ביקורת: הבלתי אפשרי

אם "מלתעות" גרם לאנשים לפחד להיכנס למים, "הבלתי אפשרי" יכול לגרום לכם שלא להתקרב לעולם למרחק של קילומטר מהים
שם רשמי
הבלתי אפשרי
שם לועזי
The Impossible

‏"יש רופא באולם?".‏

ראיתי הרבה סרטים שבהם נאמר המשפט הזה, אבל עוד לא יצא לי להיות נוכח במקום שבו הוא ‏נאמר במציאות, עד ההקרנה של "הבלתי אפשרי". אחרי 45 דקות של סרט בערך, נשמעה הקריאה ‏‏"יש רופא באולם?", והיא לא הגיעה מהמסך. מתברר שאישה באחת השורות האחוירות התעלפה. ‏קמה מהומה קטנה. אנשים התקהלו. הסרט הופסק. קראו לאבטחה. התקשרו לאמבולנס. בסופו ‏של דבר היא התעוררה בריאה ושלמה, והסרט נמשך מהנקודה שבה נפסק.‏

הייתי נוכח כבר בהרבה סרטי אימה, ועוד לא קרה שמישהו התעלף באולם ‏שבו הייתי. אבל אם יש סרט אחד שבו הייתי קרוב לכך, זה הסרט הזה.‏ אולי הסיבה היא לכך שהסרט הגיע בהפתעה מוחלטת. בדרך כלל, כשאני הולך לסרט אימה, אני יודע שזה מה שהוא הולך להיות. אני מגיע מוכן. ל"הבלתי אפשרי" הגעתי בלי לדעת עליו כלום, מלבד העובדה שהוא עוסק בצונאמי. גם אם הייתי רואה את הפוסטרים והטריילרים, זה כנראה לא היה משנה הרבה: כולם מבטיחים דרמה ‏משפחתית מרגשת על רקע אקזוטי כלשהו, עם הרבה בכי וחיבוקים. לעומת זאת, מה שהתנפל על הצופים בקולנוע היה סרט אימה במלוא מובן המילה.

פורמלית, "הבלתי אפשרי" הוא סרט אסון. זה ז'אנר ‏שיש לו כללים מוכרים היטב: בהתחלה מוצגת בפניכם קבוצת דמויות, אנשים "כמוכם" ככל האפשר, שנקלעים ‏במקרה אל מקום שבו מתרחש אסון גדול ופוטוגני. ואז עשרות ניצבים (מיליונים, אם אתם בסרט ‏של רולנד אמריך) מתים מסביב, בעוד גיבורינו סוחבים בעוז שריטה מעל העין, ובזכות אומץ, ‏חברות אמת, אהבה וכל זה, מצליחים לשרוד עד הסוף, ובסצינה האחרונה מפונים באמבולנס לבית ‏חולים שבו יקבלו את הטיפול הטוב ביותר האפשרי עד להחלמתם המלאה.‏

אז האסון כאן, כאמור, הוא הצונמי שהתרחש באוקיינוס ההודי ב-2004, נושא שכבר הוצג בקולנוע (בסצינה מרשימה ‏מאוד בפני עצמה) ב"מכאן והלאה" של קלינט איסטווד. יואן מקגרגור, נעמי וואטס ושלושת ילדיהם ‏מגיעים לנופש במלון מפנק פלוס בריכה על חוף הים בפוקט. כמה דקות עוברות בהצגת דמויות ‏שטחית, ואז מגיע רעם ביום בהיר. משום מקום, בלי סיבה, בלי אזהרה, הים מתפוצץ.‏

אם ראיתם סרטי אסונות, תצפו כאן לצילום מגבוה של גלים ממוחשבים שעוברים על פני הנוף, ואז ‏גיבורינו יפציעו מתוך המים כשהם אוחזים בברווז מתנפח או משהו כזה. במקום זה אתם מקבלים ‏את החוויה של שהיה בתוך צונמי: עשרות טונות של מים שמועכים אותך, יורקים אותך, טוחנים ‏אותך, ומעיפים אותך כמו בובת סמרטוטים על הרצפה, על עץ, על זכוכית, על כל דבר, בלי שלשרירים ‏שלך תהיה השפעה כלשהי על העניין. אין רחמים, אתה לא מקבל הנחה כי אתה דמות ראשית. ‏אתה לא מקבל את השריטה הייצוגית, עושה פרצוף של כאב וממשיך ללכת; חלקים ממך חסרים. ‏וזה כואב. מאוד. וזה לא מפסיק לכאוב. ורגע אחר כך אתה מגלה ‏שמה שהיה עד לפני דקה אתר ‏תיירות שוקק ומלא בג'אנק מסחרי ואנשים בחופש הוא עכשיו נוף פוסט-אפוקליפטי ‏שבו קשה ‏למצוא קיר עומד, שלא לדבר על מורפאין. וגם אם אתה מצליח בסופו של דבר להגיע לבית חולים, ‏זה לא סוף טוב וסדינים לבנים מכאן והלאה: גם אם אתה אבוד ומפוחד וערום וחולה, או אם איבדת ‏אישה או ילד או רגל או את כולם יחד, יש עוד מיליון כמוך מסביב. הסבל שלך לא מיוחד. יטפלו בך ‏אם יהיה אפשר. ואם לא אז תמות.‏

ומעל לכל זה מרחפת העובדה שאיש לא מתייחס אליה, אבל אי אפשר להתעלם ממנה: זה קרה ‏סתם. במקרה. האנשים האלה לא נקלעו למלכודת המוות הזאת ‏בגלל ניסוי מדעי שהשתבש או ‏משום שהם לא שעו לאזהרות של הזקן האינדיאני החכם מהסצינה הראשונה. הם סתם היו שם במקרה כשהעולם ‏החליט להשתגע. אומרים שאנשים שראו את "מלתעות" פחדו להיכנס לים לאחר מכן; חצי השעה הראשונה של "הבלתי אפשרי" יכולה לגרום לכם להישבע שלא תתקרבו ‏יותר לעולם למרחק של קילומטר מהים, כל ים שהוא. ‏

את החלק המזוויע של הסרט עוברת בעיקר נעמי וואטס, הסינמזוכיטית הכי גדולה בעולם. משום מה היא ‏אוהבת לבחור לעצמה תפקידים שבהם היא עוברת סבל בל-יתואר. והיא יודעת לסבול: כשלנעמי וואטס ‏כואב, גם לך כואב. בשלב הזה אפשר כמעט לשמוח על כך שהתסריט לא מדהים, הדמויות לא ‏מאוד מפותחות והסרט כמעט שלא נתן זמן ‏להכיר אותן לפני שהצונאמי הגיע, כי אילו אלה היו אנשים שאני מכיר ומרגיש קשר רגשי אליהם, אני לא יודע איך הייתי מתמודד עם מחצית הסרט הזו. ‏כשהנוסחה המקובלת חייבה את הסרט להגיע לשלב ה"עכשיו הכל יהיה בסדר", ו‏הזוועות עדיין לא הפסיקו, הוא הופסק בגלל ההתעלפות. הזדהיתי.‏

ומתברר שזאת היתה בדיוק הנקודה הנכונה לעשות בה הפסקה, כיוון שזאת היתה נקודת השיא – ‏או השפל, תלוי איך מסתכלים על זה – של הסרט. החל מאותו רגע כמעט, הסרט התחיל ‏להתנהג, איך אומרים, יותר כמו סרט. על כל המשתמע מכך. זה אומר שהעלילה ‏התחילה להתבסס על צירופי מקרים מאוד לא סבירים, הדמויות עשו בחירות אידיוטיות, והתסריט ‏החלש התחיל להרים ראש. כן, הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, אבל זה לא תירוץ: בין נפגעי ‏הצונאמי היו מיליוני סיפורים אמיתיים, והתסריטאים בחרו מבין כולם את זה שנראה כמו סרט ‏הוליוודי. במובן מסוים, זאת בהחלט הקלה. אני קצת מרגיש כמו מניאק, אחרי שהסרט העביר את הדמויות שלו כזה מסע ייסורים שלא ייאמן, להתלונן על כך שהן לא סובלות מספיק. אבל אחרי שפתיחת הסרט ‏היתה משהו שונה לגמרי, קצת מאכזב לגלות שלמרות הכל זה רק סרט.‏ סרט אסונות. רגיל כזה.

בנוסף, כשהסרט נותן זמן לקחת אוויר, יש פתאום זמן לחשוב על כמה נושאים אחרים ‏וצורמים. כמו למשל, שסרט שמתרחש בתאילנד כמעט שאינו כולל תאילנדים, או אסיאתיים ‏בכלל, וכרגיל אנחנו אמורים להיות חרדים לגורל קומץ קטן של אנשים לבנים כל כך שהעור שלהם בוהק, ולקבל ב"אוי כמה חבל" ‏את מיליוני תושבי העולם השלישי שמתים מסביב. מה שבולט עוד יותר כשתמונתה של המשפחה האמיתית שעל סיפורה מבוסס הסרט, שמופיעה בסוף, מגלה שבכלל מדובר במשפחה ספרדיה כהה משהו. המחשבות ‏האלה כבר נותנות לסרט ריח חזק של גזענות, ואפילו ניצול. וחבל מאוד. כי בחלקים שבהם הוא לא מציית למוסכמות הוליוודיות מאוסות, "הבלתי אפשרי" הוא באמת, פשוטו כמשמעו, מעלף.‏


פורסם במקור בוואלה