"זה: חלק 2" מדבר לא מעט על זכרון: הדברים שאנחנו זוכרים, הדברים ששוכחים וכמה זכרון זה דבר הפכפך. קיבלתי דוגמה מצויינת לכך כשחזרתי ופתחתי את הביקורת שכתבתי על "זה" לפני שנתיים. זכרתי שהייתה לי יותר חיבה כלפי החלק הראשון לעיבוד הקולנועי לספרו של סטיבן קינג, אבל רשומים שם דברים שתכננתי לכתוב בביקורת הזאת ממש. כל הקטע עם הבתי הפחדה? בחיי שניסחתי בראש פסקה על זה בדרך חזרה מן ההקרנה. טוב, הזכרון שלי מעולם לא היה מי-יודע-מה.
"זה" הציע עסקה שנראתה טוב על הנייר: במקום לדחוס את כל עלילת הספר המפלצתי של קינג לסרט אחד, היא תפוצל לשתיים כשהסרט הראשון יעסוק בגיבורים כשהם מתבגרים ובחלק השני נפגוש אותם בבגרותם. ואכן, החלק הזה קופץ 27 שנים קדימה ואנחנו מקבלים את הגרסה הבוגרת-יותר-מעניינת-פחות של מועדון ה"לוזרים". חלקם מגולמים על-ידי שחקנים מוכרים כמו ג'יימס מקאבוי, ג'סיקה צ'סטיין וביל היידר וחלקם לא. הגיבורים מתאחדים בעיר הולדתם כדי להתעמת שוב עם פניווייז, ליצן עם טריק אחד שבעיקר עושה הרבה טיזינג. במקומו אפילו הג'וקר היה שולף אקדח בשלב מסויים ופשוט יורה בדמויות האלו.
אחרי קצת אקספוזיציה, גיבורינו עושים את הטעות הקלאסית של להתפצל (יש איזו "הצדקה" תסריטאית מטופשת) וכך במקום ליצור נרטיב רציף ומעניין שבונה לקראת משהו, הסרט הזה הופך לאוסף של סצינות מלאות בהבהלות זולות שאפשר היה לערוך בכל סדר וכלום לא היה משתנה. הוא כמעט אנתולוגי. ואם זה לא מספיק, כתבתי שהעסקה הנ"ל נראתה טוב על הנייר כי החלק השני מרמה ומחזיר את השחקנים הצעירים (עם קצת אפקטי די-אייג'ינג, שהופך להיות האיפור החדש) בסצינות חדשות ומיותרות ברובן. זה כמו לשמוע מישהו מספר סיפור ומדי פעם אומר "אה רגע, קודם שכחתי להגיד שקרה ככה וככה". זאת לא דרך טובה במיוחד לספר סיפור.
כמעט כל הקאסט המוכשר מתבזבז פה. הדבר הכי טוב שאני יכול להגיד על ג'סיקה צ'סטיין זה שהיא פחות אנמית פה משהייתה ב"פניקס האפלה". ג'יימס מקאבוי לא מציג מנעד רגשי גדול במיוחד וכשהוא מגמגם כמו הגרסה הצעירה של הדמות שלו זה מרגיש בעיקר מזויף. גם השחקנים הפחות מוכרים לא מאוד מרשימים ופשוט נמצאים שם, אולי חוץ מג'יימס רנסון בתור אדי המבוגר שמצליח לשעשע קצת. ביל סקארסגארד גם פחות מרשים, בעיקר כי פניווייז מנסה להיות יותר מגעיל ממפחיד ולובש מגוון צורות גרוטסקיות. מי שסוחב את הסרט על גבו הוא היידר, שמוציא את המיטב מהתפקיד שלו ומקבל רגעים מצחיקים ומרגשים. אם יצאתי מהסרט הזה עם תובנה כלשהי, זה שאני מאוד רוצה להמשיך לצפות ב"בארי".
אבל החטא הכי גדול של הסרט זה שהוא פשוט לא סרט מפחיד. כמו רבים מקודמיו בז'אנר מהתקופה האחרונה, הפרשנות שלו ל"אימה" זה לצעוק עליכם "בו!" כל כמה דקות כמו שעון. זה מעצבן כשזה קורה בסרט אימה של שעה וחצי. בסרט שאורכו כפול מזה, זה נעשה פשוט בלתי-נסבל. פרט לסצינה או שתיים שבאמת מצליחות להיות קצת מצמררות, הבמאי אנדי מוסצ'יאטי זורק ג'אמפ-סקייר אחר ג'אמפ-סקייר. בשלב מסויים זה נעשה כה צפוי ומגוחך שהתחלתי משחק של לנחש מתי יגיע הבא ולגלגל עיניים כשזה קורה. נראה לי שכבר אמרתי את זה פעם או פעמיים, אבל אני לא מחשיב ג'אמפ-סקיירס כאימה, מצטער. כשארצה שיצעקו עלי "בו!" כל כמה דקות, אלך לאחד מבתי ההפחדה הנ"ל. אם להשתמש בעולם הדימוייים של פניווייז, דמיינו לכם שבניית מתח היא כמו ניפוח בלון. במקום לנפח אותו במשך זמן ממושך, הסרט נושף פעמיים-שלוש, מפוצץ את הבלון, מנפח קצת אחד חדש, מפוצץ וכן הלאה. הרגשתי הרבה דברים במהלך הצפיה בסרט, פחד לא היה אחד מהם.
יש כמה רגעים מוצלחים ב"זה: חלק 2", אבל הם קבורים מתחת להררים של עשן ומראות (תרתי-משמע) והרבה, הרבה הבהלות. הסרט עושה מדי פעם רפרנס ליצירה אחרת של קינג (יש אפילו הופעה קצרה של האיש עצמו) ובכל אחד מהם חשבתי שהייתי מעדיף לצפות בסרט ההוא. הדמויות המבוגרות הרבה יותר שטוחות מהצעירות וכבר אין פה את תחושת "אני והחבר'ה" שהייתה לקודם. הדרמה לא עובדת והאימה לא עובדת ובסוף נשארים עם סרט משעמם, עצלני, מעצבן וארוך. לפניו היה טריילר ל"ג'וקר", שהיה אפקטיבי יותר מכל שלוש השעות של "זה: חלק 2". עכשיו כשנפרדנו מפניווייז, אולי יגיע ליצן מרושע אמיתי.
סרטי אימה וילדים זה לא דבר שהולך ביחד
מרגיש יותר כמו חסמבה מאשר סרט שאמור להפחיד אותי.
אני חושב שעשרות סרטי ילדי קריפים מוכיחים שזה לא נכון
(ל"ת)
עכשיו יש רק לחכות לגרסא שתשלב את 2 הסרטים למגה-סרט, כי בטוח תהיה אחת
גם בספר החלק עם המבוגרים חלש יותר, אז זו לא הביקורת הכי מפתיעה בכל הזמנים..
האנלוגיה של הבלון מבריקה
זהו זו התרומה שלי לדיון הזה
על אילו סרטים יש רפרנס?
(ל"ת)
היחיד ששמתי לב אליו היה
ל"הניצוץ" בקטע מהיר של "Here's Johnny"
מבלי לספיילר
אני די בטוח שסצינה מסויימת לקראת הסוף אמורה להיות רפרנס ל"קארי". לפחות זאת הקונטציה המידית שעלתה לי. ראיתי גם כמה כותרות שהיה בה את השימוש בהכי הרבה דם מזוייף בסרט אימה, אבל לא טרחתי לבדוק אם זה נכון.
סרט meh
אני נבהלת בקלות, ולכן היו קטעים שבהם הספקתי לכסות את העיניים, שזה דווקא חיסרון בסרטי אימה. בסרט הזה קל מאוד לדעת מתי משהו הולך לקפוץ עלייך וכשמשהו לא תקין קורה זה די ברור שמשהו מפחיד עומד לקרות. קצת הורס את המתח ואת אפקט ההפתעה. זה חבל.
חוץ מזה, מבחינה עלילתית הסרט די מרוח. יש בו הרבה קטעים לא הכרחיים שאם היית מוריד אותם הסרט לא היה משתנה בכלל, וכל עניין הטקס המוזר הזה שהיה גם אמור להסביר את המקורות של פניוויז יצא לא ברור, שלא נאמר מאולץ. העלילה הייתה פשוט מסורבלת ואם לא הסרט הראשון אני לא חושבת שבכלל היה לי אכפת מהדמויות האלה או ממה שקורה בעיירה.
מה שכן, ביל היידר היה ממש מצחיק, אני חשבתי שהבדיחות שלו היו טובות ובמקום, ותוספת נחמדה בהתחשב בזה שלא ממש הייתי קומדיה בסרט הקודם. בכלל, לא שנאתי את הסרט, אבל הוא סביר כי הוא סרט המשך ובתור סרט בפני עצמו חשבתי שהוא ככה-ככה. אבל שוב, אני נבהלת בקלות גם מג'אמפ-סקייר, אז מבחינת דעה אולי כדאי לכם לקחת מישהו שהסטנדרטים שלו לאימה זהים יותר לשלכם.
מאכזב מאוד.
לא הפריעו לי מדי השינויים הגדולים שעשו בעלילה, כבר התרגלתי לזה בעיבודי ספרים לסרטים, אבל יש כמה שהם בלתי נסלחים, ובעיקר מטופשים. השינויים שעוברות הדמויות כדי לשקף את מצבם בעבר, למשל – הגמגום של ביל חוזר ואף אחד, כולל הוא עצמו, לא מתייחס לזה; כמה דברים נוספים בהודעה מסופליירת – אדי מקבל לחי חתוכה במקום יד שבורה, ריצ'י מגיע מראש עם משקפיים במקום לאבד את עדשות המגע שלו. והקטע עם המכתב של סטן היה אדיוטי לגמרי – אין דרך שאני אאמין שבמצבו המעורער הוא ישב לחבר מכתב כל כך שקול ומפויס.
ההומור מגיע לפעמים ברגעים לא מתאימים, ובמקום לשחרר מתח, הוא הורס את הבניה שלו.
פניווייז בדמות-בוורלי-עם ראש בוער= גוסט ריידר. זה היה מצחיק, לא מפחיד. וכל הפלאשבקים האלה לעבר היו מיותרים. היה אפשר להסתפק בליצן שפונה אליהם בהווה, למה למתוח את הסבלנות של הצופה?
ומה קרה עם הילד שפניווייז חטף בפסטיבל? שכחו ממנו לגמרי?
ושום אזכור של דברים נוספים שהייתה להם משמעות סמלית, כמו העובדה שכולם עשירים ומוצלחים (חוץ ממייק שנשאר בדרי, כמובן), לאף אחד מהם אין ילדים, ביל שנשוי לג'ינג'ית שדומה לבוורלי, בוורלי ואדי נשואים לדמויות אב ואם בהתאמה… שום התייחסות. אבל את מגפי הבוקרים של בן כן זכרו להכניס. תודה באמת.
והיי, ג'יימס רנסון זה הנבל העלוב אך משעשע מ"הגבר המושלם"! מזל שלפחות הוא היה קצת מבדר גם פה.
וגם הופעת האורח של סטיבן קינג קשישא הייתה משעשעת. פרט לכך אין עוד תשבחות, פרט לכמה רגעים מרגשים מועטים שהעלו מחנק בגרוני, ורובם בקטעי הפלאשבק עם החבורה הצעירה, שאהבתי עוד מהסרט הקודם. חבל, חבל.
אני מקווה שנקבל פיצוי הולם עם ד"ר סליפ בנובמבר.
יש חור בעלילה, אגב, שהציק לי גם בספר (והוא מופיע ממש בהתחלה, אין חשש לספוילרים): למה פניווייז נטפל לאדריאן? הרי המטרות שלו הן תמיד ילדים, הדמיון שלהם עשיר יותר ולכן קל לו יותר להיזון מהפחד שלהם. אבל אדריאן, כידוע, הוא אדם בוגר.
לא כל פעם שהוא חוזר הוא עושה אותם דברים לפני האירועים בסרט הקודם הוא עשה דברים שונים כל פעם שהוא חוזר הוא עושה משהו אחר והפעם הוא הורג גם ילדים וגם מבוגרים ואגב חייב להגיד שאני אף פעם לא מפחד בסרטים אבל אני ממש אוהב אותם כי אני רואה בהם משהו מעבר להפחיד כי ההפלגה זה רק בשביל לגרום לדמויות לפעול נגיד במקום שקט מישהו פחד? זה היה בשביל העלילה כדי לגרום לדמויות לפעול וזה ככה בכל סרט אימה כמעט ולדעתי אם לא מתייחסים לסרט ברצינות ולוקחים אותו כסרט קומדיה או דרמה או התבגרות אז הוא יכול להיות מהנה
לגבי אדריאן
(קראתי את הספר מזמן אז מתנצלת אם אני טועה) כפי שאני הבנתי, בכל פעם ש*זה* מתעורר, הטריגר להתעוררותו הוא מעשה אלימות אכזרי במיוחד של תושבי דרי עצמם (וכך הוא בעצם מממש את הדימוי של אכזריות שמקורה בבני האדם, רק שזה מתנגש עם כל האוריג'ין שלו, שבעיני אגב היה מיותר לגמרי והחלק המשעמם יותר בספר). במקרה של אדריאן, ושוב כמו שאני הבנתי את הספר, פשע השנאה של הצעירים כלפיו היה האירוע האכזרי שהעיר את *זה* ולכן זה היה הגיוני בעיני שהוא יתקוף אותו. מה גם, שהוא גם ככה היה מפוחד ממה שהבחורים יעשו לו, אז חצי עבודה כבר נעשתה עבורו…