ביקורת: זה: חלק 2

זה גרוע, זה עצלני, זה חוזר על עצמו, וזה לא מפחיד.
שם רשמי
זה: חלק 2
שם לועזי
It: Chapter Two
סרט מס' 2 בסדרת זה

"זה: חלק 2" מדבר לא מעט על זכרון: הדברים שאנחנו זוכרים, הדברים ששוכחים וכמה זכרון זה דבר הפכפך. קיבלתי דוגמה מצויינת לכך כשחזרתי ופתחתי את הביקורת שכתבתי על "זה" לפני שנתיים. זכרתי שהייתה לי יותר חיבה כלפי החלק הראשון לעיבוד הקולנועי לספרו של סטיבן קינג, אבל רשומים שם דברים שתכננתי לכתוב בביקורת הזאת ממש. כל הקטע עם הבתי הפחדה? בחיי שניסחתי בראש פסקה על זה בדרך חזרה מן ההקרנה. טוב, הזכרון שלי מעולם לא היה מי-יודע-מה.

"זה" הציע עסקה שנראתה טוב על הנייר: במקום לדחוס את כל עלילת הספר המפלצתי של קינג לסרט אחד, היא תפוצל לשתיים כשהסרט הראשון יעסוק בגיבורים כשהם מתבגרים ובחלק השני נפגוש אותם בבגרותם. ואכן, החלק הזה קופץ 27 שנים קדימה ואנחנו מקבלים את הגרסה הבוגרת-יותר-מעניינת-פחות של מועדון ה"לוזרים". חלקם מגולמים על-ידי שחקנים מוכרים כמו ג'יימס מקאבוי, ג'סיקה צ'סטיין וביל היידר וחלקם לא. הגיבורים מתאחדים בעיר הולדתם כדי להתעמת שוב עם פניווייז, ליצן עם טריק אחד שבעיקר עושה הרבה טיזינג. במקומו אפילו הג'וקר היה שולף אקדח בשלב מסויים ופשוט יורה בדמויות האלו.

אחרי קצת אקספוזיציה, גיבורינו עושים את הטעות הקלאסית של להתפצל (יש איזו "הצדקה" תסריטאית מטופשת) וכך במקום ליצור נרטיב רציף ומעניין שבונה לקראת משהו, הסרט הזה הופך לאוסף של סצינות מלאות בהבהלות זולות שאפשר היה לערוך בכל סדר וכלום לא היה משתנה. הוא כמעט אנתולוגי. ואם זה לא מספיק, כתבתי שהעסקה הנ"ל נראתה טוב על הנייר כי החלק השני מרמה ומחזיר את השחקנים הצעירים (עם קצת אפקטי די-אייג'ינג, שהופך להיות האיפור החדש) בסצינות חדשות ומיותרות ברובן. זה כמו לשמוע מישהו מספר סיפור ומדי פעם אומר "אה רגע, קודם שכחתי להגיד שקרה ככה וככה". זאת לא דרך טובה במיוחד לספר סיפור.

כמעט כל הקאסט המוכשר מתבזבז פה. הדבר הכי טוב שאני יכול להגיד על ג'סיקה צ'סטיין זה שהיא פחות אנמית פה משהייתה ב"פניקס האפלה". ג'יימס מקאבוי לא מציג מנעד רגשי גדול במיוחד וכשהוא מגמגם כמו הגרסה הצעירה של הדמות שלו זה מרגיש בעיקר מזויף. גם השחקנים הפחות מוכרים לא מאוד מרשימים ופשוט נמצאים שם, אולי חוץ מג'יימס רנסון בתור אדי המבוגר שמצליח לשעשע קצת. ביל סקארסגארד גם פחות מרשים, בעיקר כי פניווייז מנסה להיות יותר מגעיל ממפחיד ולובש מגוון צורות גרוטסקיות. מי שסוחב את הסרט על גבו הוא היידר, שמוציא את המיטב מהתפקיד שלו ומקבל רגעים מצחיקים ומרגשים. אם יצאתי מהסרט הזה עם תובנה כלשהי, זה שאני מאוד רוצה להמשיך לצפות ב"בארי".

אבל החטא הכי גדול של הסרט זה שהוא פשוט לא סרט מפחיד. כמו רבים מקודמיו בז'אנר מהתקופה האחרונה, הפרשנות שלו ל"אימה" זה לצעוק עליכם "בו!" כל כמה דקות כמו שעון. זה מעצבן כשזה קורה בסרט אימה של שעה וחצי. בסרט שאורכו כפול מזה, זה נעשה פשוט בלתי-נסבל. פרט לסצינה או שתיים שבאמת מצליחות להיות קצת מצמררות, הבמאי אנדי מוסצ'יאטי זורק ג'אמפ-סקייר אחר ג'אמפ-סקייר. בשלב מסויים זה נעשה כה צפוי ומגוחך שהתחלתי משחק של לנחש מתי יגיע הבא ולגלגל עיניים כשזה קורה. נראה לי שכבר אמרתי את זה פעם או פעמיים, אבל אני לא מחשיב ג'אמפ-סקיירס כאימה, מצטער. כשארצה שיצעקו עלי "בו!" כל כמה דקות, אלך לאחד מבתי ההפחדה הנ"ל. אם להשתמש בעולם הדימוייים של פניווייז, דמיינו לכם שבניית מתח היא כמו ניפוח בלון. במקום לנפח אותו במשך זמן ממושך, הסרט נושף פעמיים-שלוש, מפוצץ את הבלון, מנפח קצת אחד חדש, מפוצץ וכן הלאה. הרגשתי הרבה דברים במהלך הצפיה בסרט, פחד לא היה אחד מהם.

יש כמה רגעים מוצלחים ב"זה: חלק 2", אבל הם קבורים מתחת להררים של עשן ומראות (תרתי-משמע) והרבה, הרבה הבהלות. הסרט עושה מדי פעם רפרנס ליצירה אחרת של קינג (יש אפילו הופעה קצרה של האיש עצמו) ובכל אחד מהם חשבתי שהייתי מעדיף לצפות בסרט ההוא. הדמויות המבוגרות הרבה יותר שטוחות מהצעירות וכבר אין פה את תחושת "אני והחבר'ה" שהייתה לקודם. הדרמה לא עובדת והאימה לא עובדת ובסוף נשארים עם סרט משעמם, עצלני, מעצבן וארוך. לפניו היה טריילר ל"ג'וקר", שהיה אפקטיבי יותר מכל שלוש השעות של "זה: חלק 2". עכשיו כשנפרדנו מפניווייז, אולי יגיע ליצן מרושע אמיתי.