היטמן

במקור: היטמן
במאי: קסאווייר גנס
תסריט: סקיפ וודס
שחקנים: טימותי אוליפנט, אולגה קורילנקו, דוגרי סקוט

כלל האצבע הקלאסי אומר כי סרטים המבוססים על משחקי מחשב מגיעים, בדרך כלל, בשני טעמים: גרועים, או גרועים מאוד. מאוד רציתי להגיד לכם ש'היטמן' הוא היוצא מן הכלל ושלמעריצי סדרת המשחקים המפורסמת עליה הסרט מבוסס לא היתה שום סיבה לחשוש. אבל האמת היא שכמו בכל קטגוריה אחרת, גם בקטגוריית האיכות 'היטמן' מסרב להפתיע.

עלילת הסרט עוסקת בבחור קירח עם ברקוד על הראש. שני הפרטים האלה משמעותיים ביותר, כי בשאר עלילת הסרט יש מעט מאוד פרטים שיכולים לייחד אותו. "מס' 47" (טימותי אוליפנט, האיש הרע של 'מת לחיות 4') הוא רוצח שכיר חסר שם (כן, הקטע הזה עם "מס' 47" היה ברצינות) מוצלח מאוד בתחומו. דוגריי סקוט ('מים אפלים') הוא שוטר אינטרפול שרודף אחריו כבר שלוש שנים, ומפספס אותו פעם אחר פעם. הסטטוס-קוו בין החתול והעכבר מופר כש-47 נשלח להתנקש באחד מהמועמדים הבולטים לנשיאות ברוסיה, ומגלה שהדברים הם לא כפי שהם נראים, שנקשר קשר נגדו ושהוא לא יכול לבטוח באף אחד. אה, ויש בחורה בסרט.

קצת קשה לעקוב בהמשך הסרט מי נגד מי ולמה בדיוק הוא עושה את זה. שברי העלילה כוללים בעיקר הרבה אנשים (בין אם הם שוטרים ובין אם הם אנשים שבמקום שם מקועקע להם ברקוד על העורף) שמנסים להרוג את 47, וכן כל מיני דרכים מקוריות שבהן 47 מתחמק מהם בשעה שהוא עושה בייביסיטר קצר רוח לבחורה. האנשים התוקפניים עושים את תרגילי ההרג שלהם באמצעות נשק קר, נשק חם ואוטומטי, או סתם אגרופים לאזור הכללי של הגולגולת – אבל אף פעם לא מפתיעים יותר מדי. התפאורה אולי שונה קצת בכל פעילות אגרסיבית כזו, אבל הקרבות עצמם רגילים בכל מובן אפשרי.

הבעיה הכי גדולה של הסרט היא שאת כל מה שתראו בו – החל באזורים המזרח-אירופאים בהם הסרט מתרחש ועד לסצינות הירי – ראיתם כבר בשנים האחרונות, בעיקר אם ראיתם את סרטי ה'זהות' של ג'ייסון בורן. יותר מזה, יש בסרט סצינות אקשן שנראות כאילו הועתקו במלואן מסרטים אחרים, כמו סצינת הפתיחה של 'המטריקס', בה הרבה שוטרים נשלחים לתפוס את טריניטי. אבל זה לא שיש לי בעיה עם מחסור במקוריות בעולמו של 'היטמן'. יש לי בעיה עם האיכות.

אם כבר סרט כלשהו טורח להציג את מה שראינו כבר יותר מדי פעמים בעבר, מן הראוי שלפחות הוא יעשה את זה טוב. 'היטמן' לא עושה את זה גרוע: כמה מקטעי האקשן שלו חביבים למדי, ועל כל שורת דיאלוג מעצבנת או קלישאתית במיוחד יש בדרך כלל שורה משעשעת-קלות אחרת – בעיקר ההתייחסות חסרת הסבלנות של 47 לבחורה שמסתובבת איתו במשך רוב הסרט. אבל בשנים האחרונות יצאו המון סרטי אקשן שמנסים לעשות את זה ש'היטמן' עשה, כך שלהיות ממוצע-בקושי זה לא מספיק.

למעריצי המשחק יש, לכאורה, קצת יותר מה לחפש בסרט. כמה נקודות ב'היטמן' נעשו בבירור על מנת לקרוץ לחובבי המשחק: סצינות מסוימות שמצולמות מאותה הזווית כמו משחק המחשב, דמויות מסדרת המשחקים שקופצות לביקור קצרצר בסרט או כמה סצינות בהן 47 מתחפש לדמות אחרת – טקטיקה נפוצה במשחק. מצד שני, אותם המעריצים גם יתלוננו על חוסר הנאמנות למקור ("ממתי יש להיטמן חרבות?!") או על העובדה שהסרט לא נאמן לרוח המשחק. או אם לנסח זאת אחרת: האנשים בסרט מתים בקצב מהיר יותר מאשר גופה אחת בשעה וחצי.

טימותי אוליפנט מעורר רק תלונות. חיצונית, הוא נראה עול ימים וברגעיו הטובים ביותר הוא מתנהג כמו ילד מתלהב שמשחק בכאילו – לא מאד משכנע כשמדובר ברוצח השכיר הטוב ביותר בעולם. השחקנים האחרים בדרך כלל חוטאים באובר-אקטינג מציק, מה שגורם לכל החוויה ליצור רושם חובבני: אני מבין שהבחור מהאינטרפול כועס מאוד על כך ש-47 בורח ממנו פעם אחר פעם, אבל באמת שהמבט עתיר השנאה שלו והטון הכעוס מפסיקים להרשים אחרי השימוש המוקצן בחמש הדקות הראשונות של הסרט.

אני מוכרח להודות – על סקלת הסרטים שמבוססים על משחקי מחשב, 'היטמן' הוא לא החוטא הגדול מכולם. למעשה, הוא טוב יותר מרוב הסרטים מבוססי המשחקים שיצאו מאז קם הז'אנר (עם 'האחים סופר מריו' המזעזע). מצד שני, ההצהרה הזאת לא אומרת הרבה. בפועל, 'היטמן' מציג יותר מדי רעיונות שראינו יותר מדי פעמים, ולא עושה אותם יותר מדי טוב, מה שהופך אותו לצפייה מומלצת רק לאלה שבאמת אין להם שום דבר אחר לראות עכשיו בקולנוע.