זהות

במקור: Identity
במאי: ג'יימס מנגולד
תסריט: מייקל קוני
שחקנים: ג'ון קיוזאק, ריי
ליוטה, אלפרד מולינה, אמנדה

פיט, קליאה דובאל, ג'ון הוקס,
פרויט טיילור וינס

היה זה לילה קודר וסוער. ואני לא מדבר כאן על איזו קדרות קלה וממטרים פזורים בשפלה ולרגלי ההר. כאן אנחנו עוסקים בלילה קודר באמת וסוער להפליא: ברקים, רעמים, גשם כבד ללא שום הפוגה, תנאי ראות לקויים, כבישים חסומים, נתיבי איילון מוצפים – בקיצור, לילה כזה שיהיה פשוט בזבוז אם לא יתרחש בו איזה רצח אחד לפחות. אנחנו נמצאים בנוואדה, בתחילת חודש מאי, זמן ומקום תמוהים במקצת עבור לילה סוער כל כך, שלא להזכיר קודר. נראה לי שכמות הגשם שיורדת במשך 90 הדקות של הסרט הזה עולה על כמות המשקעים השנתית
הממוצעת לכל נוואדה, שהיא מדינה מדברית בדרך כלל.

בלילות כאלה עושים מוטלי דרכים זעירים באמצע שום מקום את רוב העסקים שלהם. לא הרבה אנשים היו נכנסים מרצונם למוטל דרכים זעיר באמצע שום מקום, אבל בלילה קודר וסוער שכזה, כשהדרכים חסומות, אין להם ברירה אחרת. והם אכן מגיעים, עשרה מהם, בינהם כוכבת קולנוע מפונקת ונהג הלימוזינה שלה, משפחה קטנה הכוללת אם פצועה וילד שתקן, ושוטר שמלווה אסיר נידון למוות. לכל אחד מהם הסיפור הפרטי שלו, לכל אחד מהם כמעט יש מה להסתיר, ולפחות אחד מהם הוא רוצח סדרתי. עוד יתרון בקדרותו וסערותו של הלילה – קווי הטלפון לא עובדים, וגם לפלאפונים אין קליטה, כך שעשרת האורחים, פלוס בעל המוטל התמהוני, מנותקים לגמרי מהעולם. ואז, כמובן, הם מתחילים למות.

זאת התחלה טובה. הסרט מגדיר את עצמו ללא בושה כמותחן "מי עשה את זה" בסגנון אגאתה כריסטי: מספר אנשים נמצאים במקום סגור ומנותק. אחד מהם הוא רוצח. כולם חשודים, כולל הכלב (לו היה כלב בסרט). הדרך היחידה שבה אדם יכול להוציא את עצמו ממעגל החשודים היא למות, ומספר החשודים הולך ופוחת בהתמדה. מכיוון שחשוב בסרטים שכאלה להטעות את הצופים ולתת סיבה טובה לחשוד בכמעט כל אחת מהדמויות, כל אחת מהדמויות צריכה להראות כאילו יש בה יותר מכפי שמבט ראשון מגלה. בשל כך ניתן לכל אחת מהן אופי וייחוד משלה, גם כשזה לגמרי לא קשור לעלילה – וכך, כמעט לא-בכוונה, קיבלנו דמויות מעניינות יותר מב-90% מהסרטים ההוליוודיים. השחקנים שמגלמים אותן, ועושים עבודה לא רעה, הם כמעט תמיד כמעט-מפורסמים: לכל אחד מהם יש כבר הרבה סרטים ברזומה, ועדיין סביר להניח שלא עוצרים אותם ברחוב לעתים קרובות מדי. בולטים בינהם הם אמנדה פיט החביבה ('ללכת על הכל') בתפקיד זונה בדימוס בדרך לחיים חדשים, ג'ון הוקס בתפקיד בעל המלון העצבני, וג'ון קיוזאק, הכי כמעט-כוכב מבינהם, בתפקיד נהג הלימוזינה האדיב והסימפטי. תיאור הנסיבות שהביאו את כל הדמויות למלון באותו לילה (בקפיצות-זמן הלוך ושוב, נוסח טרנטינו) הוא פשוט מצוין. ואז, כמובן, הם מתחילים למות.

כאן משהו כבר מתחיל לחרוק. סגנון מקרי הרצח מתאים יותר לרוצחי-נוער בסרטי אימה מודרניים מאשר לספרוני מסתורין. במקום לתקוע סכין בגב ולברוח, הרוצח, משום מה, משקיע הרבה עבודה בהרג קורבנותיו בדרכים גרפיות ותמוהות, כריתת איברים, גרירת הגופות ממקום למקום והשארת רמזים מיסתוריים. האמינות של הסרט יורדת להפליא בגלל הנסיבות התמוהות האלה. רק הסבר מבריק באמת יוכל לפתור את המסתורין בדרך הגיונית. ואז…

ואז נגמר מה שאני יכול לספר על הסרט הזה. כן, זה עוד אחד מהסרטים האלה שאי אפשר להגיד עליהם שום דבר משמעותי בלי להרוס אותם. כל פרט הכי קטן שאסגיר בקשר לעלילת החצי השני של הסרט תיחשב, ובצדק, לספוילר בלתי נסלח. אחרי כל המילים ששפכתי על הפתיחה הסטנדרטית-אך-המוצלחת, על החלקים הפחות סטנדרטיים של הסרט אסור לי לדון כאן בכלל. איזה כיף להיות מבקר, אה?

כל מה שאני יכול לומר הוא שהתפתחויות העלילה לקראת סוף הסרט ידהימו צופים מסוימים, ויעצבנו מאוד צופים אחרים. אישית, לא ממש אהבתי את הפתרון – הוא היה, לטעמי, קל מדי, מתחכם מדי, ובכל זאת לא הצליח להפתיע אותי. את אגאתה כריסטי לא הייתם תופסים עם תרגיל כזה. זה אמנם מרענן לראות סרט שבמקום להביא אותה בטוויסט בדקה האחרונה, לקרוץ לקהל ולברוח מהר אל כותרות הסיום, ממשיך ומנסה להתמודד עם השינוי הפתאומי שנוצר במשך חצי שעה נוספת. אבל לראות את חצי השעה הזאת היה מבחינתי דומה לצפיה בדקות האחרונות של משחק כדורגל, אחרי שקרב האליפות כבר הוכרע: קצת מעניין, אבל זה הרי כבר לא ממש משנה מי ינצח.

הסרט ממשיך להיות מצולם ומשוחק היטב עד סופו, ובכל זאת, 'זהות' הוא מבחינתי פספוס. הוא התחיל כסיפור שלא מתבייש להתחיל בלילה קודר וסוער, כזה שיודע איך להשתמש בקלישאות נכון. אפילו הדמויות בסרט זיהו נכונה את מצבן כמשהו שכמו לקוח מתוך ספר מתח. דווקא מסרט כזה לא ציפיתי להתקשקש מתוך ניסיון להפוך למקורי ו"חדשני" יותר. לפעמים אתה צריך לדעת להשלים עם מי שאתה, ולא לנסות להיות מישהו אחר. למשפט האחרון, אגב, אין שום משמעות כפולה שמתייחסת לעלילת הסרט. או שבעצם יש.