורות – הציניות ברורה. 

הבחירה החכמה של הסרט הראשון – להשאיר את כל ההיסטוריה המשפחתית הזאת כמסתורין – הפכה את הדמות לאגדה. כאשר "הסנדק 2" חושף בפנינו את הסיפור המלא של דון קורליאונה – טוב, הוא די מה שהייתם מצפים מעלייתו לצמרת של מאפיונר. במקום להעשיר אחד את השני, צירי העלילה המרכזיים של הסרט מחלישים זה את זה.

אבל בסופו של דבר, כל אלו הם רק תסמינים. הבעיה שלי עם "הסנדק 2" (בעיה שהייתה לי במידה מסוימת גם עם הסרט הראשון) היא שהוא מרגיש כמו מניפסט יותר מסרט. מדובר במסה ארוכה, כה ארוכה, על אמריקה. אנשי עסקים עשירים חותכים עוגה בשעה שהם מתמקחים על גורלה של אומה זרה, ולמקרה שלא ברור לכם למה התכוון המשורר מיד תבוא דמות ותסביר לכם. וגם מובן למה הסרט נראה ככה – כולם אמרו לקופולה שהוא גאון (בתקופה שבה במאי קולנוע גם נחשבו רק קצת פחות מנביאים) אז ברור שהוא ירצה לחלוק אתנו את פירות הגאונות שלו.

התוצאה היא פחות דמויות ויותר ייצוגים, פחות סיפור ויותר תיאוריה. אני לא מתחרט שראיתי את "הסנדק 2", אבל קשה לי להאמין שאצפה בו פעם נוספת.