ביקורת: משחקי הרעב: התלקחות

"משחקי הרעב" השני הוא יותר טוב מהסרט הראשון, והרבה יותר מסתם סרט אקשן על נערים שהורגים זה את זה להנאתכם
שם רשמי
משחקי הרעב: התלקחות
שם לועזי
The Hunger Games: Catching Fire
סרט מס' 2 בסדרת משחקי הרעב

‏"משחקי הרעב" היא לא סדרת סרטי אקשן על ילדים שהורגים זה את זה.‏

בסרט הראשון, היה אפשר בקלות לטעות ולחשוב שזה המצב. הסרט עסק בקבוצת בני נוער ‏שמושלכים לתוך מין משחק טלויזיה שבו הם מאולצים לחסל אחד את השני עד שרק אחד יישאר, ‏וכבר אז כולם אמרו: היי, זה בדיוק כמו "באטל רויאל". היי, זה כמו "הנרדף" עם שוורצנגר. זה כמו ‏הרבה סרטים אחרים, שהמטרה שלהם היתה להראות אנשים הורגים זה את זה בדרכים מגניבות. כמובן, כדי ליצור ‏את המצב הזה היה צריך להקדיש כמה דקות בהתחלה ובסוף הסרט לסיפור מסגרת – בדרך כלל איזה סיפור על ממשלה מושחתת ועתיד דיסטופי אכזרי שבו ‏מצב כזה אפשרי, וכך כולנו יכולנו לצקצק על כמה שזה אכזרי ולא אנושי לצפות באנשים הורגים זה ‏את זה בשביל הבידור, בזמן שצפינו בהנאה באנשים הורגים זה את זה בשביל הבידור. ‏

אבל "משחקי הרעב", אחרי הכל, היא לא סדרה של סרטים כאלה, והסרט השני בסדרה מוכיח את ‏זה. במבט מרחוק, זה נראה כמו שכפול של הסרט הראשון, בבחינת "אל תתקנו את מה שלא ‏מקולקל": שוב אנחנו מתחילים במחוז 12 העלוב, שוב החצי הראשון של הסרט מוקדש לקטניס ופיטה שיוצאים למסע ברכבת כדי ‏לגלות את נפלאות השחיתות של הקפיטול, בעוד החצי השני של הסרט ספורטיבי יותר. אבל בעצם, ‏הפעם הכל שונה. יותר מבעבר, קטניס ופיטה מודעים לכך שהם הפכו לחלק ‏מהשיטה, שהשלטון משתמש בהם כדי להדק את אחיזת הברזל שלו ב-12 המחוזות, ושהמחיר של ‏סטיה מהתסריט הוא כבד. "זכרו מי הוא האויב האמיתי" היא ססמתו של הסרט, שכתובה על ‏הפוסטרים (בחו"ל, כלומר. בארץ מפרסמי הסרט בחרו בטאגליין המטומטם "הריאליטי הגדול ‏מכולם חוזר!", שמוכיח שהם כל כך, אבל כל כך לא ראו את הסרט).

הסרט לא עוסק בתחרות כלשהי בין אנשים לבין אנשים אחרים, אלא בתקשורת, תדמית, שליטה בציבור באמצעות בידור, והפנית אותם הכלים נגד השלטון. זה הופך את ‏‏"משחקי הרעב: התלקחות" ליותר מסתם אקשן, ומציב פער עצום בינו לבין כל המתחרים ‏והחיקויים שצצו סביבו כמו פטריות אחרי גשם חומצי. ‏‏הדבר הטוב ביותר ב"משחקי הרעב" הראשון היה שבתחום הסרטים המבוססים ‏על ספרים הכוללים משולש ‏רומנטי ופופולריים מאוד בקרב בנות עשרה, הוא היה אופציה טובה ‏יותר מ"דמדומים". עכשיו, עם הסרט השני, ההשוואה ל"דמדומים" הפכה לרלוונטית בערך כמו השוואה ל"פוני קטן"; ברור לחלוטין שהסרטים לא משחקים באותו המגרש, לא באותה ליגה ולא באותו המשחק. השוואה הגיונית הרבה יותר תהיה ל"המשחק של אנדר" – אבל ככל שבעיבודים הקולנועיים מדובר, גם כאן קטניס מנצחת בקלות.

"משחקי הרעב: התלקחות" נועד לאנשים שראו את הסרט הקודם, ויראו את הסרט הבא. ‏זה הסרט ‏השני מתוך ארבעה (במסורת הארי פוטר ודמדומים, הספר האחרון בסדרה יפוצל לשני ‏סרטים), ‏והעובדה שהוא פרק אמצעי בולטת. שום דבר לא מוסבר בתחילת הסרט, אפילו תקציר ‏הפרקים הקודמים לא תקבלו. הסרט מסתיים באופן פתאומי באותה המידה: הסיום הוא מוצלח, הוא לא מה שציפיתי שיהיה, אבל הוא מקדיש מעט מאוד זמן להסביר מה בעצם קרה פה לפני שהוא שולח אותנו ‏לחכות עוד שנה לסרט הבא.‏

שני הבדלים בין הסרט הראשון לשני בסדרה בולטים מהפריים הראשון: תקציב גדול הרבה יותר, ‏ופרנסיס לורנס. לורנס ‏הזה הוא לא קרוב משפחה של ג'ניפר, אבל הוא כן במאי עם חזון ויזואלי ‏מרשים ("קונסטנטין", "אני האגדה"). בעזרת השילוב של שני הגורמים האלה, הסרט נראה ‏ טוב פי תשע וחצי מהסרט הראשון. הוא מצולם טוב יותר, מחוז 12 מדכא יותר, ‏הקפיטול מרהיב יותר, ובכלל – העולם שבו מתרחש הסרט הפך לגדול, אמיתי ומרשים הרבה ‏יותר. עיר הקפיטול, שבסרט הקודם היתה אוסף אפקטים עלוב למדי, היא עכשיו ענקית ומרהיבה, כמו שצריך. בסרט ‏הראשון, התלבושות והאיפור של אנשי הקפיטול היו מופרכות, מוזרות ואידיוטיות. עכשיו ‏הן ‏מופרכות, ‏מוזרות ויפהפיות. תושבי הקפיטול נראים כמו אנשים שחיים בעולם שבו תעשיית האופנה התפתחה עד לסינגולריטי, ולא כמו חבורה של ליצנים שברחו מהקרקס דרך המלתחה של ליידי גאגא. ‏לורנס הוא גם במאי אקשן טוב בכמה דרגות מגארי רוס, שביים את הסרט הראשון: בקטעי האקשן, ‏המצלמה הפסיקה לרעוד והאפקטים הפסיקו להביך.‏

הויזואליה לא באה על חשבון בני האנוש שבסרט. ג'ניפר לורנס היתה ונשארה קטניס מושלמת, ושום דבר לא ‏השתנה כאן. קשה לומר עליה משהו שלא נאמר כבר מאות פעמים: היא חזקה, היא כריזמטית, היא ‏אמינה, היא נראית מעולה שחבל"ז. הבעיה היחידה היא שנקודות מסוימות בעלילה הופכות את ‏ההתייחסות אל הדמות שלה כאל הדוגמה והמופת לגירל-פאוור לקצת בעייתית. אלה הדמויות ‏שסביבה שקיבלו יותר נפח ואופי: פיטה (ג'וש האצ'רסון) הפך לפחות יבש והוסיף לעצמו קצת ‏טחינה, ואפשר להאמין הפעם שיש בו משהו מעבר להיותו ילד טוב. לגייל (ליאם המסוורת') יש יותר מה לעשות במהלך הסרט – אם כי גם הפעם הוא נדחק ‏לשוליים רוב הזמן. אפילו דמויות משנה כמו אליזבת בנקס בתפקיד הנברשת המהלכת אפי ‏טרינקט הפכו לבעלות עניין מעבר לשאלה הבוערת מה לכל הרוחות היא חושבת שהיא לובשת. בנוסף, את הצוות מחזק הפעם פיליפ סימור הופמן ‏כגיים-מאסטר החדש, ועוד לא נוצרה סדרת הסרטים שלא תשופר באמצעות תוספת של פיליפ ‏סימור הופמן (זה כולל את "משימה בלתי אפשרית").‏

ישנן בעיות ש"משחקי הרעב" השני לא מצליח להתחמק מהן: כרגיל בעיבודים לספרים, ‏הוא צריך להכניס הרבה חומר במעט זמן, ולכן למרות האורך (קרוב ‏לשעתיים וחצי) יש ‏קיצורים ‏ודילוגים רבים. רוב מסע הניצחון של קטניס ופיטה, למשל, נדחס לתוך מונטאז' ‏אחד, ‏וחבל – היה יכול להיות נחמד לראות קצת יותר מכל המחוזות שעד כה לא ביקרנו בהם. הייתי שמח גם להכיר יותר כמה מהדמויות המוצגות בחצי השני של הסרט. גירסת-‏במאי ‏של שלוש שעות, עם יותר בשר, היתה מתקבלת בברכה, ולומר דבר כזה על סרט זו ‏מחמאה. כמו בסרט הקודם, החצי הראשון של הסרט מוצלח יותר מהשני, ומי שלמרות הכל יגיע ‏לסרט בציפיה לאקשן – כולם על כולם, רק אחד יישאר וכל זה – יתאכזב. מה שיש – עשוי טוב, אבל ‏אין הרבה ממנו.‏ פיתולי העלילה לקראת הסיום המזורז לא לגמרי שכנעו אותי: ייתכן שבספר זה מנומק כמו שצריך, אבל בלי הסברים מפורטים מפי מי שקראו אותו, ההרגשה שלי היתה שחלק משמעותי מהעלילה הוא גשר די רעוע מעל חור גדול.

"משחקי הרעב" היה לא רע. "משחקי הרעב: התלקחות" הוא סרט ‏טוב יותר בכל תחום. ויותר מזה: כשמובן מאליו שסרטים פופולריים יהיו ממתקים חלולים, זה כמעט לא ייאמן שמשהו כל כך פופולרי יכול להיות גם כל כך ‏מחוכם ורלוונטי, סיפור שיש לו משמעות ולא סתם הסחת דעת. סרטי "משחקי הרעב" הם הדבר הנכון בזמן הנכון. כל כך הרבה ‏יותר מ"ריאליטי".‏